לאוהבים את האביב


את הכתיבה של הרשומה הזו אני דוחה ודוחה כבר ימים רבים. הרעיון מתרוצץ לי בראש כבר תקופה. ידעתי שאני רוצה שהרשומה הזו תפתח את סדרת רשומות פסח, וכתבתי ושכתבתי וחשבתי בראש, ומרוב שחשבתי על זה…לא הגעתי לכתוב את זה. שילוב של עומס חיצוני (וחיובי), של תקלות טכניות מעצבנות להפליא ושל הקושי שלי להעביר מהראש אל מסך המחשב רשומות שהן קצת יותר "פילוסופיות". אני כותבת רשומות כאלו בראש כל הזמן. בכל רגע נתון יש לי משהו כמו חמש רשומות "נושאיות" בראש, ובסוף אני תמיד בורחת לרשומות הקלות שמתארות רק את הפעילות עצמה (נהדרת ככל שתהיה), עם הרבה פחות מחשבות מאחורי זה (אני יודעת שלא תמיד זה נראה ככה, אבל תאמינו לי שברשומות שבראש שלי כתוב הרבה יותר). הבטחתי לעצמי שהפעם אני לא עושה לעצמי הנחות. ואם מחשבות חינוכיות פילוסופיות לא מעניינות אתכם, יש גם פעילות נהדרת ואביבית להפליא, מבטיחה! ואני אפילו אשאיר את החפירה לסוף…

החלק הכי כיף בלהיות עם ילדים הוא הזכות להיות עוד קצת ילדה גם בעצמי. אני משתדלת לנצל את הזכות כמה שיותר, ובתקופה האחרונה, אני בעיקר מנצלת אותה כדי לחזור לתקופת ה'למה' שלי. שוב ושוב מצאתי את עצמי שואלת "למה הם צריכים לדעת את זה?", "למה בכלל אנחנו מתעסקים בזה?", "למה כל כך חשוב לי להתעסק דווקא בזה?" ועוד שאלות קיומיות שכאלו. לרוב, התשובה המרכזית היא "כי זה מעניין אותנו". אנחנו לומדים דברים שמעניינים את יעלה, או את אמיתי, או אותי, ומשתדלים למצוא דרך שזה יעניין את כולנו. אבל עדיין, מנקר בי ה"למה" הזה ולא מרפה. אז אני חוקרת אותו, היטב וביסודיות, ולומדת בעצמי ועל עצמי המון דברים נפלאים בדרך

לקראת סוף הסתיו, העולם סביבנו התחיל לפרוח, ואנחנו, כמו בשנה שעברה, התחלנו להתעסק ולהתעמק בפרחים הנפלאים שסביבנו:

התחלנו ממעקב מדוקדק אחרי פרוייקט ההנבטה שהתחלנו עוד בט"ו בשבט:

ובמעקב עוד יותר צמוד אחרי ההתרחשויות בגינה של יעלה:

בעזרת סבתא ואבא שלה, יעלה שתלה גינה שהיא לגמרי שלה ולגמרי באחריותה. לקראת סוף החורף היא התחילה לראות את פירות עמלה. כמה גאווה יש בכזו גינה (גם אדנית על החלון תעשה את אותה עבודה, מבחינת הגאווה ומבחינת החקירה):

האיצטרובל החמוד מהתמונה העליונה הפך תוך כמה ימים ליקינתון המופלא הזה:

אחריו פרחו גם הצבעונים הענקים:

שלאט לאט נפתחו וסיפקו לנו הזדמנות פז לחקור את חלקי הפרח מקרוב:

לא רק צפינו, גם עבדנו, קשה. לשכנה שלנו יש גינה יפיפייה:

הילדים מאוד אוהבים להצטרף אליה בגינה הצבעונית ולהכיר פרחים חדשים, פרחים תרבותיים ואקזוטיים שאנחנו לא פוגשים ביומיום הפרחוני שלנו:

אמיתי מחפש בעיקר את עבודת האדמה. המשימה הספציפית לא ממש מעניינת אותו עדיין, הוא צריך רק אדמה:

לאחרונה הוא מגוון מעט, ומבלה את מרבית זמנו בחוץ (וגם בפנים, דרך החלון…) בעישוב:

הוא הצליח להלהיב גם את יעלה ויחד הם פתחו בפרוייקט עישוב משטח הכביסה שלנו, שם היו עשבי ענק:

תוך כדי העישובים, הם הצילו כמה פרחים יפיפיים והכינו לי כד של פרחים לשבת:

לרוב אני נמנעת מלהכניס פרחים חיים לאגרטל, ובטח מלהכניס אותם ככה הביתה, אבל הכד האביבי והטבעי הזה היה בעצם פרוייקט הצלה שממש חימם לי את הלב, כך שהוא זכה למקום על שולחן השבת שלנו. ואת אותה שבת ניצלנו גם לטיול אביבי קצרצר עם אוסף המגדירים שמלווה אותנו בכל יציאה מהבית באביב הזה:

אני כל כך נהנית לראות אותם חוקרים בעניין:

וניגשים להסיק מסקנות:

ואחרי סופשבוע כזה, בעקבות איזו שיחה מקרית או מחשבה שחולפת בראש, שוב זה חוזר ומנקר בי…למה?! למה זה כל כך חשוב להכיר כל כך לעומק את האדמה? למה חשוב לדעת שמות של פרחים? למה צריך לדעת לעשב או לזהות איזה חלק זקוק לעשב ואיזה חלק בעצם שייך לגינה הזאת? למה לא רק להנות מהנוף היפה, מהצבעים ומהריחות הנפלאים?

הרבה תשובות עברו לי בראש, אבל אז נזכרתי בקטע מתוך הספר הנפלא "The Absorbent Mind" של מריה מונטסורי, שקראתי לא מזמן (והבטחתי להקדיש לו רשומה משל עצמו…זוכרות מה אמרתי על הקושי שלי עם רשומות פילוסופיות? אז זה זה), שעשה לי המון סדר כשהתלבטתי אם כדאי להתעמק בחלקי הפרח, או שזה קצת בזבוז של מקום בזכרון. אני לא מתרגמת מקצועית וגם לא קרובה לזה, אז זו פשוט איזושהי פרפרזה שלי על הרעיון המרכזי של הגברת מונטסורי בנושא:

האינסטינקט הראשוני של ילד קטן שרואה פרח יפה הוא לקטוף אותו, להפוך את הפרח לשלו. לתפוס בעלות על הפרח, וכמובן- הוא שלי, ומכאן הוא לא של אף אחד אחר! התוצאה של ה"רכושנות" הזו (ומונטסורי עצמה משמיטה את המרכאות שלי, מבחינתה זו רכושנות)- היא הרס הפרח. ולפעמים, עוד לפני שהפרח מספיק לנבול, הילד מפרק אותו, או פשוט מאבד עניין וזורק אותו הצידה (נורית?!). אם מראש הילד היה מכיר את חלקי הצמח, את סוגי העלים, את תפקידי הגבעול וכו', אז אין דחף לבעלות ולהרס. במקומם מופיע העניין האינטלקטואלי בצמח- הילד עדיין ממוקד באובייקט שמשך את תשומת לבו, אבל רוצה לצפות בו במקום להשיג עליו בעלות ולהרוס אותו.ולבעלות האינטלקטואלית הזו יש כוח משיכה כל כך גדול, שכמעט אפשר לקרוא לה אהבה, והיא מביאה את הילד לטפל בדברים שסביבו בעדינות ובחמלה. הסקרנות הופכת (או עוברת עידון, סובלימציה) לדחף ללמוד ומכאן קצרה הדרך למחקר מדעי. הילדים שתלשו פרחים בגינה, עכשיו מתבוננים בגדילתם, סופרים את העלים, מודדים את חלקי הצמח השונים. זהו כבר לא "הצמח שלי" אלא "הצמח". העידון והאהבה האלו ניתנים על ידי הידע. אי אפשר להתגבר על הרסנות באמצעות הטפה. הילד עדיין רוצה את הדברים לעצמו, כדי שלא יהיו של אף אחד אחר. רק באמצעות עבודה שמובילה לידע ומשם לאהבה ניתן להשיג את השינוי. כשתשומת הלב של האינטלקט בפרטים קיימת, מגיעה האהבה, התשוקה לדעת את כל הפרטים, כדי שלא בטעות נפגע.

האמת? זה נשמע פלצני. ויומרני. ודי מנותק. אבל האמת היא, שזה פשוט עובד. ממש כמו קסם. אמיתי הוא ילד תזזית. סקרן וחוקר במלוא מובן המילה, אבל בכלים של ילד בן שנתיים ושלושת רבעי- הוא זורק, הוא קוטף, הוא קורע. ככה הוא לומד על העולם. בתחילת העונה, הוא ניסה לחקור ככה גם את התורמוסים היפיפיים והמוגנים שסביבנו. היום, הוא צועק מרחוק בהתלהבות "זה תורמוס" (ויש ה-ר-ב-ה תורמוסים בסביבה שלנו), מתקרב אליו בעדינות, מריח, בודק מי מהעלים עדיין לבן במרכזו ומי כבר הווריד (ידעתן שזה סימן להאבקה? ותודה לגיסתי שלימדה אותנו את העובדה המגניבה הזאת?!) ולמי כבר יש תרמילים מלאים. הוא מבדיל בין רוב הסוגים של הפרחים הצהובים שסביבנו, והכי הכי הוא אוהב את הרקפות, כמו שיש בגינה הקטנטנה שלו. נכון, לפעמים ההתלהבות עוד סוחפת אותו, וקורה שפרח נקטף, אבל השינוי הוא מדהים. באמת. וכמובן שהפרחים כאן הם רק דוגמה. בדיוק מאותה סיבה אנחנו לומדים על חרקים, על עצים, על מיני ציפורים ועל כל מה שסובב אותנו. כדי להפוך את הסקרנות לאהבה.

והאמת?! שגם הרבה יותר כיף לטייל ככה. כל פגישה עם פרח, ציפור או חרק שאנחנו מכירים היא כמו פגישה עם מכר וותיק, חבר אהוב שהתגעגענו אליו ממש. 

אז מבחינתנו, זה בהחלט סימן שהאביב כבר כאן. ואחרי שעברתי את משוכת הרשומה החופרת…מבול של פעילויות פסח בדרך אליכן! את הפעילויות של השנים הקודמות אפשר לראות בעמוד "פסח" שבתפריט החגים בראש הבלוג (הבנתי שיש קצת בעיה עם התפריטים בתצוגת הסלולר, אני על זה, בתקווה שהצלחתי להתגבר לבינתיים על הקשיים הטכניים שליוו אותי השבוע). מבטיחה שיהיה פה נחמד! ובינתיים- אביב שמח!

(יעלה התלבשה היום כמו שדה אביבי טיפוסי באזורנו. לא עמדתי בפיתוי. יחד מיינו את פרטי הלבוש שלה- הנעליים הן כלניות נפלאות, המכנסיים שדה תורמוסים, החולצה היא אפונה ריחנית יפיפייה והסוודר? שום, כמובן. הפנים האדומות והכי הכי יפות הן הצבעונים הנדירים, שניתן למצוא רק בשדות המובחרים)

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “לאוהבים את האביב

  1. נפלא. תודה על שיתוף המחשבות והתובנות. ילד סקרן יגדל להיות מבוגר סקרן. זה כ"כ חשוב לטפח בהם את הסקרנות. גם אני לומדת הרבה דרך השאלות של הילדים.פסח שמח!

    אהבתי

  2. נפלא
    איזה כשרון לתאר רגשות ומחשבות ולתרגמם להבנה לאחר שעדיין לא יכול להסביר.!!
    התמונה של יעלה בסוף ממש מסכמת את בקורי השבוע
    תודה ולילה או בקר טוב

    נשלח מה-iPhone שלי

    אהבתי

תגובה מביאה אהבה! מחשבות, רעיונות, תמונות, בקשות ושאלות יתקבלו בשמחה רבה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s