קיוויתי לפתוח את שנת 2018 עם בשורה משמחת על צאתו לאוויר העולם של התינוק (הלא-אנושי-בעליל, שלא יהיו פה תקוות שווא, כן?!) שלי, אבל בינתיים מתרחשים פה הרבה מאוד דברים מאחורי הקלעים, וקידמת הבמה נשארת מאוד מאוד שקטה.
ההתרכזות הזו בפרוייקט, ששואב את כל כולי, הביאה אותנו בבית לתקופה לא פשוטה. אמנם אנחנו יחד, אני, בגופי, נוכחת עם הילדים כמעט 24 שעות ביממה (משתדלת לקחת פסקי זמן מידי פעם, אבל בגדול, 24 שעות ביממה), אבל הראש שלי, לפחות 80% מהזמן, נמצא במקום לגמרי אחר. בכלל, קשה לי להתרכז בדברים אחרים. כל דבר שאני נתקלת בו מזכיר לי עוד משימה, עוד משהו שהייתי רוצה להכניס לרשימה, עוד רעיון חדש, עוד דיוק לשאלה שמעסיקה אותי. אני כל הזמן פה, אבל לגמרי כל הזמן שם.
לקח לי זמן להבין עד כמה הstate of mind (איך אומרים את זה בעברית? מצב תודעתי? זה נשמע כמו משהו אחר לגמרי) הזה משפיע עלינו כמשפחה. עד כמה זה הופך אותי לחסרת סבלנות. לקח לי זמן לקשר בין הריבים האינטנסיביים בין הילדים (הרבה יותר מהריבים האינסופיים הקבועים), בין חוסר שיתוף הפעולה של אמיתי, בין הכעס של יעלה, בין תחושת חוסר שביעות הרצון, בין הקושי להעסיק את עצמם ובין…בין כל אלו, לבין העובדה שאני לא ממש כאן. לפעמים, צריך להסביר ממש לאט כדי שנבין מהר.
גם כשכבר הבנתי שחלק גדול מאוד מהבעיה נמצא לגמרי בידי, לא ממש הייתי בטוחה מה לעשות עם המידע. אני לא יכולה לצוות על הראש שלי להיות במקום אחד, ולא לזוז לשומקום אחר. הו, כמה שהייתי רוצה יכולת כזו, אבל אני פשוט לא יכולה. גם כשניסיתי להתחיל משחק משותף ולהיות לגמרי נוכחת, מהר מאוד מצאתי את עצמי במחוזות אחרים, כמעט מצטערת על כל הדברים החשובים שהייתי יכולה לעשות במקום "לבזבז זמן במשחקים". ממש מצאתי את עצמי מרגישה ככה, שלשחק זה בזבוז של הזמן היוקרתי שלי. ובאמת שבימים רגילים, אני לא משחקת "בכאילו". אני נכנסת לזה, אני אוהבת את זה ואני נהנית ממשחקים (כמובן שלא מכל המשחקים, אבל אני מוכנה לשחק בדרך כלל רק בכאלה בהם שני הצדדים נהנים).
הסתובבתי כמה ימים עם התחושה הזו. התקדמתי, אני לפחות יודעת כבר מה הבעיה (ברור שזו לא כל הבעיה, ואם אהיה נוכחת משבר הגרעין לא יפתר, אבל חלק משמעותי מהבעיה), אבל אין לי מושג איך לפתור אותה.
תוך כדי עבודה על מה שרציתי לעשות באמת, התחילו לצוץ לי אורות קטנים לכיוון קצה המנהרה. אני לא יכולה להיות נוכחת ב-100% כל הזמן. לא בדרך כלל, ובטח לא עכשיו, כשהראש שלי במקום לגמרי אחר. למען האמת, בדרך כלל, הנוכחות שלי נדרשת בחלקים קצרים מדי יום, אבל ברגעים האלו, אני נדרשת לנוכחות מלאה. לרוב, הילדים כל כך עסוקים ואני כל כך מפריעה. הם רוצים שאני אבוא לראות משהו כשהם השיגו משהו, בסוף הבניה, תוך כדי ההופעה, כשהתחפושת מוכנה. הם צריכים שאכנס לעולם שלהם, ואראה באמת את מה שמעניין אותם. הם צריכים שזה יעניין אותי לפחות באותה מידה, רק מתוך המקום של השיתוף, החיבור והאהבה. הם לא מצפים שאוהב את אותם דברים, אלא רק שאתלהב לראות אותם מתלהבים, ואצליח גם לראות מה מלהיב אותם, בתוך כל העשייה. שאעצור רגע להשתאות ממה שהם עשו, מכמה שהם התקדמו, ממי שהם. וגם הם רוצים להיות שותפים להתלהבות שלי, להבין מה כל כך מעניין אותי בתוך הדברים שאני עושה.
החלטנו לנסות תוכנית פעולה קלילה. לא שינוי גישה, לא שינוי סדרי עולם, אלא משהו שאני באמת יכולה לעמוד בו עכשיו, ממש ממש בקטנה. קבענו שלכל אחד מאיתנו ינתנו חמש דקות, מדודות, עם סטופר. בחמש הדקות האלו "בעל השמחה" רשאי להפעיל את האחרים באיזו צורה שהוא רוצה- והאחרים מתחייבים לשתף פעולה. בחמש דקות אפשר להעלות הופעה, אפשר לארגן משחק, אפשר להכנס לדמות, אפשר ליצור יצירה, אפשר להשתולל- כל מה שרוצים. ביום שאחרי הפיילוט, הילדים ביקשו העלאה. אז 10 דקות לכל אחד. סך הכל חצי שעה של נוכחות מלאה- 10 דקות בעולם של יעלה, 10 דקות בעולם של אמיתי, 10 דקות בעולם שלי. זה לא חייב להיות ברצף. העיקר שכל אחד מאיתנו סמוך ובטוח שהוא יקבל את 10 הדקות שלו, ויזכה בהן להקשבה מוחלטת ולהשתתפות מלאה.
איכשהו, מתוך עשר הדקות האלו, צמחה איזושהי שותפות חדשה. זה לא קסם, הסערה שבתוך הבית עוד לא לגמרי חלפה. אבל אצלי, פנים, אני מרגישה שינוי באווירה. שינוי קטן, בלתי נראה, באיכות החיבור. וגם סקרנות אמיתית, למידה, אחד על השניה (וההפך), ועל תחומי העניין עצמם.
בינתיים היינו 10 דקות מתעמלים אולימפיים
ו-10 דקות גיבורי על (כמה פעמים)
ו-10 דקות אמנים מפורסמים
ו-10 דקות במסיבת ריקודים
ועוד דברים קטנים קטנים. קצרים ומדוייקים. אפילו לא ברצף של ימים, כי לפעמים החיים באמת יותר מידי עמוסים. אבל יש כוונה, וכולנו מרגישים את הכוונה הזו כשהיא נוכחת.
"ילדים זה בשביל לפגוש, והמפגש עושה כל מה שצריך כדי שיגדלו להיות אנשים שלמים וחכמים" (דן לסרי/הורות לחירות)
ואם הנושא הזה של נוכחות, השתתפות וכוונה מעסיק גם אתכן, אני ממליצה בחום כל כך רב על הספר הנהדר הזה של דן לסרי. לא לכולו אני מתחברת ולא עם כולו אני מסכימה, אבל יש בו חשיבה ותובנות שללא ספק הופכים אותי בכל קריאה לאמא טיפטיפה יותר טובה.
הרשומה הזו גרמה לי לחשוב על הטקסים היומיומיים הקטנים שאנחנו עושים יחד או לחוד, שבונים את היומיום שלנו כמשפחה. כמה כוח יש בהרגלים הפשוטים, בעצם זה שאנחנו יודעים שהם יגיעו, שאנחנו בטוחים שיהיה להם מקום ביומיום. כמה משמעותי טקס הערב שלנו, למרות שהוא לא ארוך ולעיתים קרובות גם קצת עצבני, וכמה חשוב לעדכן את הטקסים שלנו יחד עם המציאות שמשתנה…
על אילו טקסים אתם מקפידים כמשפחה? אילו הרגלים יומיומיים מחזקים לכם את הביחד? בתקופה אינטנסיבית כזו, רעיונות ומחשבות יתקבלו בברכה גדולה!
לג'ירף יש צוואר ארוך 
רעיון נהדר. נראה לי שפגשתי אותו בעבר בבלוג של אמנדה – אימהות מלוכלכת, אם את מכירה. אצלנו הוא לא עבד. אני לא יודעת למה…
אהבתיאהבתי