המסע שלנו

המסע שלנו אל החינוך הביתי

לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה לכתוב את הרשומה הזו. כבר הרבה זמן לא מצאתי את עצמי יושבת מול עמוד עריכה ריק של הבלוג שלי ומתלבטת איך להתחיל. ברשומה הפותחת של המסיבלוג הכרזתי שהמסיבה תמשך החל מהרשומה ה-100 ועד לתאריך שנראה אקראי משהו, ה-24.8. עבורי, התאריך הזה השנה הוא לא אקראי בכלל. ב-24.8.15 אנחנו חוגגים חנ"בולדת שנה. ה-24.8.2014 היה היום האחרון של יעלה בגן הילדים, או היום הראשון של יעלה במסגרת החינוך הביתי שלנו. אירוע חשוב ובעל השפעה מכרעת על חיינו בשנה שחלפה, ולכן ראוי לחגיגה רשמית בבלוג, שעוסק בעיקר בזה.

היום הראשון של יעלה בבית
היום הראשון של יעלה בבית

כמה חודשים לפני המעבר הזה, פתחתי בלוג. זה היה במקביל לבלוג הישן שלי, בלוג שמראש לא ממש נועד לעין הציבור, אלא למטרה המקורית של בלוג- יומן רשת. יומן אישי, פרטי, שמטעמי נוחות נשמר על רשת האינטרנט. ביומן ההוא תיעדתי את כל המחשבות, ההתלבטויות, המחקרים שערכתי, הנסיונות והבדיקות שנועדו לאשר לעצמי שזו אכן ההחלטה הנכונה, נכון לנקודת הזמן ההיא. איכשהו, ברגע שהתחלנו עם זה "בחיים האמיתיים", כל החששות פינו את מקומם לעשייה והבלוג ההוא נזנח. מידי פעם אני מבקרת בו וקוראת מה חשבתי אז, זה מעניין, בכל תקופה מחדש.

התלבטתי האם לשתף כאן בקישור לבלוג הזמני ההוא, להעתיק רשומות שלמות או רק לשתף במסקנות. למען האמת, אני עדיין לא בטוחה שהחלטתי. בסופו של דבר העתקתי בשלמותה את הרשומה הראשונה שכתבתי בבלוג ההוא, ב-13/05/2004 (מוזר, לא נראה לי סביר שהיה לי זמן לכתוב רשומה ביום ההולדת של בח"ל…אבל זה התאריך שמתנוסס בראש הרשומה, אז אני מאמינה לו). כמעט התפתיתי לשנות כמה שורות, דברים שהשתנו או נראים אחרת מנקודת הזמן הזו, אבל החלטתי שזה קצת כמו לשקר. ככה תיארתי את התהליך כשעוד הייתי בתוכו (את התמונות המעטות הוספתי עכשיו. חייבים לשבור קצת את כל המלל הזה):

כמו בכל מסע, קשה לשים אצבע בדיוק על נקודת ההתחלה. 

אפשר לקבוע, שרירותית, שזה התחיל ב-28.11.2013, אבל זו לא תהיה האמת לאמיתה. חייבים להתחיל מאיפשהו, אז כרגע, לצורך הסיפור, זוהי נקודת ההתחלה. חשוב לי לציין מראש שדברים לא קרו בדיוק ככה, כרונולוגית, אחד אחרי השני. האירועים התערבבו אחד בשני, יש כאן כמה תהליכים במקביל, ורק השילוב של כולם יחד הוביל לאותה נקודה. 
 
בבוקר יום חמישי ההוא התעוררתי עם בחילה. ואז הקאתי בפעם הראשונה, וגם השנייה ועוד כמה פעמים אחר כך. הבנתי שפה מתחיל השידור החוזר שלי, התגשמות הסיוט שבאותה תקופה היה הגדול ביותר עבורי, כמו בהריוני הראשון, הסתבר שגם בשני- היפראמזיס. 
למרות שיש לי הרבה (מאוד) מה להגיד על הנושא, מה שאפשר לכנות בשנינות "בטן מלאה", לא כאן המקום ולא זה הזמן להתעסק בנקודה. 
היום הזה סימן את יציאתי ל"חופשה" ארוכה, מאוד ארוכה. חודש של ימי מחלה ואחריו עוד 6 (!) חודשים של שמירת הריון. שלושה חודשים אחרי שהתחלתי עבודה חדשה (תחת אותו מעסיק אבל במסגרת לגמרי שונה), בדיוק בשלב בו מערכת השעות שלי התייצבה והתחלתי למצוא את מקומי בסביבה החדשה, פתאום- שמירה. 
ההתחלה הייתה, פיזית, מאוד מאוד קשה. לגמרי לא תפקדתי, והעברתי את כל זמני בשכיבה במיטה, או, ברגעים טובים, על הספה. ביתי האהובה, יעלה, הייתה אז בת שנה ועשרה חודשים, ולא ממש הבינה לאן אמא נעלמה. היא ראתה אותי, כמובן, ועשיתי את מירב המאמצים להיות הכי הרבה "אמא" שאני יכולה, אבל ללא ספק, גם עבורה זו הייתה תקופה מאוד קשה. הזמן עבר, קוקטיילים של תרופות נרקחו ונוסו, ולקראת סוף החודש החמישי (ממש כמו בפעם הראשונה), התחלתי לחוש הקלה. 
מנסה להיות גם אמא
מנסה להיות גם אמא
בכל התקופה הזו לא יכולתי לראות טלוויזיה, להשתמש במחשב, לקרוא ספר או אפילו עיתון. רוב הזמן לא היה לי חשק גם לדבר או לפגוש אנשים. נטו זמן לחשוב. וכשהמצב הפיזי התחיל להשתפר, גם המחשבות קצת התחילו להתבהר. פתאום קצת רציתי שתמשך לה ה"חופשה". בהתחלה חשבתי שזו רק ההתמכרות המוכרת לחופש, כי הרי כל כך קל להתרגל לדברים טובים. אבל מכיוון שהיה לי הרבה זמן פנוי, חפרתי בנושא עוד ועוד, והבנתי שזה לא רק זה. אני באמת ובתמים לא רוצה לחזור לעבודה. חפירות חוזרות ונשנות בסוגיה הביאו למסקנה שכנראה אני לא נמצאת במקום בו אני רוצה להיות. 
ידעתי מה אני רוצה להיות בערך מגיל 17. המסלול היה לי מאוד ברור, כל מי שהכיר אותי טען שבחרתי במקצוע שמתאים לי "כמו כפפה". שילוב מושלם של כל הדברים שאני אוהבת. כבר בשנה השנייה ללימודים התחילו לכרסם בי ספקות. אחרי שנה וקצת של עבודה "של ממש" (ועוד שנה וחצי של עבודה מעשית כחלק מהלימודים), בזמן שישבתי בבית ותפחתי להנאתי, הבנתי שלפעמים, גם כפפה יכולה להיות לא ממש מתאימה. זה לא המקום הספציפי, זה לא התחום המרתק בו בחרתי להתמקד עוד בלימודים שלי. לא סבלתי מהעבודה עצמה. היו לי אתגרים, היו לי הצלחות, שכללתי את היכולות שלי, המשכתי ללמוד דברים חדשים, התחברתי עם אנשי הצוות ועם הילדים. אבל לא רציתי לחזור. בח"לי המסכן שמע שוב ושוב את אותן שאלות- זה פינוק? זו עצלות? זו טעות? אבל לאט לאט התגבשה ההבנה. 
תובנה ראשונה- אני לא מתכוונת לחזור למקום העבודה. 
 
התחלתי לשאול "אז מה כן?". התחלתי לחקור מקצועות של חברים קרובים ורחוקים. התחלתי לברר באינטרנט משמעות של כל מיני כותרות מפוצצות, ניסיתי להגדיר לעצמי מה צריך להיות בעבודה שכזו, שמדברת אליי, שתגרום לי לרצות לחזור לעבוד (למרות שבנתיים סיום השמירה לא נראה באופק, מסיבות בריאותיות). בניגוד גמור לכל מה שידעתי על עצמי עד אותו שלב, פתאום הבנתי שכנראה שלא נועדתי לעסוק במקצוע טיפולי. פתאום עלו שאלות לגבי המסגרת, השעות, האיזון (בעבודה הקודמת היה לי איזון מושלם בין עבודה לבית, לכאורה). עוד ועוד שאלות ואפס תשובות. 
תובנה שנייה- אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. 
 
איפשהו במהלך התקופה, במקביל ובאופן לגמרי בלתי תלוי, התרחשה עוד מיני-מהפכה. עת אני התחלתי את אותה עבודה חדשה, גם ביתי יעלה התחילה מסגרת חדשה- פעוטון בקיבוץ. לפעוטון היא הגיעה אחרי שנה במשפחתון ביתי ומקסים במקום מגורנו הקודם. עוד בחופש הגדול גילינו שהיא הכי גדולה בגן. סטטיסטיקה זה דבר מוזר, ויצא שהשנתון שלה בקיבוץ הוא פשוט שנתון קטן. לא מבחינת כמות הילדים (בלי עין הרע, פרו ורבו הולך חזק אצלנו), אלא מבחינת חודשי הלידה. מסתבר שבשנת 2012 רוב הילדים נולדו במחצית השנייה של השנה. אמנם לא התלהבתי מהמידע, אבל לא ייחסתי לו חשיבות כ"כ רבה. עם התקדמות השנה הסתבר לי שזו בהחלט סוגייה. למרות התלונות בסביבה, דווקא הייתי מרוצה מהצוות בגן. הרגשתי שיעלה אהובה ושמחה בגן. עם זאת, כמעט ולא היו לה אתגרים, לא הייתה למידה ולא היה משחק עם קבוצת השווים. היא הפכה לגננת, "עוזרת המורה". דיברתי על זה כמה וכמה פעמים עם הגננת, ניסינו למצוא פתרונות יצירתיים, אבל בפועל, לא היה שינוי גדול. ברור לי שזה לא היה רק עניין הגיל. היה באוויר גם איזשהו חוסר יצירתיות, התנהלות מאוד נוחה בתוך המסגרת, עם אפס יציאה מהקופסה. 
תובנה שלישית- הגן לא לחלוטין עונה על צרכיה של יעלה. 
 
לאט לאט התחלתי לשוב לאיתני (עם מגבלות לא קלות, שכללו בעיקר המון שעות שינה עקב תרופות) והחלטתי להשלים בבית את מה שהיה חסר לי בגן. חזרתי לנהל במרץ פינה של פעילויות יצירתיות לפעוטות בפורום "בילוי יצירתי עם ילדים" בתפוז, אתגרתי אותי ואותה אחה"צ ובסופי שבוע עם פעילויות שונות, חברים במגוון גילאים ועוד.
פעילויות אחר הצהריים
פעילויות אחר הצהריים
אז הסתבר, שלא רק אני קורסת בריאותית. בתחילת חודש מרץ הודיעו לנו שגם הגננת המובילה של הגן מתעתדת לעזוב בסוף אפריל מסיבות בריאותיות. כל ההתנהלות סביב זה הייתה זוועה- שמועות, רכילות, לכלוכים מאחורי הגב, התחמקות ותשובות שלא אומרות דבר…תקופה ממש לא נעימה. בסופו של דבר הגננת עזבה בסוף מרץ, המחליפה התחילה להיכנס לתפקידה באופן הדרגתי בתחילת חודש מאי, ובמשך כמעט חודשיים התנהלה הממלכה בכאוס מוחלט. מחדל רדף מחדל, הילדה הפסיקה להנות ללכת לגן. אמנם נשארו בגן שתי סייעות שהיא אוהבת, אבל מסביב הכל התבלגן. היא חזרה להתעורר בלילות, הכפילה ושילשה את כמות "סצנות גיל שנתיים" שלה, נצמדה אליי, חסרה מאוד את אבא (למרות ששעות העבודה שלו לא השתנו משמעותית). הכעס שלי כלפי המערכת, שלא השכילה למצוא פתרונות הגיוניים, שלא שיתפה אותנו בתוכניות ובקשיים, שממש נטשה את הילדים, הלך והתגבר. בכל הזדמנות שהייתה לי השארתי אותה איתי בבית והתחלתי לחשוב מה עושים. 
תובנה רביעית- ככה לא ממשיכים. 
מסיבת הסיום של יעלה בגן, בדיוק לפני שנה
מסיבת הסיום של יעלה בגן, בדיוק לפני שנה
לקראת סופה של אותה תקופה נתבקשתי לתת תשובה לגבי שנה הבאה. לא לגבי יעלה. לגבי התינוק, מר עובר ששכב לו עד אז בבטחה בבטן ולא חשב לרגע מה הוא צריך לעשות בשנה הבאה. אז כמובן שמיד עניתי שבוודאי, בינואר (בתום חצי שנה של חופשת לידה) הוא יכנס לבית תינוקות. אבל לבח"ל אמרתי שממש לא בא לי להכניס עוד גוזל למערכת הזו שבעיקר מעצבנת אותי, וגם ככה לחזור לעבודה באמצע השנה (כי עבדתי במשרד החינוך וינואר זה אמצע השנה) זה לא משהו שמתחשק לי לחוות שוב. חברות סביבי (דווקא לא אמהות מהגן) בדקו עוד אופציות בסביבה. יש גן קיבוצי אחר, יש גן אנטרופוסופי, יש יוזמה ראשונית של מעין "גן עם אמא". שומדבר לא דיבר אליי, אבל לפחות היה לי עם מי לדבר על זה. לאט לאט התגבשה ההחלטה העקרונית-
תובנה חמישית- אם דברים יתנהלו כמתוכנן (כי בכל זאת, הבחורצ'יק עוד לא נולד!), הוא לא נכנס השנה לגן. 
 
ואז כל המידע שקראתי במשך השנים, וכל חברותיי שמסביב, וכל הנושא שהעסיק אותי בין לבין ותמיד חזרתי אליו, התחיל פתאום להיות מעשי. ופתאום שקלתי לגמרי ברצינות להוציא את יעלה מהגן ולהתחיל בחינוך ביתי. 
 
מה זה אומר? למה כן ולמה לא? מה עבר עלינו בדרך? ואיך עושים את זה בפועל?
בדיוק על זה ידבר הבלוג הזה, יומן המסע שלנו אל עבר החינוך הביתי. 
מעל שנה עברה מאז שכתבתי את הרשומה הזו. כמעט שנה עברה מאז שההחלטה הקצת-מטורפת ההיא הפכה מדימיון למציאות יומיומית. מר עובר הפך להיות אמיתי המופלא שלנו, גדול, חייכן (חמסה) ונהדר:
 אמיתי, ממש היום
אמיתי, ממש היום
איפשהו במהלך השנה הזו התבקשנו, יחד עם כל תושבי הקיבוץ, לרשום את ילדינו למערכת החינוך לקראת השנה הבאה. ההתלבטות הייתה די קצרה (שלי מאוד, של בח"ל קצת פחות), אבל הפעם המניעים היו שונים. אחרי שנה שחיינו בסוג-של-חינוך-ביתי (סוג של, כי בגילאים הקטנטנים של ילדיי, זה לא באמת חינוך ביתי), גיליתי שזה פשוט ממכר. לא הכל זהב, אפילו לא שושנים, אבל בסופו של דבר, בהרגשה הכללית, בתחושת הבטן שלי כשאני מתעוררת בבוקר וכשאני מסתכלת על ילדי, זה בדיוק המקום הנכון בשבילנו עכשיו.
פוסטר נהדר ומתאים כמעט בדיוק, של ענבל גבור המופלאה.
פוסטר נהדר ומתאים כמעט בדיוק, של ענבל גבור המופלאה. בשבילנו, לא רק בשבילי
ברשומה הבאה, האחרונה למסיבה, אספר קצת מה זה אומר מבחינתו, להיות ב"חינוך ביתי". איך נראה היומיום שלנו, מה בעצם אנחנו עושים ולמה "אני לא משתגעת להיות כל היום בבית עם הילדים", כמו ששואלים אותי כל הזמן. אני אשמח לנצל את ההגרלה של הפוסט הזה כדי לשמוע מכם שאלות ומחשבות בנושא החינוך הביתי. לפני שנה זה היה נראה לי נושא כל כך מסתורי וכמעט מאיים, והיו לי כל כך הרבה שאלות. נראה לי שחנ"בולדת כזה זו הזדמנות נהדרת לענות לכל השאלות והמחשבות בנושא, אז אשמח מאוד לשמוע, בתגובות ובפרטי. בין כל השואלות והמגיבות בנושא, אגריל מתנה מקסימה מבית היוצר של ענבל גבור, המעצבת הנהדרת שעיצבה את הפוסטר שבתמונה האחרונה- פד לעכבר "רשימות ליום טוב", אחד המוצרים האהובים עליי והשימושיים ביותר עבורי. מזכירה שנותרו עוד יומיים למסיבה, כלומר יש לכם עד יום שני להגיב לרשומות המסיבה ולהצטרף להגרלות על כל אחד מהפרסים הבאמת-באמת שווים שבדרך.
בינתיים, מאחלת לכולנו שבוע נפלא, עם הקלה מבורכת בחום, ולמרות אווירת "השבוע האחרון של אוגוסט" שמסביב, שכולנו נרגיש בדיוק במקום.
מודעות פרסומת

9 מחשבות על “המסע שלנו

  1. יקרה,
    משום מה פספסתי את הפוסט הכל כך חשוב הזה, ואני שמחה שהגעתי אליו כעת.
    אני כל כך מבינה אותך, השיקולים שלך נראים לי סופר חשובים ורלוונטיים, וההחלטה כל כך נכונה, ומאוד מאוד אמיצה.
    אם מתאים למישהו בעולם הזה לעשות חינוך זו את. איזה כיף שאת משתפת בחיי המשפחה שלך ומאפשרת להציץ לחינוך הביתי.

    אהבתי

  2. האמת שאתם המשפחה הראשונה שהכרתי מקרוב, שבחרה בחינוך בייתי. מעורר קנאה לראות איך אתם מבלים את הימים שלכם, אולי יום אחד אלעד יחליט ללכת בעקבותיכם….

    אהבתי

  3. שוב רשומה שלך שגורמת לי להרבה מחשבות…
    גם אני מאוד-מאוד אוהבת את העבודה שלי, מרגישה שרוכשת ידע, מעניין לי וטוב לי…
    אבל מצד שני האום לא יושב לו במדוייק על הבורג.. (משל שכזה) ומאוד קורץ לי להיות עם ילדים..
    הילדים הפרטיים שלי? לא בטוח..
    מעריצה אותך על הדרך שבחרת בה, חינוך ביתי זה מדהים בעיניי!!
    ואת עושה את זה אפילו ממש ממש מדהים.
    לוקחת ממך המון השראה.
    ואולי.. יום אחד :)

    אהבתי

  4. ואוו, כמה התלבטויות וכמה אומץ! תודה על השיתוף.
    כמו שאת יודעת ערבה הקטנה תיכנס לגן בשבוע הבא (הצילו!!), ואני לא שלמה עם ההחלטה, אבל גם לא חושבת שנכון לי כרגע להיות איתה בבית כל יום.. הלוואי והיה בארץ מערך של מסגרות חלקיות. הייתי שמחה להיות איתה שלושה ימים, וגם לעבוד במקביל. בנתיים שני מתנמת בכך שבחרתי לה מסגרת מומלצת וחמה, מתעודדת מזה שאצליח להוציא אותה מהגן בעצמי 4 ימים בשבוע, ושבימים הנותרים אבא שלה האהוב יהיה איתה, וכמובן כבר מפנטזת על החופשות הארוכות שנבלה ביחד, ואוספת רעיונות ומתכננת לה ולי פעילויות.
    ואולי בעוד שנה אני אחשוב אחרת ואחליט אחרת..

    אהבתי

  5. גיסתי היקרה,
    זה אולי עוד מעט מוקדם, אבל שמעתי אותך מדברת על שלב בית הספר.
    את חושבת שילדים יכולים לקבל בבית את כל הידע שהם צריכים כדי שאחר כך הם יוכלו להיות מה שבא להם?
    אם הייתי צריכה ללמד חלק מהנושאים שלמדנו בבית ספר, הייתי משתגעת.

    אהבתי

  6. בני הקטן ואני בבית יחד מאז שנולד והשנה הוא חגג שלוש, רשום לגן מועצה לשנה הבאה ואני מחפשת עבודה.
    רציתי לשאול שתי שאלות:
    1. אני מתקשה להבין איך אפשר להמשיך עם ילד אחד בלי אחים בבית בחנ״ב.
    2. עיקר הקושי הוא הפרנסה…
    לא יודעת מה אני באמת שואלת, אולי איך אתם עושים את זה?

    אהבתי

תגובה מביאה אהבה! מחשבות, רעיונות, תמונות, בקשות ושאלות יתקבלו בשמחה רבה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s