מריה מונטסורי- יום האישה 2018

פורים, החג האהוב עליי בשנה, חלף עבר לו, ופה בבלוג? אף מילה. מחדל. מודה. אז היה לנו חג באמת נהדר, עמוס, חגיגי ומלא שמחה. הוא עוד יוזכר פה בבלוג, אני מבטיחה. אבל בינתיים, בקושי הספקתי לנשום ומגיע עוד מועד שראוי לציון חגיגי- ב-8.3 נציין את יום האישה.

כבר תקופה ארוכה, מאוד ארוכה, אני מבטיחה, לעצמי ומידי פעם גם פה מעל דפי הבלוג, לפרסם רשומה מקיפה על שיטת מונטסורי, מה זה אומר, מאיפה זה בא, ומה אני אוהבת בשיטה (רמז מקדים: לא הכל). כל כך הרבה זמן אני מבטיחה את זה, שהתחלתי להבין שיש סיכוי שזה לא יקרה. לפחות לא בקרוב. בכל זאת. הרשומה הזו מתוייקת אצלי בראש רשימת ה"רשומות שאני רוצה לכתוב". והנה, שוב מגיע יום האישה, והחלטתי שהשנה, בניגוד לשנים קודמות, הרשומה החגיגית שלי ליום הזה לא תישאר במגירה (כמו זו הנהדרת משנה שעברה, שעדיין מוגדרת "טיוטה"). ניסיתי לחשוב, בתור אמא לבת ולבן, בתור אישה, מה אומר לי היום הזה ומה המטרה שלו. יש לי הרבה מה להגיד על חינוך מודע מגדר, על בחירת צעצועים, ספרים וגם בגדים לילדים, על סביבה מעוררת השראה ועל האם אני כן/לא מהווה דוגמה. תוך כדי מחשבה, נזכרתי בעוד רשימה שמחכה לתורה, רשימת ההמלצות שהתחלתי לכתוב בתחילת החורף ועדיין לא הגיע תורה. בתוך הרשימה הזו חיכתה המלצה לסדרת ספרים נהדרת בשם "קטנות גדולות", שמספרת על הילדות שהפכו להיות נשים ששינו את העולם.

בהשראת השילוב של כל הנ"ל, החלטתי לכתוב פוסט על מריה מונטסורי, האישה. לא השיטה (טוב, גם טיפ טיפה השיטה, אבל באמת, ממש בקטנה, אפילו בקושי טעימה. מיני-מתאבן). בהשראת סדרת הספרים הנפלאה, לספר עליה בתור בת אדם, ולא רק בתור תופעה. סיפור החיים שלה בעיני כל כך מרשים, כל כך מעורר השראה, והוא, ממש הוא, הסיבה שכן צריך את יום האישה:

ציטוט כדי להיכנס לאווירה. אחד מיני רבים של האישה והאגדה

מריה מנטסורי נולדה ב-31 באוגוסט 1870, בעייריה קיארוואלה שבאיטליה. בשנותיה הראשונות נדדה המשפחה, בעקבות עבודתו של האב, לפירנצה ולאחר מכן לרומא. משפחתה השתייכה למעמד הבינוני. אביה מילא תפקידים שונים בצבא ובמשרד הכלכלה האיטלקי. אמה, שאליה מריה הייתה קרובה במיוחד, הייתה אישה משכילה ורחבת-אופקים במיוחד יחסית לתקופה.

כשסיימה את בית הספר היסודי בחרה מריה להמשיך ללמוד בבית ספר טכנולוגי, בו למדו בעיקר בנים. למרות התנגדות הסביבה, ובמיוחד התנגדותו של אביה, המשיכה מריה במסלול זה עד שסיימה את לימודיה הטכנולוגיים בגיל 20. בשלב זה היא נטשה את שאיפותיה להיות מהנדסת, ובחרה בלימודי רפואה במקום.

באוניברסיטת רומא, היא עברה מסלול מפרך, שנמשך 3 שנים, על מנת להתקבל ללימודי הרפואה, על אף היותה אישה. כשהתקבלה לבסוף ללימודים, היא הוקפה בעוינות ובהצקות בשל מינה. נטען שהנוכחות שלה יחד עם הגברים בנתיחת הגופות העירומות הינה "לא הולמת", והיא נאלצה לבצע את הנתיחות לבדה, לאחר שעות הלימודים. למרות הקשיים, היא סיימה את לימודיה והוסמכה כרופאת ילדים וכפסיכיאטרית. היא הייתה האישה הראשונה שהוסמכה כרופאה בבית הספר לרפואה ברומא, ומהרופאות הראשונות באיטליה.

כשסיימה את לימודיה, החלה לעבוד במרפאה פסיכיאטרית בה טופלו ילדים שהוגדרו אז כ"רפי שכל". בתקופה זו נעשתה פעילה במאבק לזכויות הנשים וכן במאבק על זכויותיהם של ילדים מוגבלים לחינוך. נסיונה במרפאה הוביל אותה להאמין שעבור מרבית הילדים, הפתרון לקשייהם הוא פדגוגי ולא רפואי, ובעקבות כך החלה להתעניין בפדגוגיה. היא השתתפה כ"שומעת חופשית" בקורסים בפדגוגיה באוניברסיטה בה עבדה, ולדבריה, "קראה את כל המחקרים המרכזיים שנכתבו בתחום התיאוריה החינוכית ב-200 השנים האחרונות".

בשנת 1898 נולד בנה, מריו. מריה סירבה להתחתן עם אביו של מריו, רופא שעבד עמה בבית החולים, מכיוון שאז הייתה נדרשת לוותר על עבודתה כרופאה. ההורים החליטו לגדל את הילד יחד, במה שהיום היה נקרא "משמורת משותפת", בתנאי ששניהם לא ינשאו לאחרים. כשהאב נישא לאחרת, מריה התקשתה להתמודד עם המצב, עם עבודתה ועם גידולו. היא עזבה את בית החולים בו עבדו שניהם, ומסרה את מריו למשפחה אומנת. הם התאחדו שוב רק כשהיה מריו נער מתבגר. עם השנים הוא הפך לשותפה של מריה למחקר ותרומתו לפיתוח שיטותיה משמעותית.

בשנת 1899, בעקבות פעילותה למען חינוך "מיוחד", היא הוזמנה לנהל בית ספר בו למדו תלמידים עם אוטיזם ופיגור שכלי. בבית הספר היא יישמה את רעיונותיה, בחנה אותם ושיפרה אותם. שנה לאחר מכן היא פתחה תוכנית להכשרת מורים בגישה זו. השינויים בעיסוקה הובילה אותה שוב לספסל הלימודים, ובשנת 1904 הוסמכה כפרופסור לאנתרופלוגיה פדגוגית, והייתה לאשה הראשונה באיטליה שקיבלה תואר "פרופסור".

כשסיימה את לימודיה, במקביל להרצאות ומחקרים באיטליה ובעולם, החליטה מריה לבחון האם הכלים והגישה שפיתחה מתאימים גם לילדים בעלי התפתחות תקינה. בשנת 1907 היא הקימה ברובע פועלים ברומא את "בית הילדים" הראשון שלה- מעון לילדי פועלים, בו למדו כ-60 ילדים, מגילאי שנתיים עד שבע.

מריה לא לימדה בבית הילדים. היא ניהלה אותו, במקביל להרצאות ולכתיבת מאמרים, אך עיקר מרצה הושקע בתצפיות. היא צפתה בחיי היומיום של הילדים מקרוב, ובעקבות תצפיותיה פיתחה את השיטה החינוכית שהחלה לבנות בשנים הקודמות.

היא החליפה את הריהוט הכבד בריהוט קל ומותאם בגודלו לילדים (כמה טריוואלי, אבל קודם זה פשוט לא היה ככה!). את החומרים הלימודיים היא מיקמה על מדפים נמוכים ונגישים לילדים. היא הרחיבה את טווח הפעילויות המעשיות, המחוברות לחיי היומיום של הילדים- טיפול בעצמם (כגון התלבשות, שטיפת ידיים וכו') וטיפול בסביבה (ניקיון, בישול, עבודה בגינה). בנוסף הוסיפה חללים פתוחים וחיבור לחוץ, והילדים הורשו לבוא וללכת כרצונם לאיזורים השונים ולבחור בצורה חופשית בין הפעילויות השונות.

בהתבסס על תצפיותיה, היא הגדירה עקרונות מרכזיים עליהם מתבססת גישתה:

1. לילד פוטנציאל התפתחות פסיכולוגי מולד. בשנים הראשונות המוח של הילד "סופג" ולכן אלו השנים הקריטיות להתפתחות.
2.  היא התחילה לראות בעצמאות את המטרה המרכזית של החינוך. היא האמינה שבעזרת עבודה עצמאית הילדים יכולים להגיע לרמות חדשות של אוטונומיה ושל הנעה-פנימית ללמידה ולהבנה. בהתאם לכך איפשרה לילדים בחירה חופשית של חומרים, עבודה ללא הפרעה, חופש תנועה ופעילות בתוך הגבולות המוגדרים על ידי הסביבה.
3. כל ילד הוא אינדיווידואל ויש לאפשר לו לפעול בדרך ובקצב שלו. הילד במרכז והלמידה נעשית תוך התנסות אישית בחומרים אמיתיים, המותאמים במידותיהם לילדים.
4.  תפקיד הצוות החינוכי הוא קודם כל לצפות, ולהפריע מעט ככל האפשר לתהליך הטבעי. לכבד את הילד, לתת עזרה ולכוון רק כשנדרשים ולהקפיד על התאמת הסביבה. כאמור, הפוטנציאל קיים בילד מלידה, והמורה/הורה יכול רק לאפשר ולסייע לפוטנציאל הזה להתממש.
5. הסביבה הפיזית היא חלק משמעותי מהלמידה ועל כן עליה להיות מתוכננת בקפידה, מזמינה ומותאמת.

שיטתה של מריה זכתה להצלחה והתפשטה ברחבי העולם. היא טיילה, הרצתה ופעלה בארצות רבות, ביניהן ארצות הברית, אנגליה, וספרד. עם עליית השלטון הנאצי באיטליה, גורשה מריה מונטסורי בהוראת מוסליני, שהיה בעבר תומך נלהב של שיטתה. היא המשיכה בנדודיה, ואף חיה תקופה (במהלך מלחמת העולם השניה) בהודו. עד שהשתקעה בהולנד, שם נפטרה בשנת 1952 והיא בת 81. בשנותיה האחרונות הייתה מועמדת שלוש פעמים לפרס נובל לשלום

מריה מונטסורי ובנה מריו בהודו

בעקבות המחקר שהצריכה הרשומה הזו, עלו לי עוד ועוד מחשבות לגבי יום האישה. בשביל מי בעצם הוא נקבע? מה עושים בו? ומה קורה בשאר ימי השנה? אז אני לא רוצה שוב להבטיח הבטחה שלא אוכל לעמוד בה, אבל אני מאוד מאוד מקווה השנה לכפר על חטאי השנה שעברה, ולהקדיש לנושא, עוד השבוע, עוד רשומה.

ובינתיים אשמח לשמוע- מה קורה אצלך ביום האישה? עוד יום רגיל או שיש התייחסות למאורע? רעיונות לדרכים מעניינות לציין את היום עצמו יתקבלו מאוד בברכה. והכי הכי מעניין אותי- מי היא האישה שנותנת לך השראה?