נאסף תשרי

תמיד זה תופס בהפתעה. תשרי נגמר. החגים כבר מאחורינו. רגע! עוד לא הספקנו כלום! היו לנו עוד כל כך הרבה תוכניות! אבל כולנו כבר יודעים שאי אפשר לעצור את הזמן…ולפעמים כיף לעצור רגע. להסתכל אחורה, לא על כל מה שרצינו ולא הספקנו, אלא על כמה הרבה כן הספקנו. ובחיי שחודש תשרי הזה היה עמוס בהמון דברים קטנים וחגיגיים שלא הספקנו לשתף. החלטתי לסכם את תשרי שלנו במקבץ יצירה והשראה באווירת החגים, שלא נשכח מה עשינו כשיגיע תשרי הבא:

רגע לפני ערב ראש השנה, התכנסנו לאפייה מסורתית של מאפינס דבש:

ומיחזרנו להם מתקן הגשה מדליק במיוחד:

ככה הוא נראה בתחילת העבודה. מתקן תצוגה של מסטיקים מקרטון, שנזרק ע"י הכלבו של הקיבוץ ואומץ על ידי שכנה יקרה שיודעת שדברים כאלו תמיד משמחים אותנו. כמה דקות אחר כך, קצת דאקטייפ וקצת וושי טייפ והוא נראה ככה:

כמובן שהיו מספיק מאפינס למלא את כל המתקן, אבל בשלב הזה כבר לא צילמתי. בכלל, בערב החג היינו אחראים על כמה מאכלים, אבל בעיקר על הדקורציה. אז שינסנו מתניים משפחתיים להכנת האביזרים, בעזרת ה"קאטלבאג", מכשיר החיתוך הנאמן שלי:

בחרנו בשילוב צבעים חגיגי של לבן-ירוק-זהוב. כמה שהזהוב הזה הרשים את אמיתי (בריסטול רגיל לגמרי, בצבע זהב. לרכישה בחנות הציוד המשרדי/יצירה/ציוד לגנים הקרובה לביתכם):

גם יעלה מצאה שימוש נפלא לשאריות הזהוב-זהוב:

כמה מפתיע! ציורים של משפחה…אבל ציור קצת אחר, בטושים פרמנטטיים על נייר מבריק. חווית יצירה שונה. בכל מקרה, ככה ההכנות שלנו נראו ברגע האמת, על שולחן החג:

הכנו גם כרטיסי שנה טובה. בסופו של דבר יעלה חילקה את הכרטיסים שלה, והכרטיסים שאני הכנתי (במפגש יצירה עם חברות) חזרו לחכות בסבלנות לראש השנה הבא:

גם אחרי ערב החג, המשכנו ליצור באותה אווירה חגיגית:

יצרנו בהשראה רימונית, ואמיתי שוב לקח את זה לכיוון שלו, כשהפך את הרימון לא רק להשראה, אלא לחומר היצירה עצמה:

קצת קשה לראות בתמונה, אבל הוא יצר ציורים ממיץ הרימונים, ונהנה מכל רגע. לא רק רימונים תשרי הביא איתו. אספנו אלינו מגוון אוצרות סתוויים:

כל כך כיף לעקוב אחרי השינויים הקטנטנים האלו. בלוטים ירוקים, שתוך כמה שבועות הופכים לחומים. הכל מסביב משתנה ומקבל חיים וצבעים חדשים:

גם הציפורים מתכוננות לקור ומשאירות לנו שלל סימנים לחילופי העונה:

כל כך יפות, כל אחת שונה מחברתה:

הנוצות האלו סיפקו לנו השראה לפינה נהדרת של יצירה (אם רוצים להמנע ממגע עם הנוצות עצמן, אפשר לצלם את הממצאים בדרך ולהציג את התמונות להשראה):
גם בסוכות, העמוס, מלא הטיולים והאירועים, בו כמעט לא היינו בבית, הספקנו להצטרף לסדנת יצירה חביבה להפליא, שהעסיקה את יעלה ועוד הרבה מאוד ילדים והורים (עם אחוז גבוה מאוד של אבות פעילים ומשתתפים) שעה ארוכה:

בסופה של הסדנה היא יצאה עם סוכה מיניאטורית מקושטת ונפלאה:

ולמרות הבטחות השיר הידוע, כמו שקורה בדרך כלל, היורה לא חיכה לחשוון, וגם אותו חגגנו בתשרי במלוא עוזו, הדרו וריחו הנפלא:

האמת? הספקנו הרבה. הספקנו גם לטייל, ולהיות במרכז, בצפון בצפון, בירושלים ובדרום, ואפילו להצטלם תמונה משפחתית סבירה, נדירה ולבנה. אני חושבת שזו הולכת להיות אחת ההחלטות הנוספות שלי לשנה החדשה-

להסתכל אחורה כדי לראות את כל מה שכן הספקנו

ולהתמלא תחושת סיפוק, עשייה וגאווה. ומה שלא הספקנו? אולי לא היה חשוב מספיק, ואולי יעבור הלאה, לרשימת המשימות הבאה, לשבוע הבא, לחודש הבא ואולי בכלל לשנה הבאה. וזה לא נורא.

אז מה אתן הספקתן בתשרי שהיה?! ואיזו החלטה תקחו אתכן מהחודש הזה, שפתח את השנה?

מודעות פרסומת

עוברים דירה

את הרשומה הזו כתבתי לפני שלושה חודשים, רגע אחרי שעברנו דירה. לא הייתי כל כך מרוצה ממנה אז, ועניינים אחרים דחקו אותה לתחתית הרשימה. איכשהו, חג הסוכות החזיר אותי להרהורים ולמחשבות על בתים. מה זה בית בשבילי? למה לפעמים חייבים להתרחק ממנו לכמה ימים כדי לזכור להעריך אותו? איפה אני מרגישה בבית? איך עושים שהבית ישרת אותנו ולא אנחנו אותו? ולמה כל כך קשה לי להתרחק מהבית המוכר והאהוב שלי? אז החלטתי שזה הזמן הנכון לפרסם את הרשומה ההיא, כלשונה. למרות שעונת מעבר הדירות כבר מאחורינו, לרגל השיבה מהסוכה פנימה, וגם אל השגרה, אולי גם אתן תמצאו את המחשבות שלי על הבית שימושיות.

קרדיט לכרטיס הנהדר: צרויה

חוץ מהחום, הלחות, הים, הבריכה, הגלידה והמזגן, הקיץ הוא גם עונת הנדידה. נדמה שכולם מסביב מתכננים, אורזים, עוברים, משפצים או לפחות קצת מרעננים את הבית לקראת השנה החדשה. נדמה שגם מי שלא תכנן, מוצא את עצמו אחרי שהיה ארוכה במזגן הבית מזיז רהיטים, רק כדי לגוון את השגרה.

גם אנחנו, לפני קצת יותר משבוע עברנו דירה.

רגע לפני שנכנסנו לזה בכל הכוח, תכננתי לכתוב רשומת פרידה מהבית ההוא, שליווה אותנו בארבע שנים כל כך משמעותיות בחיינו המשפחתיים. התחלתי לחפש בתיקיות התמונות שלי, עוד ועוד תמונות של הבית. בחרתי את האהובות, את המרגשות, את המעניינות ואת הרלוונטיות לבלוג. וכשראיתי את כל התמונות יחד, פתאום ראיתי את הבית שלנו באור קצת אחר.

כשהסתכלתי בתמונות האלו, של הבית, הבנתי שהעקרון הכל כך חשוב שבסיס גישת התקשורת המקרבת אותה אני לומדת, גם בנושא הבית, הכל עניין של צרכים. תפקידו של הבית שלנו לשרת את הצרכים, הכי עמוקים, הכי בסיסיים, של כל הדיירים בו. וכדי שבית יוכל לשרת את הצרכים של כל הדיירים בו, בית צריך להיות דינמי, להשתנות כל רגע, כמעט בקצב בו הצרכים משתנים.

היה לי כל כך קשה להיפרד מהבית שלנו, כי היטבנו כל כך לשנות אותו, לרענן, ולהתאים בכל תקופה לצרכים שהשתנו מסביבו. אף חדר לא נראה כשעזבנו אותו דומה לאיך שהיה בתחילת הדרך. החלטתי להקדיש את רשומת הפרידה מהבית לחדרים שהשתנו, בהתאם לצרכים שהשתנו. כל התמונות והדוגמאות מהבית ממנו זה עתה נפרדנו, חדר אחרי חדר, והשינויים שהוא עבר לאורך השנים.

אז איך עושים את זה?

איך מתכננים בית שמצליח להתאים, לאורך זמן, לצרכים משתנים?

1. לתצפת- בהשראת המונטסורי, השלב הראשון הוא לצפות בכל אחד מבני הבית, בתשומת לב מיוחדת, במשך כמה ימים. לשים לב לפעולות שלו, למעברים שלו ממקום למקום בתוך הבית, לחפצים בהם הוא משתמש וגם לקשיים ולתסכולים שלו. מומלץ אפילו לכתוב במחברת נקודות חשובות שראינו.

כשתכננו את הבית הקודם, מהתצפית שלי על עצמי, ידעתי שאבלה הרבה בחדר הרחצה. מקלחת היא ללא ספק הזמן האהוב עליי ביום. יחד עם מכונת הכביסה שמוקמה בתוך חדר המקלחת, ושני ילדים שעברו שם גמילה, בהחלט ביליתי שם שעות ארוכות. זה הצדיק השקעה בנקודה קטנה של צבע, שתעשה את השהייה שלי בחדר למשמחת ונעימה. ואכן, עד היום, זה החדר האהוב עלי בבית ההוא:

במהלך השנים שמנו לב שהצורך של הילדים (כמו שקורה בדרך כלל לילדים) בעצמאות הולך וגדל. חדר הרחצה סומן כנקודת תורפה בנושא. שינוי קטנטן שיפר את המצב- מתלה מגבת נמוך, לשטיפת ידיים עצמאית:

וגם כלים נגישים מאורגנים שנוספו לאורך השנים כדי לאפשר להם את העצמאות שהם כל כך צריכים, יחד עם מענה לצורך של קטנטנים בסדר, שגרה וארגון:

2. למפות- מתוך התצפית שביצענו, להגדיר את הצרכים של כל אחד מבני הבית. בתקשורת מקרבת שמים דגש מיוחד על הגדרה חיובית- לא מה אני לא מצליח לעשות או מה הבעיה, אלא מה הצורך. למשל לא נכתוב "הברז גבוה מידי לאמיתי", אלא "אמיתי צריך/רוצה לשטוף ידיים בעצמו" (כמובן שזה חלק מצורך רחב יותר בעצמאות, אבל הירידה לפרטים דווקא חשובה לנו בשלב זה). ההסתכלות החיובית מאפשרת לנו לחשוב על פתרונות מכיוונים לא צפויים. הפתרון הצפוי הוא להגביה את אמיתי או להנמיך את הברז. אבל גם מיקום של גיגית עם מים נקיים מתחת לכיור, למשל, יכולה לסייע לו בשטיפת ידיים, או הברז הנמוך שיש בחלק מהמקלחות הישנות וכו'. בקיצור- לכתוב מה כל אחד מבני הבית צריך לאורך היום שלו.

 

הצורך בשינה הוא כל כך בסיסי, שלא חשבנו למפות גם אותו, אבל מסתבר שגם הוא השתנה לאורך השנים. מהשינה העטופה, המוגנת והפסטלית של ההתחלה:

(חדר התינוקות שלנו היה מאוד לא "מונטסורי", והיום הייתי מתכננת אותו לגמרי אחרת…אבל עדיין, אני אוהבת את איך שהוא היה נראה אי אז לפני ארבע שנים.) מזל שהילדים גדלים וחדר השינה שינה את צורתו, ואפילו את מיקומו בבית, כי ילדים גדולים, צריכים מקום גדול יותר:

והפך להרבה יותר חי, מגוון ושמח (במקרה הזה, כל מה שהחלפנו היה נורה באהיל שבתקרה):

ובכלל, חלק גדול מהזמן הילדים העדיפו לבלות במיטה שלנו, כזו שמספקת חום וגם מרחב:

ומסייעת גם ליצר הסקרנות והמציצנות:

3.  לשתף- לתת לכל בני הבית חלק בתכנון. אחרי שקיבלנו איזשהו מושג על הצרכים של כולם, אפשר לתת מקום גם לרצונות, לחלומות ולבקשות שקשה לפעמים לראות מהצד. לפני המעבר הנוכחי הלכנו פיזית, שלושתנו (הילדים ואני, וגם הלו…) לבית החדש כמה פעמים, וחשבנו איך לחלק את החדרים, איפה להניח את הרהיטים הגדולים, מה החפצים החסרים.

בבית הקודם היה לי ברור עוד בשלב התכנון שהסלון שלנו לא יהיה מוזיאון, אלא מרכז חי ונושם של בית עם ילדים, יעלה הייתה רק בת שנה וחצי כשעברנו, והיה לנו ברור שהיא עדיין צריכה אותנו קרוב:

הוא ידע גם להיות מסודר, לעיתים נדירות, אבל לרוב נראה ככה:

עמוס בפינות משחקים שונות ומעניינות:

לי היה צורך במרחב ישיבה והרגעות נוח ומזמין. לילדים היה צורך לשחק קרוב אליי, במגוון של משחקים מתאימים ומעניינים, אבל גם מאורגנים וזמינים להוצאה עצמאית. כשצרכים מתנגשים, אז צצים הפתרונות הכי יצירתיים.

4. רהיטים גמישים- עבורנו, סוד ההצלחה של הבית הגמיש שלנו, היה בכך שבחרנו רהיטים שמאפשרים המון גמישות. רהיטים נייטרלים שיכולים לשמש למגוון צרכים משתנים. כמובן ש"איקאה" הם אלופים בתחום, אבל יש עוד הרבה אפשרויות בטווחים שונים של מחירים.

אפשר לטעות ולחשוב שהסלון שלנו נראה כמו שהוא נראה למעלה כי לא היה לנו חדר משחקים…אז היה גם היה. חדר שהתחיל את דרכו כחדר אורחים פסטורלי:

וכשהתברר שהצורך במרחב משחקים נפרד הולך וגדל, שינה את בגדיו והפך לחדר משחקים:

(תזכרו את השידות שבתמונה, כי הן עוד יחזרו בהמשך… ) שסיפק לילדים שעות רבות של הנאה, כי משחק הוא צורך בסיסי לא פחות מאכילה או משינה:

וכשהצרכים השתנו, הילדים גדלו וחדר השינה שלהם היה קטן מידי, עשינו מהפך. חדר המשחקים הפך לחדר השינה וחדר השינה הגדול, שלנו, שינה גם הוא את תפקידנו ושוב ארגנו ועצבנו מחדש חדר משחקים:

כל שינוי כזה, כל מעבר, אתגר את במציאת פתרונות חדשים ומעניינים לחפצים שלנו:

מי מזהה את השידה שבתמונה? אחת השידות מחדר המשחקים נכנסה לתוך ארוך התלייה והפכה למרכז יצירה. השידה השנייה בכלל עברה לסלון ושימשה עבורי פינת עבודה.

זה רק נראה פשוט, היו שם אתגרים שאפילו אשת הקסם היפנית הייתה נכנעת למולם:

לא רק לאחסן, אלא גם להציג לראווה:

לתת מקום לביטוי האישי, לנראות ולהערכה:

טוב, זה כבר מחוץ לחדר המשחקים, פינת ההשראה שלי, בחדר העבודה המקורי של בח"ל ושלי, שבהמשך הפך בכלל לחדר שינה…כי גמישות היא שם המשחק.

מה זה בעצם רהיטים גמישים? זוכרים את שתי השידות הלבנות שעברו מחדר אחד לשני חדרים שונים? היום, אגב, שתיהן משמשות כארון ילדים פתוח בבית החדש שלנו. אלו בדיוק רהיטים גמישים.

איך בוחרים רהיטים גמישים:

  1. זולים
  2. קלי משקל
  3. בלי להתייחס לייעוד מוגדר (כלומר, זה שמישהו קבע שזו שידת טלוויזיה, ממש לא אומר שהיא חייבת להיות רק שידת טלוויזיה)
  4. צבע נייטרלי או ניתנים לצביעה בקלות
  5. מתפרקים או ניתנים לכיוונון

5. לרענן– על כל התהליך הזה כדאי לחזור כל כמה חודשים. כבר הסכמנו שצרכים משתנים. כשמרגישים תסכול, כשמשהו לא נוח או לא מתאים, לחזור ולנסות להגדיר את הצורך ואז לפנות לחפש פתרונות מתאימים. אם הרהיטים גמישים אפשר בקלות להחליף מיקום של חדרים, למצוא מקום לחפצים חדשים, להוסיף פיצ'רים קטנים שהופכים את החיים להרבה יותר נוחים.

אפילו המטבח, המטבחון הפצפון שלנו, זז והשתנה לאורך התקופה, כדי לאפשר לכולנו גישה קלה ונוחה:

ולא רק הבית, גם לבחוץ יש תפקיד. דלת הכניסה שמספקת בטחון והגנה:

גינת התבלינים שמספקת ריח וטעם לאורך כל השנה:

והגינה של יעלה, שסיפקה לה עניין, אתגר, הצלחה והמון יופי מעבודתה:

נפרדנו מהבית האהוב שלנו ברגשות מעורבים, ועם התובנות האלו בראש ניגשנו לתכנן לנו מחדש בית נוח, מזמין ונעים, כזה שיענה לכולנו על כל הצרכים. הפעם הגענו קצת יותר מוכנים, כבר ידענו מה אנחנו רוצים. אמנם זה בית שכור, כך שאנחנו לא יכולים לקבל כל מה שאנחנו רוצים, אבל זה בדיוק הכיף והאתגר שבלמצוא פתרונות יצירתיים.

האושפיזין של אמיתי

אחרי שהתינוקות של יעלה חגגו בסוכה שלנו, הגיע הזמן לאושפיזין חדשים, כמעט לרגל החג השני- האושפיזין של אמיתי.

בפעם האחרונה שסיפרתי על מעלליו של אמיתי, הוא היה עמוק בעולם הדינוזאורים. מאז הוא לא התרחק כל כך, אבל בהחלט התרחב. לסוכה שלו אמיתי מזמין לא רק את הדינוזאורים, אלא את כל היצורים המפחידים של העולם:

"הילד בוחר לו במישחקו חיה מפחידה, שבמציאות הוא נרתע מכל פגישה עמה, ואילו במישחק משייך הוא לעצמו את כל תכונותיה המפחידות של אותה חיה: הוא נובח, מתנפל, נושך, טורף. עתה פג פחדו, שהרי הוא עצמו הנו אותה מפלצת נוראה" (תורת הגן/מרים רות)

איפשהו במהלך הדרך אמיתי נחשף להצגה "ספר הג'ונגל". אני לא זוכרת איך זה התחיל, אבל זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ששי קשת, טוביה צפיר ותום אבני- מסתבר שלא נס ליחם. השירים של הצגה נצפו ונשמעו שוב ושוב ושוב בסלון ביתנו, ושירחאן הפך לאהובו-שנואו הגדול של אמיתי. הוא התעסק בו יום ולילה (כלומר, בילה את רוב הלילות ער כי חשש ממנו). תחפושת הנמר שקיבלנו לפני כמה שנים הפכה לבגד הכי נלבש בארון שלו. בכלל, הסתבר שצפיה אינטנסיבית כל כך במחזמר, מחייבת תחפושות בהישג יד:

את סלסלת התחפושות הזו הכנו יחד, אחרי עוד צפיה במחזמר. עברנו על ארון התחפושות הנהדר שסידרנו לנו בביתנו החדש:

יחד בנינו את התחפושות ואת האביזרים המשלימים ליצירת ג'ונגל מלא חיים אצלנו בסלון. התחפושת של שירחאן הייתה התחפושת היחידה ה"מוכנה", והיא גם הייתה הכוכבת. את שאר הדמויות הרכבנו בעצמנו ממה שהיה בבית. מזהים?:

"המשחק מאפשר לילד לשנות את מצבו הפאסיבי שבמציאות למצב אקטיבי…יש חוויות קשות, שאין ביכולתו של הילד לשאתן בבת אחת…הילד משנה אותה לפי צרכיו הנפשיים ומעניק לה צורה ותוכן המתאימים ליכולתו הנפשית…"

חלק גדול מהתחפושות שהכנו נשארו מיותמות או שומשו רק על ידי יעלה. אמיתי בחר אך ורק בדמויות המפחידות. רק בבעלי חיים עם שיניים חדות וציפורניים ארוכות. או ההפך. אמנם בגירה הוא דמות חיובית, אבל בעל מספיק מאפיינים בשביל להפוך למודל. ובכל זאת, אין כמו שירחאן. גם בלי התחפושת, אמיתי הפנים את שירחאן עמוק עמוק לתוכו:

העיסוק שלו ב"חיות מפחידות" מילא את כל ימיו. כל המגשים והקופסאות שהיו לנו על המדפים הפכו ללא רלוונטיים. כל מה שלא כולל חיות מפחידות פשוט לא עניין אותו. מכיוון שלראות כל היום את "ספר הג'ונגל" בלופ זו לא ממש אפשרות מבחינתי, הכנו עוד כמה אפשרויות למשחק שעוסקות במה שהכי מעסיק אותו. אחרי שאיתרנו את כל חיות הסיפור בארון התחפושות, עברנו לקופסת החיות:

קופסת החיות שלנו משמשת אותנו למגוון גדול של פעילויות, אבל עד השלב הזה אמיתי לא ממש התייחס אליה כחלק מהמשחק הדמיוני. גם כאן זה לקח קצת זמן. עניין של התפתחות ושל גיל, בעיקר. השינוי שהוא עשה בתחום הזה בתוך שלושה חודשים הוא פשוט מדהים. בשלב הראשון הוא בחר מהמגש הזה את שירחאן ואת בגירה. לפעמים גם את הנחש ואת התנין (שלא מופיע בהצגה, אבל כן מפיע בסדרה המצויירת המבוססת עליה, אותה מצאנו בהמשך). הם פשוט ליוו אותו במהלך היום שלו. בלי פעילות מיוחדת. לאט לאט הוספנו גם קופסה:

סוג של ג'ונגל, לא? קופסה שטוחה ורחבה של איקאה, עדשים שחורים, המון עצים ומערה מעץ. מהר מאוד התמלא הג'ונגל בבעלי חיים:

במשך כמה שבועות הקופסה הזו הייתה העיסוק המרכזי של אמיתי. הוא הוסיף לתוכה מגוון "חיות מפחידות" שאיתר ואסף בכל מקום בו הוא ביקר. לאט לאט הקופסה הפכה פחות חשובה. המשחק השתכלל. עולם שלם נבנה בתוך הראש של אמיתי, התפאורה החיצונית רק הפריעה:

כמו אצל יעלה, לאט לאט גם אצלו ה"מפחידים" השתלטו- הוא מחפש ספרים מפחידים (כל ספר שיש בו אזכור למפלצת, אריה או נמר מתקבל בברכה). הוא מחפש סרטים מפחידים (אחרי גרסת דיסני ל"ספר הג'ונגל" הוא ראה את "מלך האריות" ונהנה ממנו מאוד. את יעלה הוא עדיין מאוד מפחיד. מבחינתי זה לגמרי סרט שלא כדאי לראות בגיל כ"כ צעיר, אבל לו זה מתאים. הוא ממש צריך את זה). הוא נהנה לא פחות גם מסרטי טבע של ממש, וכמובן, מספרי עיון בנושא. בעזרת סבתא השגנו את כרך "הטורפים" של "ספריית פלאי הטבע" הכה אהובה עלינו:

כמו אחיו לסדרה, גם הספר הזה מספק שלל תמונות מרהיבות והמון מידע מועיל ורעיונות:

החיות המפחידות הולכות איתו לכל מקום, אפילו למקלחת:

הן משתלבות (כפי שכבר הראיתי ברשומת ראש השנה שלנו) בכל פעילות שאנחנו עושים:

מלבד מיסטוק, החיות האלו עברו "טבילת אש" גם בקצף גילוח, צבע ידיים ועוד שלל פעילויות "מתמרחות" שאמיתי מאוד אוהב, בכלל, ובמיוחד בתקופה האחרונה. גם כשהוא משחק בדברים אחרים, החיות משתלבות במשחק. לאחרונה הוא התחיל לבנות להן גן חיות:

"ילד המגלה במשחקיו תוקפנות-לא ישתחרר מתוקפנתו בתוקף דבריה ההגיוניים או המוסריים של המחנכת. אפילו אם יפסיק בו ברגע…היא תפרוץ עד מהרה בצורה של סימפטום אחר…הבנת המישחק נותנת בידנו את היכולת לפעול לשם שינוי מצבו הנפשי של הילד, על ידי תיקון הגורמים שעוררו בו את הצורך להתבטא במשחק באורח שלילי זה או אחר. עם זאת יכולים אנו לדאוג לעידון יצריו של הילד…"

הרבה התלבטויות מעלים האושפיזין של אמיתי. עד כמה כדאי לתת לילד להתעמת עם הפחד שלו? האם החשיפה לתכנים "מפחידים" (ספרים או סרטים) תורמת להתמודדות שלו עם הפחד או מזיקה? האם נכון לעודד אותו להפנות את כל תשומת הלב הזו למקומות אחרים? ומה עם הרעיונות שהוא מקבל "מהחיות המפחידות"? הוא שואג, הוא מפחיד, לפעמים הוא גם מרביץ או שורט? הרבה שאלות. חלק גדול מהתשובות שלי מצאתי בציטוט הנ"ל. העיסוק הזה עונה לו על צורך. הוא צריך את החיות המפחידות האלו לצידו. הוא צריך להכיר אותן מקרוב מאוד, הוא צריך להתעסק בהן. הן מאפשרות לו לגעת בדברים עמוקים ומורכבים שמתרחשים אצלו בפנים. כמו שאמרתי, המשחק שלו משתכלל כל הזמן. היום הוא יכול לשבת שעות ארוכות עם כמה חיות פלסטיק לידו ולהיות עסוק. הוא לא זקוק לחפצים נוספים, הוא גם לא חייב אנשים נוספים. אבל אם יושבים לידו בשקט ומקשיבים, כל ה"בפנים" שלו נמצא שם, בפרטים הקטנים. מלחמת האור והחושך הפנימית שלו, ההתמודדות הכל כך מותאמת גיל בין הדחפים הפנימיים והמוסכמות החברתיות, קשיי הוויסות החושי שהופכים לו את החיים, הכעס שלו על הקשיים, הגאווה שלו על ההתקדמות ועל הדברים הטובים, הכל הכל בפנים. ולאט לאט, במשחק עם חברים, הוא כבר לא שירחאן שטורף את הילדים, אלא "שירחאן השומר" שמגן על כל התינוקות הדמיוניים מהנמרים הדמיוניים שמנסים לטרוף אותם, מ"שירחאן הרע".

ולאט לאט, הוא מצליח לקחת את זה גם מחוץ למשחק. לפעמים בעזרתנו, לפעמים בעצמו, הוא מוצא עוד ועוד דרכים "להיות הכי חזק" בצורה מועילה, ביחד עם הסביבה ולא מולה:

אז זו הסוכה שלנו השנה. סוכה דמיונית, בתוכה קישוטי הנייר לא נרטבים מהיורה הנהדר שיורד שם בחוץ. סוכה שמארחת בשלווה ובנחת תינוקות ונמרים, אמהות ולביאות וגם שני ילדים. סוכה אליה כל אחד מביא את מה שקורה אצלו בפנים, ויחד נוצר עולם שלם ומשונה בו כולנו נפגשים. לפעמים הבית קצת צר מלהכיל את כולם, אבל בחוץ, בסוכה, יש הרבה אוויר והרבה מקום לכל האושפיזין.

אושפיזין דמיוניים, והדרכה

"אך הגרוע מכל בדמיון דברים הוא הרגע שבו עליך לחדול מכך, וזה כואב" (האסופית/לוסי מוד מונטגומרי)

את משפט הנהדר הזה (שגורם לי לתהות איך "האסופית" לא נכנסה לרשימת המומלצים ברשומה הקודמת…) חמותי היקרה שיתפה על קיר הפייסבוק שלה לפני כמה שבועות. ביום כיפור, כשחשבתי על החטאים שלי השנה, המשפט הזה הדהד לי בראש בלי הפסקה. מעשה כל כך קטן, שלרוב אני בקושי מבחינה שעשיתי, שחוזר על עצמו לפחות פעם ביום, לרוב יותר, וכמה הוא פוגע בילדים שלי, אלו שאני הכי פחות רוצה לפגוע בהם בעולם כולו.

היומיום שלנו בתקופה האחרונה מתקיים כל הזמן בכמה יקומים מקבילים. יש את המציאות, לפחות כפי שאני רואה אותה. יש את עולם הדמיון של יעלה. ויש את עולם הדמיון של אמיתי. לפעמים העולמות האלו נפגשים. לפעמים הם נפרדים, לפעמים הם גם מתנגשים. אבל מבחינתם, הם כל כך כל כך אמיתיים. וחשובים!

השנה הם לא ממש מתעניינים בקישוטים לסוכה או במבנים (ולמען האמת, כרגע לא ברור מתי ואם בכלל נצליח לבנות סוכה). הם רק עסוקים בשאלה "מה יהיה המקום של העולם שלי בתוך החגיגה". אני מודה שהמקום הזה של העולם הדמיוני האינטנסיבי כל כך הוא לא כל כך קל בתור אמא. הוא מעלה הרבה מחשבות ולא פחות סימני שאלה. אצלי וגם אצל הסובבים אותנו. לשמחתי, קל למצוא מידע מחקרי והתפתחותי על משחק דמיוני אצל ילדים, וכולם מסכימים שזה כלי מופלא ומדהים. אז רשומות סוכות שלנו השנה יוקדשו לאורחים הדימיוניים שיגיעו לסוכה- קודם כל לסוכה של יעלה, וברשומה הבאה- אצל אמיתי בסוכה.

החלום הכי גדול של יעלה הוא להיות אמא. המשחק האמהי שלה עבר כמה וכמה גלגולים. התפקיד הזה תמיד היה אצלה שם, ברקע. אפילו לפני שהפכה לאחות בכורה וקיבלה את בובת-התינוקת הראשונה. אבל אין ספק שהמשחק שלה עבר קפיצת מדרגה משמעותית מאז שענבר, בת דודתה האהובה נולדה (תיכף לפני תשעה חודשים):

מאז הפגישה הזו שלהן, הראשונה, יעלה מבלה את כ-ל ימיה בתפקיד "אמא של ענבר (הבובה)". לפעמים אמיתי מגוייס לתפקיד האבא או האח. לפעמים אנחנו מגוייסים לתפקיד הסבתא והסבא. לפעמים היא משחקת לבד. בכל מקום, בכל מצב, היא קודם כל אמא של ענבר:

"המישחק הוא ביטוי ספונטאני של הילד, שבאמצעותו הוא מבטא באופן סמלי את דחפיו הנפשיים…בשעת המשחק שוב אינו ילד קטן ויצור נטול-כוח שהכל מושלים בו…המישחק מעניק לו הרגשה נפלאה של עצמאות וכוח. בדרך זו "מתקן" הילד את המציאות, שהוא סובל ממנה בשל חוסר ישעו ואי יכולתו" (מתוך הספר "תורת הגן"/מרים רות)

המשחק לא נגמר, הוא נמשך ברצף, 24 שעות ביממה, כולל מידי פעם גם התעוררויות בלילה לתינוקת הבוכה. שוב ושוב היא חיה רגעים משמעותיים בחיי התינוקת, החל מרגע הלידה:

"לא פעם אנו משתוממים, באיזו עקשנות ובאיזו התמדה חי הילד את תפקידו…אין זאת כי-אם זקוק הילד ל"ספיגת" אותה דמות שבחר בה כאובייקט הזדהות"

כולם מסביבנו מופתעים לגלות שיעלה "עדיין שם". שכבר 9 חודשים חייה סובבים סביב התפקיד החשוב שלה. שוב ושוב שואלים אותי "זה לא קצת מוגזם?". אני מודה, הקולות האלו מחלחלים, ולפעמים גם אני תוהה אם זה לא יותר מידי בשבילה. אם זה לא "לא מותאם לגילה", אם לא מסתתר שם איזה חוסר או קושי שאני לא רואה. לפעמים אני חוזרת לספר הנהדר הזה שאני מצטטת ממנו, רק כדי להזכיר לעצמי שזה פשוט מה שהיא צריכה. וכשהיא תתמלא מספיק, היא תמשיך הלאה. ואז אני חוזרת להיות "לא דואגת", סומכת עליה ובטוחה.

"הילד המשחק ממחיז את הקיים בחייו אך גם את החסר שהיה רוצה למלאו…נדחף הילד להזדהות מתוך צרכיו הנפשיים, אך אגב הזדהות הוא מביע לא את הרגשותיו בלבד, אלא גם את ידיעותיו".

החלטתי לספר קצת על הדרכים שבחרנו יחד לחקור את עולם התינוקות שכל כך מרתק אותה- חלקן ביוזמתה, חלקן הגיעו אליה דרכי. היא לא מוותרת על אף הזדמנות ללמוד דברים חדשים שעוסקים בתינוקות, בהריון, בלידה, באמהות:

  1. תצפיות והאזנה על כל תינוק וכל אמא בסביבה:

2. מציאה, אילתור או קנייה של אביזרי משחק לבובה: חיתול בד, בקבוק, מוצץ, בגדים להחלפה, מנשא קשירה, מנשא גב, מנשא בטן. חלק ניכר מהכסף שיעלה הרוויחה במכירת החצר שערכנו הושקע היטב בקניית אביזרים לתינוקת שלה. כי "אני לא צריכה, אבל לתינוקת זה חשוב":

3. בניית ריהוט מתאים: מיטה לבובה (נגרות), שידת החתלה (בנייה מקרטון)- משלב התכנון, דרך הביצוע ועד מקצה השיפורים והאבזור. (פירוט ותמונות של הסעיף הזה יגיעו ממש עוד מעט, בהמשך הרשומה, כי יש פה הזמנה לפעילות נפלאה).

4. ספרים על תינוקות: ספרי הדרכה מהספריה, ספר על תינוקות מסביב לעולם, ספרים שעוסקים בהריון ולידה. עיתוני "הורים וילדים"  למיניהם, חוברות הדרכה של קופות החולים לטיפול בתינוקות.

5. סרטים: חסידודס, בייבי'ס. עשרות סרטוני הדרכה ביוטיוב. צילום סרטוני הדרכה משל עצמה.

6. התנסות אקטיבית בסיוע בטיפול בתינוקות של אחרים.

7. ציור ויצירה- המון המון ציור של תינוקות, אביזרי תינוקות וחיי משפחה.

8. משחק: לא רק עם הבובה עצמה. כל משחק הופך למשחק בתינוקות, לידות ומשפחה. כל משחק נותן לה הזדמנות להתעמק באותו נושא מזווית אחרת. ה"ברבי בהריון" שלה מאפשרת לה להתמקד בתפקיד האמא ההריונית עצמה. דמויות הפליימוביל הקטנות מאפשרות בנייה של סצנות משפחה מורכבות, החביבה עליה כרגע היא המחזה מקבילה של האמא בבית היולדות בעוד האבא מכין את הבית לקראת התוספת החדשה, ורגע המפגש המרגש. מקבץ אקראי מהמשחקים השונים של יעלה:

"(מגיל חמש ומעלה) מתחקה כבר הילד אחר מקומם של הדברים בעולם, והוא חוקר את השתייכותם זה אל זה ותוהה על מגמת פעולתם. אף את השאלות…שואף הוא לפתור תוך כדי משחק משותף עם חבריו…משחקו של הילד משול להפלגה אל ארץ לא נודעת, שטרם נחקרה, על כו מלווים פתרונותיהם בשמחה כשמחתו של החוקר, המגלה והכובש"

כמה דברים חדשים יעלה למדה בתוך המשחק/חיים מקבילים האלו. כמה ידע חדש היא צברה:

  • ביולוגיה- איך תינוקות באים לעולם. כולל שאלות הרות גורל על גנטיקה.
  • על הריון ולידה. ברמה שמותאמת לגילה. יש לה הרבה מידע, ולשמחתי היא יודעת לסמן יפה מאוד מתי היא מגיעה לגבול הידע שמספיק לה.
  • על טיפול בתינוק, הנקה, החתלה, הלבשה וכל מה שקורה בשנה הראשונה. כולל כללי בטיחות.
  • על תינוקות מסביב לעולם- גיאוגרפיה ותרבות.
  • תכנון, חיזוי וחשבון- על הציוד הדרוש לתינוקות, על אריזה לנסיעה עם תינוק, על קניות, השוואות מחירים, מיחזור וציוד יד שנייה.
  • בנייה- אדריכלות, עיצוב פנים, נגרות, בניה בקרטון, תכנון פתרונות עיצוביים ופרקטיים לצרכים של התינוקת שלה בתוך המצב הקיים.
  • כישורים חברתיים- דאגה לאחר, נקודות מבט שונות, הבנת הצרכים של האחר, פשרות.
  • אוריינות- חיפוש ספרי עיון בספריה, שימוש בתמונות לצד הטקסט, זיהוי רשימה, קריאת עלונים, יצירת טקסט לתמונה, חיפוש מקורות מידע מגוונים, בדיקת מהימנות המידע.

"פעולת הדמיון, המשווה והממיינת, המקשרת את השווה והמבדילה בין השונה, היא פעולה שכלית נפלאה, המתווה דרך לימודית מעניינת ומושכת…כמה יוזמה וכמה ידיעה מגלים הילדים הניגשים לפינת התחפושות"

אז בעצם, אנחנו לא משחקים פה כל היום. מדובר בתוכנית לימודים אינטנסיבית ומקיפה :). ואם פתחנו בסוכות, והבטחנו אושפיזין לסוכה, נסיים בפעילות נהדרת שמתאימה להפליא לכל ילדה וילד שרוצים לארח את הבובה שלהם, בבית או בסוכה. יעלה, כמובן, לקחה את זה לאקסטרים. ממש קצת אחרי שעברנו דירה, היא בנתה לענבר שלה אגף נפרד בתוך חדר השינה:

 

"ככל השילדים יודעים יותר על העולם המסובב אותם- יותר הם נהנים מן השימוש במכשירים ובצעצועים מציאותיים, הקשורים בעולם זה"

מדובר בחלק לא גדול מהחדר, שמפריד בין קצה המיטה של יעלה לקיר. כל מה שבתמונה הוא פרי תכנון, סידור ועיצוב שלה. את המיטה הקטנה היא בנתה לפני כמה שנים בביקורנו ב"הנגריה של סבא יוסי", אז קודם כל- זאת לגמרי המלצה חמה. אם במהלך טיולי סוכות אתם באזור- הביקור בנגריה הוא חוויה מומלצת. משחקיית העץ מושלמת לקטנטנים וסדנאות העץ מספקות תעסוקה (לא זולה) גם לגדולים יותר. את מתלה הבגדים היא דמיינה, ואלתרנו לו ביצוע בצורה משפחתית ממוט תליה שפרקנו מאחד הארונות בבית, חוט כותנה (שהוא ממש לא החוט הכי מומלץ למשימה) ומזגן, ששימש כבסיס עגינה. את רוב הבגדים ואת הקולבים עליהם הם תלויים יעלה קיבלה כבר מזמן, במשלוח מהדוד סם (אגב, הרשומה שבקישור פורסמה לפני כמעט שנה, עוד לפני שענבר האמיתית נולדה. גם שם כתבתי שתינוקות זה הדבר שהכי מעניין את יעלה. אז כנראה שאנחנו בתוך העסק הזה כבר למעלה משנה…). את השטיח שהפך למשטח פעילות, את סלסלת הצעצועים הגדולה ואת כסא הבד היא הלאימה מפינות שונות בבית.

אבל ללא ספק, ה-להיט הכי גדול של חדר השינה, הוא שידת ההחתלה, שיעלה ואני בנינו יחד מקרטון. הרעיון הבסיסי מאוד פשוט, ואפשר להתאים אותו פחות או יותר לכל תחום עניין של הילד. על אותו בסיס אפשר לבנות מטבחון קטן, או ביצה לחיות הטרף (מבטיחה לדבר על זה ברשומה הבאה), בריכה לדגים או לדמויות פליימוביל, שולחן לגו לבנייה ועוד ועוד. לא צילמתי את השלבים, כי ההכנה הייתה לגמרי ספונטנית ובחיי שגם הרבה יותר זריזה מהכתיבה שלה.

מה צריך?

  • קופסת קרטון שמגיעה לילד עד קצת מתחת למתניים (תבדקו עד איפה השיש במטבח מגיע לכם, בערך באותו יחס צריכים לעמוד הקופסה והילד. אפשר גם פחות, כמו במקרה שלנו). את שלנו מצאנו בקרטוניה.
  • קערת פלסטיק. הקוטר של הקערה צריך להיות קטן יותר מחצי מקופסת הקרטון (זה רק נשמע מתמטי. פשוט תניחו את הקערה הפוך על הקופסה, ותראו שהיא לא יותר מידי גדולה). אפשר להשתמש בקערה חד פעמית עבה או בקערה ישנה מהמטבח הביתי.
  • סכין יפני.
  • צבעים לקישוט (לא חובה)
  • שארית בד/ווילון אמבטיה ישן, צמר גפן, חוט ומחט (ממש ממש לא חובה)

מה עושים:

  • מניחים את קערת הפלסטיק, הפוכה, על החלק העליון של הארגז ומשרטטים בעיפרון את קוו המתאר.
  • בסכין יפנית ובעדינות רבה, חותכים בתוך העיגול שציירנו, בערך 1 ס"מ פנימה. התוצאה הסופית- חור עגול שקטן במעט מהקערה.
  • צובעים/מקשטים/מציירים על הקרטון ומייבשים היטב.
  • מוודאים שהוא סגור היטב מכל צדדיו, אם צריך מחזקים במסינגטייפ.
  • משחילים את הקערה לתוך החור.

טה-דא! החלק המרכזי של שידת ההחתלה, הלא הוא כיור השטיפה, מוכן! (אפשר לראות שאנחנו היינו פחות חכמות, וצבענו רק בסוף. תסמכו עליי, עדיף להצמד לסדר הנ"ל)

בהמשך יעלה ביקשה תוספת להשלמת התמונה- משטח החתלה.

השתמשנו בחתיכה מווילון אמבטיה ישן (כדי שיתאים למשחק במים), מילאנו בצמר גפן ויחד תפרנו בתפירה ידנית ועקומה להפליא משטח החתלה:

שידת ההחתלה הזו מספקת ליעלה שעות של תעסוקה והנאה. בחיי, בלי הגזמה. הכיור משמש גם למקלחת לבובה, להחלפת חיתול, כבריכה. כל ערב לפני השינה ענבר מקבלת טיפול מפנק על השידה, ולובשת פיג'מה מתאימה. בבוקר היא עוברת ללבוש יומיום, וגם בחגים או באירועים חגיגיים היא מקבלת טיפול מתאים, על השידה.

פינת משחק כזו מקרטון היא קלאסית לשבוע בו מעבירים את מוקד החיים החוצה. במקום לחשוף את המשחקים הביתיים לתנאי חוץ לא אופטימליים, אפשר להשתמש במה שמוצאים, ולהכין פינה מושלמת למשחק חוץ, שתעסיק את הילדים בסוכה. אפשר להיות יעילים עד הסוף, ולהפוך את הכיור הזה לעמדת שטיפת כלים לטיפולם של הילדים המתארחים בסוכה.

את מי הילדים שלכם מזמינים לסוכה? מי החברים הדמיוניים שלהם? עד כמה אתן לוקחות חלק פעיל במשחק הזה? עד כמה מעודדות אותו? אם יש עוד שאלות, מחשבות או שיתופים בנושא המשחק הדמיוני, מוזמים בשמחה. מבטיחה להתייחס להכל ברשומה הבאה, שתוקדש לאורחים הדמיוניים שאמיתי יביא איתו לסוכה.

ובינתיים מאחלת לכולנו חג סוכות מלא ב"ושמחת בחגך". חג של סתיו, חג של טבע, חג של משפחה. חג של קישוטים, צבעוניות ויציאה מהשגרה, ולו רק כדי לקבל אותה מיד אחר כך בברכה גדולה.

 

 

קוראים בכיפורים

ברשומה שעברה דיברתי על המחשבות שהבחירה ב"מעגל השנה הישראלי" מאלצת אותי לחשוב. בחירה שעשיתי כמעט לאחר יד, בלי להשקיע בה המון מחשבה, מכוח ההרגל והאינרציה, וכמה היא משפיעה. רק שבוע עבר מהמחשבות העמוקות של לפני ראש השנה, ויום כיפור שוב מעמיד לפני מראה. מה עושים ביום כיפור?! מה זה יום כיפור לילדים? מה זה יום כיפור בשבילי? מה חשוב לי שהם ידעו על היום הזה? ויקחו ממנו? מה מותר? מה אסור? מי מחליט מה מותר ומה אסור? אילו זכרונות יהיו להם מיום כיפור?

בתור ילדה, יום כיפור היה היום המשמעותי ביותר בשנה. הכנות ארוכות- מצד אחד של אופניים, מצד שני של ספרים לקריאה, של בגדים לבנים וחגיגיים, של מספיק נוזלים בגוף, וגם מזון בקיבה. התחלנו בארוחה חגיגית, משם לבית הכנסת ומשם לרחובות, על אופניים. הולכים לישון מאוחר, קמים מאוחר, משגעים את אבא כי אמא צמה, שוב אופניים, שוב בית כנסת, עוגת דבש ושוב ארוחה גדולה, הפעם עם כל המשפחה. לאט לאט החליפו הטיולים עם החברים ברחובות הריקים את האופניים. הלילה התארך וה"קמים מאוחר" הגיע כמעט עד סוף הצום, שתמיד עבר בקלות (אחרי שאוכלים כ"כ הרבה לפני, למי בכלל יש זמן להיות רעב?!). היום, בבית שלי, יום כיפור לא מרגיש כל כך שונה מימים אחרים בשנה. בקיבוץ, לרכב על אופניים זה לא של חג, אלא לגמרי של יומיום. את בית הכנסת המרנו בטקס של הקהילה החילונית, בבגדים לבנים גם הוא. שאר הזמן- די דומה לימים אחרים. אבל יותר מתמיד, יום כיפור עבורי תמיד ישאר יום של ספרים. בעולם שמלא מסכים (עבורי, יותר מאשר עבור הילדים), יום כיפור הוא בועה של ספרים.

כשחיפשתי אחורה בבלוג, גיליתי שלאורך הזמן המלצתי פה על לא מעט ספרי ילדים. ספרים שהשתלבו בעיסוקים שלנו, שמצאו את מקומם על המדפים. בהתאם לעונה, זה זמן נהדר להיזכר בביקורים שלנו בספריה (שלצערי בתקופה האחרונה הפכו קצת נדירים…) ובהמלצות הסתוויות שהגיעו בעקבותיהם (ואחריהם גם המלצות לספרי חורף), או, אם אתם מטיילים בחגים- בספרים שעזרו לנו להתכונן למסע. באווירת החגים המשפחתית, הורים לפעוטות ימצאו הרבה המלצות מוצלחות גם ברשימת ספרי המשפחה-אהבה-יומולדת שבמקור הותאמה לחודש פברואר שלנו, אבל יש בה המלצות שמתאימות לכל יום בשנה. אבל אכן, מסתמן, שהרבה זמן לא המלצתי פה על ספרי קריאה חדשים.

לשמחתי, הילדים גדלים, ואיתם גם הספרים. אז סופסוף הרגשתי שיש לי קצת מה לחדש בנושא המלצות קריאה לילדים. טוב, לא ממש לחדש. לוקח לי הרבה זמן להתחייב ולקנות ספר חדש שאני לא מכירה. בדיוק בשביל זה יש לנו ספריה. כאמור, לאחרונה יצא שהמעטנו קצת בביקורים בספריה, אז אנחנו מבלים עם ספרים מוכרים, קלאסיקות מומלצות.

המלצות לספרים באווירת חשבונפש, חברות וסליחות- מהקטנים לגדולים:

  1. אריה גיבור ועכבר בן חור/לוין קיפניס

המשל המוכר והקלאסי, על האריה הגדול והעכבר הקטן, על וויתור, סליחה והזדמנות שניה. וגם קצת "אל תסתכל בקנקן", "הגודל לא קובע" ו"סוף מעשה במחשבה תחילה". כמה מוסרי השכל במשל אחד. אני לא אוהבת ספרים דידקטיים מידי, אבל למשלים "של פעם" יש לי פינה חמה בלב. אמיתי התלהב מהספר נטו בגלל האיורים של ענבל שריד, שגורמים לאריה להראות מפחיד כמו שאמיתי אוהב (וגם הזדמנות נהדרת לדבר עם ציור באמצעות קווים).

2. שתי ג'ירפות בליל ירח מלא/נורית זרחי

אם כבר דיברנו על איורים, אז הלה חבקין, שאיירה את הספר הזה, היא המאיירת האהובה עליי מאז שיצא הספר "ככה זה בעברית" של דתיה בן דור, וזה היה די מזמן. השילוב של האיורים שלה יחד עם נושא הג'ירפות, הביאו לכך שאת הספר הזה יש לי יותר זמן משיש לי ילדים. אמנם מדברים בו הרבה על אוכל (אז לא בטוח שהוא מתאים להקראה ע"י הורים צמים), אבל בעיני הוא אחד הספרים הכי נהדרים שיש לילדים על חברות. על שתי חברות שחולקות חלומות, עוזרות אחד לשניה להגיע לירח, ומתנחמות יחד כשלא תמיד הכל הולך לפי התוכניות שלהן. בדיוק ככה אני רוצה את החברות שלי.

3. אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו/אפרים סידון

קלאסיקה של כל הזמנים. סיפור נהדר על מריבה, על השלמה ועל העובדה המביכה שהרבה פעמים אנחנו נוטים לשכוח על מה רבנו הרבה לפני שאנחנו נפרדים מהכעס עצמו. איזה ילד לא יכול להזדהות עם זה? ואיזה מבוגר? יתרונו של המסר המוכר בחריזה הכיפית והקלילה של אפרים סידון, שהופכת את הסיפור לידידותי להקראה ולשמיעה, למרות שהוא ארוך (יום כיפור, יש הרבה זמן). ואף מילה על המשל הפוליטי. לילדים קצת גדולים יותר/כהמשך לאוזו ומוזו, "המלחמה האיומה על החמאה" של ד"ר סוס יכול להיות השלב הבא. גם תיאור חד וקולע של מצבי מריבה ומלחמה, וגם, על הדרך, עבודה שפתית נהדרת בתחום המורפולוגיה.

4. מעלה קרחות/אפרים סידון ויוסי אבולעפיה

כן, אני חובבת את אפרים סידון, מודה (בכלל, הוא מככב אצלנו הרבה, מכיוון שהוא זה שכתב את הגרסה האהובה על אמיתי ל"ספר הג'ונגל". ידעתם?). למה דווקא ביום כיפור? כי המלך בסיפור עשה חטא כל כך נורא, עד שנראה היה שאין לו שום אפשרות למחילה. הוא עבד, והשקיע וזכה למחילה, והופתע לגלות שהיא לא כל מה שהוא קיווה. מבטיח לילדים וגם להורים הזדמנות למחשבה על חטאים קטנים מול גדולים, אני מול הסביבה, חזרה בתשובה ומחילה וגם על יחסיות ועל התחלה חדשה.

5.ג'ורג'י/דקלה קידר:

הספר היחיד ברשימה שלא שייך למדף הקלאסיקות, או לפחות לסופרים שכבר הגיעו לשם. ספר חדש למדי (ראה אור ב-2016). יעלה איתרה אותו על מדף הספרים של סבתא, שמתקשה לעמוד בפיתוי של ספר חדש. היא מצאה אותו בדיוק כשהיא חיפשה ספרים בוגרים יותר, בהן מככבות גיבורות (האמת שפעם, איפושהו בין יום האישה לשבוע הספר, התחלתי לכתוב רשומה בנושא, ובשטף הרשומות, היא נזנחה. אולי עוד אשוב אליה). אז אמנם "ג'ורג'י" הייתה קצת גדולה עליה, אבל היא בכל זאת מצאה שם גיבורה להזדהות איתה. כזו שלא חובבת בעלי חיים, אבל לומדת לאהוב את חיית המחמד הפרטית שלה כמעט כמו אח, או בעצם יותר. ממש סיפור חייה של יעלה. ספר חביב ממש להקראה בהמשכים או לקריאה עצמית, קצת אחרי ראשית קריאה. וכמובן במיוחד ביום כיפור- כי זה היום להאמין בו ששום דבר שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על עצמנו הוא לא סופי.

ואם גם אצלכם יש ילדות/נערות/איפשהו על הרצף שמחפשות גיבורות נשיות להזדהות איתן, אני ממליצה בחום על הרשימה הנהדרת הזו.

6. פוליאנה/אלינור ה. פורטר:

לילדים, לגדולים, לכל הגילאים. ספר חובה בכל רשימת "ספרים שהשפיעו עליי" ברחבי הפייסבוק. לכל מי שמגיע ליום הכיפורים במצברוח סגרירי, לכל מי שרוצה לשנות נקודת מבט, לכל מי שרוצה קצת לשחק. רק מחכה לרגע שיעלה תהיה מוכנה לקרוא/לשמוע אותו. בינתיים, אני ממשיכה כל תקופה להנות ממנו לבד (וגם ההמשך שלו, "פוליאנה וג'ימי" כיפי להפליא. לא משנה חיים ועמוק כמו הראשון, אבל בהחלט דרך מוצלחת "לבלות" את יום כיפור).

7. העי"ג/ רואלד דאל:

מודה, שאת הספר הזה קראתי בעצמי רק אחרי שהסרט יצא. זה גרם לי להצטער שלא קראתי את זה בפעם הראשונה שהייתי צעירה יותר, רק כדי שאני אוכל לחזור אליו שוב בתור מבוגרת. לא בטוחה אם מוסר ההשכל של "אל תסתכל בקנקן" הוא הקלאסי ליום כיפור, אבל אני לא חושבת שאני יכולה לכתוב רשימת המלצות ספרים בלעדיו.

8. דברים שצריך לעבור/ורד מוסנזון:

אני לא לגמרי בטוחה מה קוראים בשלב שבין "העי"ג" לבין "דברים שצריך לעבור". אני די בטוחה שבשלב הזה בחיים פשוט קראתי ממדפי המבוגרים בספריה. ואת "פרחים בעליית הגג", שאני לא חושבת שמומלץ שמישהו יקרא שוב אי פעם. אבל בשלב מסויים בחיים, כדאי לקרוא את "דברים שצריך לעבור". וכדאי שזה יהיה ביום כיפור, כי זה יום נהדר לגלות בו שאת לא לבד. ולמי ש, לא משנה באיזה גיל, מרגישה שגיל 18 כבר ממש רחוק ממנה, כדאי לקרוא גם את מה שורד מוסנזון כתבה ביומולדת 30 לספרון המופלא הזה, שהתפרסם כשהייתה בת 18.

9. בז וניאלה/מרגרט אטווד

אחרי "דברים שצריך לעבור", נראה לי שעברנו רשמית למדף המבוגרים. האמת שאת הספר הזה קראתי מזמן. ממש מזמן. ובכל זאת, אני חושבת שהוא ספר מתאים מאין כמוהו לקריאה ביום כיפור. השנה, מרגרט אטווד עלתה לכותרות בעקבות העיבוד הטלוויזיוני המטריד להפליא "סיפורה של שפחה", לספרה "מעשה השפחה" (גילוי נאות: את הספר הזה לא קראתי. עדיין). הבסיס ל"בז וניאלה" דומה- עולם מזעזע שנוצר בעקבות שינוי קטנטן בעולם שלנו, המוכר. ה"טריק" הזה, שגורם לסיפור להיות אמין לחלוטין, ולך להרגיש כאילו ממש עוד רגע אנחנו מתדרדרים לשם, מבטיח סיפור מרתק, אבל לא רק. זה סיפור שממשיך להדהד ביומיום, בכתבות קטנות במדור ה"מדעי" של עיתון גדול זה או אחר, בחידושים טכנולוגיים, בהחלטות אנושיות. ספר כזה שמחייב אותנו לחשבון נפש של ממש. אם תכננתם לישון הרבה בכיפור הזה- עדיף לדחות למועד אחר.

10. לצאת מהקווים/קן רובינסון

כבר סיפרתי פה בעבר על חיבתי העזה לספרי עיון, במיוחד כאלו ישנים, מאובקים, שאינם זמינים בחנויות הספרים. אפילו המלצתי פה בעבר על כמה ספרי עיון ממש מוצלחים. מכיוון שספרים ישנים ומאובקים הם קצת פחות קלים להשגה, בחרתי דווקא ספר חדש יחסית מהרשימה. כל כך הרבה נאמר ונכתב אודות יצירתיות. איכשהו, לכולם ברור שזה המפתח, הפתרון והתשובה כמעט לכל שאלה (ואם לא קראתן את "1984", אז עצרו הכל ותקדישו את יום כיפור אליו). בתור חובבת מושבעת של התחום, קראתי לא מעט ספרים בנושא. הספר הזה, של קן רובינסון, הוא לא הטוב ביותר, אבל הוא בהחלט הקריא ביותר (קרדיט גם לתרגום המוצלח של יוסי מילוא). קן רובינסון הוא אשף של מילים. הוא מסביר בקלילות ובכיף רעיונות מורכבים וגורם לך להאמין בהם, גם בדיבור וגם בכתיבה. האמת שהספר הזה היה הספר הרביעי שלו שקראתי, ולכן הרגיש לי קצת חוזר על עצמו, אבל בהחלט ממליצה להתחיל ממנו, לקבל רעיונות, השראה ומחשבה מרעננת על המושג הכה-משומש "יצירתיות". ואולי גם כמה החלטות יצירתיות לשנה החדשה.

ולסיום סיומת, המלצה אחרונה, למי שלא מוותרת על תוכן מרתק גם מול המסך, צ'ופר קטן- המלצה אחרונה:

 

11. בלוג- "אמא רבודה"

בלוג חדש, שנמצא ממש בחיתוליו, אבל עם הבטחה גדולה. מלי מרטון כותבת על הורות בעולם החדש. כאמא לשני תלמידים, זווית הראייה שלה שונה משלי, בתחושה שלי, אולי אפילו משלימה. אז אמנם מעט רשומות, אבל כל אחת- פנינה. ממליצה.

ומה נמצא ברשימת הקריאה שלכן השנה? המלצות חמות לספרים לצרף לרשימה יתקבלו בשמחה, בברכה, ובהוספה לרשימת מתנת יום ההולדת שלי, שכבר ממש מעבר לפינה.

פעילויות קטנות לחג. וחשיבה

על מנת לקבל את אישורו של משרד החינוך להשאיר ילד בגיל גן חובה בחינוך ביתי, צריך לשלוח מסמך מפורט, שכולל, בין היתר, גם תוכנית לימודים שנתית. התוכנית הזו, כמו שתוכניות לימודים הן בדרך כלל, היא תיאור של מה שאנחנו עושים, במבט על. במילים גבוהות, אבל מדוייקות, מתמצתים את הלמידה היומיומית שלנו לכמה משפטים. כחלק מהמכתב שכתבנו השנה, כתבנו: "עיקר הלמידה המתוכננת בנויה סביב מעגל השנה הישראלי- עונות השנה, חגים, אירועים אישיים. חומרי הלמידה משתנים בהתאם למעגל, "מקצועות הלימוד" משתלבים במעגל באופן   וגם נושאי העומק, בהם אנחנו בוחרים להתעמק יחד או בנפרד, נגזרים ממעגל השנה." ממש כפי שהיה אצלנו בשנה שעברה, וזו שלפניה.

יש אתגר בבחירה למקד את הלמידה שלנו סביב מעגל השנה. מעגל השנה, כשמו כן הוא, מעגלי. הבחירה הזו (או ההצהרה הזו) מחייבות אותנו בכל שנה להסתכל על המעגל מחדש, ולבדוק איך הוא מתחבר למקום בו אנחנו, ובעיקר הילדים, נמצאים היום. כי ראש השנה הראשון שלנו בחינוך ביתי, עם ילדה בת רבע לשלוש ותינוק בן חודשיים, לא יכול להיות דומה לראש השנה הנוכחי, עם ילד בן שלוש וקצת ועוד ילדה שכבר בת רבע לשש (!). הצרכים שלהם משתנים. ההעדפות שלהם משתנות. תחומי הענין משתנים. וגם אני. מתפתחת, לומדת, משנה גישה.

כבר סיפרתי על שתי פעילויות משמעותיות שעשינו סביב ראש השנה, כאלו שמתאימות לילדים בוגרים יותר- סיכום של "מה למדתי היום" ולוח השראה. שתיהן יועדו בעיקר ליעלה. אבל ברמת מדפי הפעילויות שלנו, התקשתי לוותר על ההרגל ופתחתי את ההכנות לחג בקופסה תחושתית קטנה:

בשנים קודמות, הקופסה התחושתית הייתה מרכז הפעילות שלנו לקראת החג. השנה כבר קצת פחות. אמיתי לגמרי נכנס לתוך עולם הדמיון, והעולם התחושתי כרגע נמצא במקום שני (תיכף נגיע גם לשילוב מוצלח יותר בין השניים). בכל זאת- קופסה קטנה, מלאה בפסטה ללא גלוטן שפג תוקפה וכך התגלגלה אלינו. הפסטה מזכירה חרוזי גיהוץ בצורה, ויש לה צבע צהוב עז ונהדר, ממש כוורתי. כמה אביזרים מקופסת החגים שלנו, והקופסה מוכנה לעבודה:

הסתבר שהלהיט הגדול ביותר הוא לאכול את הפסטה הלא מבושלת בשלמותה. נו, גם זו חוויה תחושתית, לא?! ובכל זאת הייתה כאן קצת מזיגה, העברה, גריפה, ועוד פעילויות תחושתיות-שימושיות שאמיתי עדיין אוהב ונהנה מהן.

המשכנו בחוויה תחושתית שמתאימה יותר להעדפות של אמיתי היום. על בסיס מתכון המיסטוק המופלא שלנו מהשנה שעברה. הפעם אמיתי היה שותף מלא ופעיל בהכנה. יחד הכנו את המצרכים הדרושים:

ואז הכנו אותם שוב, כי אמיתי נזכר כמה הוא אוהב לאכול רסק תפוחים:

שבעים יותר, חזרנו להכנה:

בהתאם לתחומי העניין של אמיתי השנה, הפעם זה לא היה "סתם מיסטוק", אלא ביצה, בית לתנינים האהובים שלו ולעוד דמויות נבחרות:

כמה שהם נהנו מהחוויה:

הם טבלו, שקעו, נשפכו, התרחצו ובסוף אפילו הצליחו לצאת מהתערובת הדביקה:

אמיתי מצידו היה בעננים מהתחושה המשונה, הנוזלית-מוצקה, הטובענית, הריחנית והכל כך כל כך נעימה:

מבחינת יעלה, ניסינו להתחבר למטרות שהיא הציבה לעצמה השנה. הרצון שלה להבין מספרים הוביל אותנו ליצירת המגש הבא:

מגש חשבון מגנטי ותפוחי לראש השנה. היא מצליחה לפתור תרגילי חיבור עד 10, כשהיא זקוקה להם בחיי היומיום. הזמנתי אותה להיפגש עם הצורה הכתובה שלהם, ולהכיר את סימן ה"ועוד" וה"שווה". בנינו יחד לא מעט תרגילים, היא לי ואני לה:

החלקים הקטנים (עדיין לא מצאתי את התרגום המושלם למושג loose parts שאני כל כך אוהבת. רעיונות יתקבלו ממש ממש בברכה) שימשו להמחשת המשמעות של התרגיל. מילולית, לקחנו ארבעה תפוחים ועוד שישה, ואז ספרנו וגילינו שהם עשרה:

המשכנו קצת להעלות את הרמה עם כיוון הפוך של תרגילים:

בסך הכל המגש היה הצלחה, אבל שימש אותנו רק לתקופה קצרה. דברים אחרים העסיקו את יעלה, אז אני מודה שאני לא בטוחה עד כמה המגש הזה שווה את ההשקעה. לא שהיא הייתה כזו גדולה. בסך הכל הדבקתי מגנטים קטנים מחנות יצירה על קעריות התפוחים שקנינו בשנה שעברה (או שעברה שעברה?), וסידרתי את כל האביזרים יפה על מגש אפייה מהסטוק. אז כנראה שבכל זאת זה היה שווה את ההשקעה.

בגזרת היצירה, אנחנו עדיין בשיאה של העבודה. עמדת הכרטיסים, כרגיל, הייתה הצלחה ממש גדולה. אספתי כמה קישוטים ב1-2 ש"ח לחבילה מהסטוק הקרוב לביתי, סידרתי יפה בקופסה:

הוספתי כמה בסיסי כרטיסים צבעוניים:

ונתתי לילדים להתפרע. יעלה נהנתה לשלב בין האפשרויות השונות של המגש ושיחקה בשכבות ובגדלים:

אמיתי הכין כרטיס אחד ואחר כך עבר לחקור בצורה קצת אחרת את התפוחים:

באותו ביקור (יחד עם הילדים!) בסטוק קניתי גם צלחות קרטון עם איורים לחג. יחד עם חברה שהתארחה הילדים נהנו מאוד מסשן של צביעה בצבעי מים, וצירפו את הצלחות כחלק מהברכות:

גם בגזרת הספרים נערכנו לחגיגה הקרבה:

הסיפור הקלאסי על מר זוטא ועץ התפוחים אהוב מאוד על יעלה. הספר על הדבורה מספר בצורה חביבה על חיי הדבורים בכוורת, ושני הילדים מחבבים אותו מאוד. הספר על "יחי והידד" לא מתקשר ישירות למוטיבים של ראש השנה, אבל הוא בהחלט מתחבר לאווירת ההחלטות, האיחולים והתקוות לשנה החדשה, והוא ללא ספק הפייבוריט של הילדים מתוך החבורה. ו"ספר הגו'נגל"? הוא שם פשוט כי הוא הוכתר בביתנו כסיפור השנה…ומבחינת אמיתי אין סיכוי להזיז אותו מהמדף המרכזי…

ואחרון אחרון חביב, לא וויתרנו והספקנו לפני החג לבקר גם בשדה כותנה (שהייתה מוקד החגיגות שלנו בשנה שעברה):

ההערכות שלנו לחג השנה הייתה שונה משציפיתי. לאט לאט תחומי העניין של הילדים תופסים יותר ויותר מזמנם ומזמננו. תוך כדי תנועה הבנתי שאני צריכה רגע לעצור ולהבהיר לעצמי, שוב, למה. האם מעגל השנה כעוגן, הוא אמצעי או מטרה. מה הדברים שחשוב לי שהם לפחות יחשפו אליהם, ומה הדברים שאני עושה מתוך הרגל או אפילו מתוך סיבה שאני לא לגמרי מבינה. בתוך העומס והשגרה, קשה לי למצוא את הזמן לעצור ולעשות כזו חשיבה. לשמחתי, כמו תמיד, הילדים שלי הם המורים הטובים ביותר, והם הזכירו לי שהזמן לעשות את זה הוא בדיוק בראש השנה. גם בתחום הזה, לקבל החלטות לשנה החדשה.

חשוב לי שהם יהיו חלק מארוחת החג ויבינו על מה מדברים- רימון, תפוח, דבש, דגים ושופרות. לא חשוב לי שהם יבינו לעומק את משמעות הסמלים האלו, אלא רק ידעו לקשר אותם לחג (ובכלל, הייתי מעדיפה למשל שאת  הדג יקשרו לים או אפילו למשאלות ולא לאכילת הראש שלו…). חשוב לי שהם (ובשלב הזה, בעיקר יעלה), ירכשו כלים של עצירה, התבוננות קדימה ואחורה, מחשבה והחלטה. חשוב לי שהם ידעו שלבחירות שלהם יש מקום בתוך חיי היומיום שלנו כמשפחה- כחלק מהם ולא ליד, ולכן האהבות הגדולות שלהם חייבות להיות חלק מהפעילויות, וגם חייבת להיות להם זכות בחירה, האם לקחת חלק ואיזה חלק, בכל פעילות או משימה. חשוב לי להציע להם אפשרויות וגירויים שמעניינים אותם ונוגעים במה שהם אוהבים וגם במה שהם עוד לא ממש מכירים. חשוב לי שהם יהיו בטוחים, סקרנים וכמובן מאושרים.

אז פעילויות החג ה"קלאסיות" שלנו השנה דלות יחסית לבדרך כלל, אבל אני מרגישה שאנחנו דווקא לגמרי מוכנים לשנה החדשה. כנראה שההתייחסות שלנו למעגל השנה תהיה אחרת השנה, וזה בסדר. זה אפילו נפלא. אם היינו ממשיכים בדיוק כמו בשנה שעברה, נראה לי שזו הייתה סיבה לדאגה…והאמת שהעצירה הזו גם סיפקה לי עוד שלל רעיונות מדוייקים יותר לפעילויות. מזל שתשרי הוא חודש שלם שעוסק בעניינים התחלה חדשה! אז כנראה שעוד נחזור בדרך כזו או אחרת לענייני ראש השנה, אבל בינתיים-

אני מאחלת לכולנו חג שמח, עטוף באהבה, שמחה ותקווה.

לוח השראה- לאמא ולילדה

יש משהו בקולאז' של גזירי עיתון שעושה לי קסמים. אני אוהבת לדפדף בעיתונים ישנים, ולראות כל תמונה, כל טקסט ואפילו כל אות מחוץ להקשר. לפרק דפים שלמים בעקבות חלקיק של רעיון, ולחבר הכל יחד למשהו חדש. במהלך השנה, כמעט ולא יוצא לי להגיע לקולאז'ים. אבל יש חלק אחד בשנה, כבר כמה שנים, שמוקדש לקולאז'ים. רגע לפני סוף השנה, רגע לפני תחילת השנה, זה הזמן ללוח השראה וחזון לשנה החדשה.

חכמים ממני כבר דיברו על הכוח של לוח ההשראה. שילוב של שתי תכונות הופך אותו לכלי מוצלח לפתוח איתו את השנה- הכוח של להגיד דברים בקול רם והכוח של התמונה, ששווה אלף מילים. פעם לימדו אותנו שמשאלות יש להביע בשקט, בלב. כשנופל ריס או כשמכבים את הנרות על העוגה- לבקש משאלה ושאף אחד לא ישמע.

עם השנים, גילינו, שזה לא תמיד עובד ככה. גם הגישה בעולם שסביבנו השתנתה. גילינו שלפעמים הרבה יותר יעיל לצעוק את החלומות שלנו. (ליובל אברמוביץ', ול"רשימה" שלו יש חלק גדול בשינוי התפיסה הזה, למרות ש-גילוי נאות- מעולם לא קראתי את הספר). ואם לא לצעוק, אז לפחות להגיד בקול רם. לפעמים האדם הנכון, שיכול לעזור לנו, שומע. לפעמים רק בעצם האמירה אנחנו מתחייבים ומתקדמים שלב. ולפעמים, למרות שאני אדם של מילים, בתמונות הרבה יותר קל לנו להצהיר על החלומות שלנו. יותר קל לדייק, יותר קל להביע דברים שאנחנו אפילו לא בטוחים מה שמם. תמונות הופכים את החלום להרבה יותר מוחשי. יש לו צורה, צבעים ומודל להשראה.

אז זה לוח השראה- אוסף של תמונות (או דימויים ויזואליים אחרים) שצועק את החלומות שלנו.

אלו לא חייבים להיות חלומות גדולים. אפשר לחלום על טיסה ליעד אקזוטי, בית החלומות או עבודה חדשה. אבל חלומות לשנה החדשה הם גם בדברים הקטנים- איזה תכונות היינו רוצים להעצים בעצמנו ואיזה לשים על אש קטנה, איזה נושא חדש היינו רוצה ללמוד השנה, איזה הורים אנחנו רוצים להיות, ובני זוג, ילדים או חברים, איזה בגדים נרצה ללבוש, איזה שינויים קטנים נרצה להכניס לחיינו- בעיצוב הבית, בהרגלים, בבילויים. לפעמים נרצה להזכיר לנו גם דברים שלא נרצה לשנות. הישגים שהשגנו והיינו רוצים לזכור לשמר אותם בשנה החדשה, או להמשיך ולהעמיק בהם. לוח השראה הוא תמונה מוקטנת של איך תראה השנה שלנו, ויותר מזה- של איך אנחנו רוצים להרגיש בסופה של השנה שממש תיכף מתחילה.

בשנים האחרונות, בכל אלול (כלומר, באוגוסט/ספטמבר), אני מקדישה את הזמן ליצירת לוח השראה וחזון, שיתכנן לי את השנה החדשה. היה לי לוח השראה בתוך מגירה (שהכנתי בסדנה נהדרת אצל "למגירה" של רותם כרמי המופלאה),

לוחות השראה קטנים ביומנים השמחים שלי, במחברות ועל הקירות. לא תמיד התוכניות שעל הלוח מתגשמים במלואם. יש תהליכים שלוקחים זמן. יש חלומות שמשתנים במהלך השנה, אבל יש משהו ממכר בדרך האופטימית הזו לפתיחת השנה. אני לא רק מאחלת שהיא תהיה טובה, אלא ממש פורטת לפרטי פרטים, איך נראית ה"טובה" הזה בשבילי.

השנה החלטתי לעשות את הדרך הזו קצת אחרת, ולהזמין לי שותפה. הזמנתי את יעלה להצטרף אליי למסע, ולהכין גם לעצמה לוח השראה לשנה החדשה.

התחלנו לגזור. ולגזור. ולגזור. אספנו עיתונים מכל מי שרק הסכים לתת (ומסתבר שמגזינים זה אחד הדברים שאנשים הכי אוהבים לאסוף. רוב האנשים, אחרי זמן רב, מידי, מבינים שבעצם הם לא יקראו אותם שוב לעולם, ושמחים למסור אותם לכל מי שמוכן לקחת). היו לנו עיתוני טבע לילדים וטבע למבוגרים, עיתוני הורים וילדים, עיתוני נשים, עיתוני מחקר מדעיים, עלונים פרסומיים ועוד מגוון נושאים מעניינים. במשך כמה ימים, כל פעם קצת, ישבנו וגזרנו:

בשלב הראשון פשוט גזרנו כל תמונה (או, במקרה שלי, מילה/משפט) שדיברו אלינו. בלי לחשוב יותר מידי, בלי לתכנן ובלי לנתח. התעכבנו רגע על תמונה? משהו צד את עיננו? העלה לנו חיוך או הרגשה? מיד גזרנו והוספנו לערימה. גם אמיתי מצא כמה תמונות שמצאו חן בעיניו וביקש לגזור אותן, אבל רוב הזמן הוא קרע עיתונים או שיחק לצידנו בדברים אחרים. יעלה לגמרי נכנסה למשימה:

עבדנו במקטעים קצרים. במשך כמה ימים, הקדשנו בכל יום כמה דקות לדפדוף בעיתונים ולגזירה, ועברנו הלאה למשימה הבאה. כעבור בערך שבוע הרגשנו פחות או יותר שמיצינו את ערימת העיתונים, והחלפנו אותה בערימה נאה של גזירים:

היה לי ברור שהשנה אני רוצה שני לוחות השראה. אחד קטן, מדוייק וממוקד, בתוך היומן שלי, שילך איתי לכל מקום ולא יתן לי לרגע לשכוח את הדברים שחשוב לי לזכור. מזל שביומן של ענבל גבור יש כפולה שמיועדת מראש ללוח השראה:

המימדים הקטנים של הלוח מחייבים לברור היטב את התמונות שמכניסים אליו. ממש בכותרות, מה חשוב לי לזכור השנה? מהם הדברים שדורשים ממני תזכורת יומיומית? הכיף בתמונות זה שהן לגמרי פתוחות להשראה. בחרתי כל תמונה וכל מילה בכפולה הזו כי היא סימנה עבורי משמעות מסויימת, אבל המשמעות הזו היא לא קבועה. מישהו אחר כנראה יראה באותה תמונה משהו אחר לגמרי, וגם אני, בעוד כמה חודשים, אולי אראה אותה מזווית לגמרי שונה.

אחרי שסיימתי את הלוח הנייד שלי, עברתי לגרסה המפורטת והגדולה. על קנווס גדול (50*50, בערך. נראה לי. אל תתפסו אותי במילה) פירטתי את הרעיונות שבלוח הקטן, דייקתי, חידדתי, הוספתי והדבקתי. יש כאן עוד מאותו דבר וגם רעיונות חדשים, כאלו שבחרתי לא להכניס ליומן, אבל רציתי שיהיו תלויים לי מול העיניים, לתזכורת נייחת. את הלוח הזה חילקתי, בגסות, לארבעה רבעים, שכל אחד מהם הוקדש לנושא אחר. אני, הורות, בלוג ולמידה. הם מתערבבים ומתחברים, אבל לכל נושא יש מקום ואווירה:

בתקופה שאחרי הגזירה, יעלה קצת איבדה עניין בקולאז' ההשראה. דברים אחרים העסיקו אותנו ובמיוחד אותה, ומגש הגזירים שלה נשאר מיותם על המדף. אחרי שאני סיימתי את לוחות ההשראה שלי, החלטתי להזמין אותה להמשך העבודה. כמו תמיד, ארגנתי את הפרוייקט כהזמנה ליצירה ופשוט הנחתי אותה, כך שיעלה יכולה לבחור אם ומתי לגשת אליה. כרגיל, זה הוכיח את עצמו ומהר מאוד היא התיישבה להשלים את המשימה:

עבורה מיחזרתי מסגרת די גדולה (אבל קטנה יותר מהקנווס שלי). לתוך המסגרת הריקה הכנסתי חתיכה של טפט שקוף הפוך, כלומר החלק הדביק כלפי מעלה (בתמונה רואים את הנייר שמגן על הטפט, לפני הקילוף). זה הטריק האהוב עליי ליצירת קולאז'ים עם ילדים והשתמשנו בו כבר הרבה מאוד פעמים (ליצירה קולאז' ים, ענני סתיו, פרחי אביב, סביבות חיים ועוד). זה חוסך את השימוש המעט מסורבל בדבק על המון המון חתיכות קטנות, ומאפשר להתרכז במלאכת הסידור וההתאמה. לפעמים לעבודה בדבק יש את היתרונות שלה, אבל במקרה של קולאז' השראה, רציתי שהיא תהיה לגמרי פנויה להתרכז בתמונות עצמן ולא בטכניקה. מהרגע שהיא התחילה, כמו בשלב הגזירה, היא הייתה כל כולה בתהליך העבודה:

זה לא לקח לה הרבה זמן, וכעבור קצת יותר מרבע שעה היא הייתה מאושרת כל כך מקולאז' ההשראה שלה. היא ישבה והסבירה (ביוזמתה. זו ממש לא המטרה) מה מסמלת עבורה כל תמונה ותמונה:

כמובן שבגיל חמש וחצי, הסמליות מאחורי כל תמונה די ברורה. הבחירה בתמונה די קונקרטית ולא מופשטת ובלתי ניתנת להבנה כמו אצלי. אבל התמונה הו והשיחה שבעקבותיה עזרו לי להבין בדיוק מה יעלה רוצה. מה היא מאחלת לעצמה, מה מעניין אותה ובמה היא הייתה רוצה לעסוק בשנה הקרובה. וגם מה משמח אותה, מה היא רוצה לראות מול העיניים שלה בכל בוקר כשהיא פוקחת את העיניים.

מזהים מה הנושא המרכזי שמעסיק אותה!?

עוד שבוע נשאר לראש השנה, וזה בדיוק הזמן לדייק לעצמנו, וגם לילדים שלנו, את החלומות, המטרות והמשאלות מהשנה החדשה.

רוצות גם? אספתי כמה מחשבות וטיפים מהנסיון שלי עם עצמי ועם יעלה. לא ממש מדגם מייצג, אבל בהחלט יצאו מזה כמה דברים שנראים לי נכונים:

  •  אני מאוד אוהבת לעבוד עם מגזינים, אבל זו לא האפשרות היחידה. אפשר להדפיס תמונות מהרשת, לפי בחירה. אפשר להשתמש במדבקות. אפשר לבחור ציטוטים מספרים או ממקורות אחרים. אפשר לאייר בעצמנו. אפשר להוסיף גם חומרים תלת מימדיים (בלוח ההשראה במגירה שלי, הייתה, כמובן, ג'ירפה גדולה :).
  • אם הילדים מצטרפים, מומלץ להוסיף לפחות כמה מגזינים מתחומים שקרובים ללבם במיוחד. במקרה של יעלה היה מדובר במגזינים של הורים וילדים. אלו יכולים להיות עיתוני טבע, עיתוני ספורט, מכוניות, קומיקס…כל ילד והעדפותיו. כמובן שזה לא במקום מגוון של אפשרויות, אלא תוספת.
  • אני אוהבת לבחור תמונות אינטואיטיבית, בלי לחשוב (תגזרו, תשמרו, תנעצו- בכל מדיה שתבחרו), רק אחר כך אני מצמידה לכל תמונה משמעות במילים או לפחות כוונה.
  • בין בחירת התמונות להדבקתן, אני אוהבת לקחת הפסקה. אפילו לא ממש קטנה. לפחות של לילה. לתת לדברים לשקוע, לחשוב על הדברים, להיות בהם קצת, לפני שעוברים לשלב הבא. בשבילי, ההפסקה הזו משנה את הדרך בה בסופו של דבר אני בוחרת לסדר את התמונה הגדולה.
  • הבסיס ללוח ההשראה יכול להיות יכול להיות קנווס, או מסגרת לתמונה. זו יכולה להיות כפולת עמודים ביומן או במחברת, בריסטול גדול, או מגירה. זה יכול להיות גם לוח ווירטואלי (בפינטרסט, כמובן, אבל גם בקולאז' של פיקאסה או במצגת של פאואר פוינט יכולים להיווצר יופי של לוחות השראה. בעיקר לאנשים שלא מתחברים למספריים ודבק-אמא שלי למשל :). יש אינספור דרכים ללוח השראה, פינטרסט היא לא רק כלי נהדר ליצירת לוחות השראה, אלא גם לקבל השראה לגבי לוחות השראה. האפשרויות הן אינסופיות.. הנה אחת שאהבתי במיוחד, לגמרי אחרת משלי. לחיצה על התמונה תוביל למקורה:
אינספור דרכים ללוח השראה
  • ביומן הדבקתי את התמונות בדבק ג'ל. על הקנווס השתמשתי בדבק סטיק. תנסו בצד ותבחרו מה נוח לכן. גם השיטה של הטפט הדביק מאוד נוחה לעבודה, בעיקר אם עובדים עם ילדים, אבל מאפשרת פחות גמישות בהחלפה או בהזזה של התמונה תוך כדי עבודה.
  • כשמסיימים, חוזרים, מוסיפים, משפרים, מרוצים ומלאים השראה- תולים במקום מרכזי בבית, וזוכרים כל בוקר לעצור לרגע, להסתכל על לוח ההשראה לפני שיוצאים ולצאת לדרך חדורי מטרה (רעיון מדליק שאימצתי בעבר: לצלם את לוח ההשראה ולהפוך אותו לרקע בפלאפון. ככה הוא הולך איתנו ממש לכל מקום).

אז מה אתן אומרות על הרעיון של לוח השראה? איך תרצו שתראה אצלכם השנה החדשה? אם יצרתן לוח בהשראת הרשומה, ועוד יותר מזה- אם הזמנתן את הילדים ליצור לוח השראה, אשמח מאוד לשיתופים מהחוויה!

 

מה למדתי בתשע"ז

האמת, שתכננתי לפתוח את חודש ספטמבר עם שתי רשומות שנדחו כל אוגוסט. שתי רשומות שאני ממש אוהבת, על המשחק הדמיוני הנהדר שממלא את רוב זמננו בבית (וגם מחוצה לו) בתקופה האחרונה. אבל כשהתקרבתי לפרסום הרשומה, פתאום הבנתי שראש השנה, כרגיל, קרוב משציפיתי. עוד שבועיים הוא כאן. שבועיים! אז שוב, רשומות המשחק הדמיוני יחכו עוד טיפ-טיפה לתורן, ורשומות ראש השנה מקודמות לראש התור.

קודם כל אני מזמינה אתכן לשאוב השראה מעמוד ראש השנה כאן בבלוג, שמרכז את פעילויות החג התחושתיות, הדמיוניות והלימודיות שעשינו בשנים הקודמות לקראת החג. אני אוהבת במיוחד את המתכונים התחושתיים שלנו לחג הזה, והכי הכי- מתכוני בצק המשחק: בצק התפוחים, בצק הדבש והמיסטוק הנהדר כל כך, שהוא לא בדיוק בצק, אלא יותר "ניסוי תחושתי-מדעי", אבל הכי כיף מכולם.

רגע לפני שנצלול לפעילויות של השנה, שכבר עברו להילוך גבוה, רציתי לשתף בכלי נהדר ממש שאימצתי לי במהלך השנה שמתקרבת לסיומה, ממשיך איתי גם לשנה החדשה, ומאוד מאוד מתאים לרוח הבלוג. כבר כמה שנים אני מנהלת את חיי ב"פרוייקט היומן השמח", שהתחלתי לפני כמה שנים (יחד עם קבוצת פייסבוק שנושאת את אותו שם). מדובר ביומן, של נייר ועט ושל פעם. בתוך היומן הזה אני מתכננת ומתעדת את היומיום שלנו, עם עיצובים משמחים וגם כלים שמשפרים לי את היומיום.

בשנה האחרונה השתמשתי ביומן השבועי הנהדר של ענבל גבור, שבנוסף לעיצוב משמח וצבעוני, מכיל גם כלים אימוניים לחיים שמחים ומלאי חשיבה חיובית.

לא ממש איזור הנוחות שלי, ובדיוק בגלל זה אני צריכה את זה.

הכלי המשמעותי ביותר שהיומן הזה נתן לי מופיע בסיכומו של כל שבוע ושבוע ביומן. הזמנה לכתוב, שחור (או כתום, או צבעוני. היומן שלי ממש צבעוני. מפתיע, אני יודעת) על גבי לבן-

"מה למדתי השבוע"

כמה פשוט, ככה מעולה. עוד מעט אסביר למה זה כל כך מעולה, אבל נתחיל מכמה דוגמאות.

במהלך השנה הצטברו לי ביומן רשימות נהדרות של דברים חדשים שלמדתי השנה. דברים שממש חשוב לי לקחת איתי הלאה, לשנה הבאה ולשנים שיבואו אחריה.

למדתי דברים מאוד פרקטיים, כמו:

  • "יש גזר לבן"
  • "קרציות אכן עוקצות אנשים. וזה כואב ולא נעים"
  • "חטמית זיפנית, איזה פרח מגניב"

  • "אין מילה בעברית לגורת אריות"
  • "להכין עוף בקארי. טעים!"

וגם דברים יותר עמוקים, לא ממש ידע, אלא תובנות, הבנות, מחשבות ומסקנות-

תובנות חשובות מחיי ההורות:

  • "להתערב פחות"

  • "שליטה זה לא צורך. זו אסטרטגיה" (תובנה מקורס התקשורת המקרבת הנהדר)
  • "מחמאות אמיתיות עושות שינוי"
  • "מאחורי שאלות "חטטניות" של יעלה עומד צורך אמיתי לחקור כדי להבין את עולם המבוגרים"
  • "יכולות הריכוז של אמיתי גדלות, והוא באמת רגוע יותר כשהוא מועסק ומרוכז. מונטסורי כל כך נכון לו"
  • "להקשיב לילדים שלי, באמת וביסודיות. הם חכמים"

תובנות שעזרו לנו בבניית השגרה שלנו:

  • "ימים רגועים של זרימה מידי פעם עושים לכולנו טוב"
  • "פעילויות בבית, חקירה ולמידה עושים לנו טוב"

  • "להפסיק לקבוע תוכניות לאחה"צ נקודה."
  • "תרגול חשיבה חיובית עובד גם עם ילדים"
  • "אמא, אני כל כך אוהבת את העולם, שאני לא רוצה להירדם ושהוא ימשיך. בא לי שהעולם יפסיק וימשיך בבוקר" (יעלה. כמובן. מי עוד יכול להגיד כזה משפט מופלא?!)

ותובנות אישיות משמעותיות:

  • "לפחות פעם בשבוע לעשות משהו למרות שאין לי כוח"
  • "לשמוח בשבילי"
  • "יצירתיות והמצאות תמיד מספקים אותי" (ובמקום אחר "יצירה נותנת לי אנרגיות")

  • "שאני גאה ומאושרת בהחלטות הגדולות שלקחנו"
  • "כמה כוח יש בשאלות מדוייקות"

דברים קטנים, שעושים שינויים גדולים. דברים קטנים שכל כך להתעלם מהם במהלך היומיום. ידע, הבנות, מחשבות, שכל כך מלהיבים ומרגשים ברגע ההכרה, וכל כך מהר נשכחים. אז אני עוצרת רגע, בתחילתו או בסופו של יום, נזכרת ב-24 השעות האחרונות, כותבת לי מה עשינו ומנסה לדלות מהרשימה לפחות דבר אחד חדש שלמדתי. כל יום. יש גם דברים טריוואליים שסתם כיף להיזכר בהם. יש גם דברים שכתבתי כמה וכמה פעמים, כי שוב שכחתי ושוב למדתי אותם. יש הרבה ווריאציות שונות על אותו הדבר (כמובן, שזה רק מחזק את המסקנה שהלמידה הזו נכונה). יש דברים שהשתנו במהלך השנה- שלמדתי בתחילתה וכבר לא היו רלוונטיים בסופה, או אפילו התהפכו לגמרי. כשאני מסתכלת אחורה, על כל תיבות ה"מה למדתי השבוע" של היומן שלי, כמכלול, אני מבינה עד כמה זו הייתה שנה של למידה.

ובדיוק כמו שהבלוג טוען (כן, כן, זה הוא טוען, לא אני. כבר יש לו ישות משל עצמו, מסתבר לי. אחת מהתובנות של השנה בנושא הבלוג. אולי להן מגיע מקום משל עצמן, מתישהו), אני נהנית מהתזכורת היומיומית הזו- שממש כל דבר בדרך, הוא הזדמנות ללמידה.

המקום בו אני היום הוא מקום אחר מהמקום בו הייתי בתחילת השנה. גם אם השנה לא עשיתי קורסים גדולים, לא למדתי במסגרת מסודרת, לא עשיתי שינויים מרחיקי לכת מבחוץ (אם לא מחשיבים את מעבר הדירה המינימלי שלנו)- כיף ומספק להתסכל אחורה, ולגלות שזזתי. הרבה. התקדמתי. צמחתי. התפתחתי. השתנתי. דייקתי. למדתי. ועכשיו אני שונה.

ומה שכל כך נהדר בכלי הזה, שאפשר בקלות רבה לאמץ אותו, לא רק ככלי לחיים או להתפתחות אישית גדולה, אלא ככלי להורות. כדי למפות את הלמידה שלנו כהורים, אבל יותר מזה- כדי לעזור לילדים שלנו להפוך ללומדים תמידיים ומודעים. וזו, כנראה, אחת העזרות המשמעותיות ביותר שאנחנו יכולים להעניק להם בדרכם לקראת העולם החדש שמשתנה סביבנו בלי הרף, וכל כך שונה מהעולם בו אנחנו גדלנו. בהתחלה רק לשתף אותם בדבר קטן חדש שלמדנו היום. אולי לציין גם משהו חדש שראינו שהם למדו היום (היום, למשל, אמיתי למד לעשות גלגול. לפנים! זו למידה חדשה ומרגשת עבורו). זה יכול לבוא יחד עם שיתוף בחוויה טובה מהיום, ו/או בחווית הצלחה, ו/או בהכרת תודה (גם אלו כלים שמופיעים ביומן), וזה יכול להיות טקס בפני עצמו. לאט לאט הילדים מתחילים להבחין בזה בעצמם. מן הסתם, ילדים קטנים יותר יבחינו בלמידות הפרקטיות, הנראות לעין- מילה חדשה שלא הכרנו, טכניקה חדשה, כלי חדש, אפילו שם של חבר חדש הוא למידה. עם הגיל והגדילה, יגיעו גם הלמידות הקטנות, הפנימיות יותר. ההבנות והתובנות. בלי לחץ- לא תמיד מצליחים לשים את האצבע על הלמידה ברגע התרחשותה. לא תמיד מתאים לשתף בה. אנחנו כאן רק כדי להציע את הכלי, להציע לפקוח את העיניים ולזהות בכל פינה אפשרויות והזדמנויות ללמידה.

בלי לשים לב, יצאה לי סוג של רשומת-סיכום-שנה, שמתכתבת מאוד בבירור עם רשומת הסיכום של השנה שעברה. מסתבר שתהליכים שהתחלתי אז, צברו עוד ועוד תאוצה. גם השנה אני מאחלת לי, לבני ביתי, למשפחה, למכרי ולקוראי שנה של בריאות ושל המון למידה.

אל דאגה, זה לא אומר שנגמרו רשומות ראש השנה…נתראה בקרוב, מבטיחה.

 

מה יהיה כשהם יגדלו?

בקבוצות החינוך הביתי השונות בהן אני חברה סוף אוגוסט נשמע פחות או יותר כמו בית ספר למשחק. "בערוץ X מחפשים משפחה שרוצה להתראיין", "בעיתון y מחפשים משפחה שמוכנה להצטלם". מסתבר שב-1.9, בכל שנה מחדש, משפחות החינוך הביתי הופכות לסנציה חדשנית ומעניינת. אז ממש בשניה האחרונה, רגע לפני שזה מגיע, סדרת "ג'ירף בחנ"ב" על החינוך הביתי שלנו, מגיעה לסיומה ברשומת אורח חגיגית. מה היה לנו עד עכשיו?

והיום, רשומה אחרונה בסדרה, עם מבט קדימה. השאלה הבאה בסדרה, בדרך כלל, אחרי כל הנ"ל, היא "אבל מה עם בית הספר?". כרגיל, יש ווריאציות: "מה יהיה כשהם יגדלו?", "את תלמדי אותם את כל החומר של בית הספר?", "עד מתי מותר להמשיך עם זה?". ועוד. כמובן שעל השאלות האלו אני לא יכולה לענות מנסיון אישי, ולכן הזמנתי אורחת מיוחדת מאוד עבורי, כדי לענות על השאלות מנקודת המבט המיוחד שלה, קבלו אותה במחיאות כפיים:

עינבל ויסמן

צילום: עינבל ויסמן

כמו את מתן ורעות, עליהם סיפרתי ברשומה הקודמת, גם את עינבל הכרתי מזמן, ממש מזמן. איפשהו בתחילת דרכי בעולם הסקראפ, בערך לפני 10 שנים (פלוס מינוס, אל תתפסו אותי במילה). עינבל הייתה יוצרת רב תחומית ופעילה בפורומים השונים של עולם היצירה. בהמשך גיליתי שהיא גרה ממש ליד משפחתו של בח"ל (כלומר, ממש ליד ביתנו הנוכחי…אבל אז גרנו רחוק מכאן) ונפגשנו מידי פעם ליצור יחד. כשיעלה נולדה, קיבלנו מעינבל את רוב הציוד הגדול שהיה דרוש לנו כהורים לילדה ראשונה- עגלה, אוניברסיטה ועוד מציאות.

עגלה גיבורה, אחרי שני ילדים של עינבל ושניים שלי

לא שיערתי אז עד כמה ההכרות עם עינבל עתידה להשפיע על ההורות שלי. עינבל הייתה האמא הראשונה שהכרתי באופן אישי, שגידלה את ילדיה בחינוך ביתי. ילדיה היו ילדי החינוך הביתי הראשונים שפגשתי, והבית שלה הוא בית החינוך הביתי הראשון שביקרתי בו. בשנת 2010 עינבל התראיינה בנושא החינוך הביתי שלה ואני זוכרת עד כמה מוזר היה לקרוא את הכתבה הזו, עד כמה מוזר, שונה וכמעט קיקיוני היה נראה לי הרעיון הזה.

נו, הרבה מים עברו בנהר מאז. לקח לי שנתיים וחצי של הורות, מתוכן שנתיים במערכת החינוך, כדי להתקרב בעצמי לעולם החינוך הביתי. בשנים שחלפו מאז, אנחנו התקרבנו לאזור, ועינבל התרחקה ממנו. אנחנו לא שכנות, אבל היא עדיין מהווה מודל והשראה בתחום החינוך הביתי. עם בת 15 ובן 12, יש מאחוריה הרבה שנות ניסיון והרבה שנות פרספקטיבה. כשהתחלתי לכתוב את סדרת החינוך הביתי בבלוג, עינבל הייתה הכתובת הטבעית. הזמנתי אותה לכתוב רשומת אורח על החינוך הביתי מעיניים של אמא לילדים "גדולים".

ככה עינבל מתארת את עצמה בבלוג הוותיק והנהדר שלה, "תופרת החלומות":

"בחינוך ביתי כהגשמה עצמית מאז 2003, אמא לשני ילדים שצומחים על תפוחי אדמה ושוקולד, לחתולה אחת בבית (ושניים מקסימים בחצר תחת האדמה) ולכלבה אחת שמנקזת אליה את רוב החיבוקים.
בהכשרתי אני ביולוגית, מורה למדעים ורכזת לחינוך חברתי, שמאנית של צמחי מרפא ורפואה טבעית ישראלית ועוד.
בהווייתי אני יוצרת, חולמת ומגשימה, ומתחזקת קבוע את הבלוג "תופרת חלומות" בוורדפרס ובתפוז.
במהותי אני אוהבת.
ואוהבת לכתוב ולשתף, ולכן כותבת בלוג."

ביקשתי מעינבל לענות על אותן שאלות נפוצות שהתייחסתי אליהן בשאר הסדרה, אבל מזווית ראייה של אמא מנוסה.

עינבל בחרה לענות על השאלות פעמיים, פעם לכל ילד- קודם כל התשובות של ליה, ומיד אחריהן התשובות של אדם. ומכאן רשות הדיבור עוברת לעינבל:

"השאלה העיקרית היא מה עם חברים. השאלה הזו עופפה כמו ערפל סמיך מעל ליה, כשהיתה בת 9 ועברנו לקיבוץ. בקיבוץ קטן יש יתרונות וחסרונות. היתרון- קטן, הילדים והכלבים מטיילים חופשי ללא השגחה הורית אבל כולם נוכחים. אם ילד נופל, תמיד יהיה מבוגר שיטפל בו. ילדים מרגישים את זה. כולם קצת נוכחים עבורם. מצד שני, יכולה להיות שכבת גיל שיש בה 5 ילדים סהכ, ועם אף אחד מהם אין קשר. במקרה של הבכורה, ככה זה היה, אבל היא נשארה בקשר יומיומי רצוף (יחי הוטספ וההנגאאוט ואימייל) עם חברתה הטובה ביותר. 'מה עם חברים' עדיין ישב מסביב ועשה פרצופים. בחגיגת בת המצווה שלה, היה לה שולחן חברות. ישבו שם 9 בנות שהן חברותיה וחגגו איתה. 'מה עם חברים' מיצמץ בהפתעה, איחל מזל טוב והלך למקום אחר. מאז, כבר שנתיים וחצי, שולחן החברים שלה גדל מאוד. אם היום הייתי רוצה להושיב את כל חבריה וחברותיה סביב שולחן, היו צריכים להיות לו כ50 כסאות. החברויות מגיעות מתחומי העניין שלה. היא פעילה בתיאטרון הברווז, וכל כמה חודשים (עכשיו למשל) יש להם מחנה תיאטרון של כמה ימים, ונוצרות חברויות והתחזקות של חברויות. היא פעילה בכנסי מדע בדיוני, אנימה ופנטזיה. בזכות כנס דורות בחיפה, שהיינו חלק מהיוזמים שלו, הכרנו משפחה (בחינוך רגיל) שבה הילדים התחברו עם ילדיי. ניסים שכאלו. אז הבת שלהם והבת שלנו חברות טובות טובות, וכך הבן שלהם והבן שלנו. הבת ממשיכה לנסוע לכנסים. כנס שירופסט, אניפסט, אייקון, עולמות, הארוקון, כאמי ועוד. היא נעשתה מומחית בתחום הקוספלי והקימה שני קאסטים. קוספלי זה לא תחפושת כמו פורים. זו כניסה לדמות. תיאטרון אמיתי, כולל כל האביזרים (פרופס) והדקויות. וקאסט, זה כמו קבוצת תיאטרון שמציגה סדרה כלשהי למשל קאסט של אטאק און טייטן, תציג את כל הגיבורים של הסדרה ותעלה קטע תיאטרלי משותף. כשכל המשתתפים בקוספלי.

החשבון של ליה באינסטגרם, עם הרבה קוספלי. כן. כולן/כולם היא. התגובות הן לגבי הדמות.
לוקח לה בין שבוע לחודשים לסיים דמות. היא עובדת כבר כמה חודשים על ג׳ק ספארו משודדי הקאריבים. היא ליבדה מעל חודש את הראסטות מהזקן שלו. ככה, לאט לאט, היא מתכננת קדימה. מבחינת סמכות הורית, היא רוב הזמן עושה מה שמבקשים ממנה. הן בתחזוקת הבית והן בתחזוקה אישית. רוב הזמן, לא כל הזמן. כנראה שנה הבאה היא תתחיל ללמוד באוניבסיטה הפתוחה (מגיל 14 אפשר) בכיון של מתימטיקה. היא סיימה קורס אונליין של אנגלית אקדמאית שלהם. אני לא לוחצת בעניין הלימודים כי היא לומדת עצמאית מה שמעניין אותה. היא דוברת אנגלית וקוראת ברמה אקדמאית, ובעיני אנגלית זה הכי חשוב. כי רוב החומר ברוב התחומים זמין יותר באנגלית. זו החכה לדוג איתה עבורה. אנגלית.
בגרויות לא על הפרק בכלל. הרעיון הוא שעד גיל 18 יהיה לה תואר ראשון ביד. ועם תואר 1 את לא צריכה כבר בגרויות. כשיש תואר, מסתכלים על התואר ולא על הבגרויות שהן רק אמצעי מיון בשביל להכנס ללימודים אקדמאיים.
אם היא תירצה ללכת לביצפר, היא תלך.
 
הבן הצעיר, שחוגג 12, זכה בשכבה מצוינת בקיבוץ(כ12 ילדים) והתחבר מאוד. הוא כבר 6 שנים במסגרת הבלתי פורמלית כל יום מימי הלימודים, מ14 עד 17. המסגרת הזו נתנה לו את הכלים להנות מקשר רציף עם בני הגיל שלו. בקיבוץ זו לא רק השכבה שלך בחינוך הבלתי פורמלי. אלו 3 שכבות. א ב ג. ד ה ו. ואז הנעורים שמחולקים ל ז ח ט והלאה. אז מבחינה חברתית, כשאתה בתוך החינוך הבלתי פורמלי וטוב לך, אתה מרוויח קשר חברתי עם רוב ילדי הקיבוץ. אדם גם מתנדב הרבה בגנים, אז ילדי הגנים מכירים אותו. בחינוך ביתי, ילדים בוחרים את חבריהם לאו דווקא מבני הגיל השווה. ככה גם בקיבוץ, ואדם נהנה מחברים בגילאים שונים, אבל עדיין החברים הכי טובים שלו הם בני השכבה שלו.
'מה אם הוא ירצה ללכת לבית הספר'? נו, אז הוא רוצה. רשמנו אותו לחטב המצוינת לבקשתו. הוא יהיה בכתה עם כל חבריו הטובים. הם מתחילים בספטמבר, וזה יהיה הספטמבר הראשון שאני אתרגש בו כמו שצריך מאז שהם נולדו. כתה ז.
הכלים שנתנו לו בחינוך הביתי אמורים לעזור לו בנתיב הזה. וכמובן שנהיה כאן לעזור.
משמעת עצמית יש לו בשפע, וגם משמעת לחוקים וכללים בסביבה, והוא משמש כמדריך עוזר (סנפאי) כבר 5 שנים בקראטה.
בטוח יהיה לו מאתגר לשבת 45 דקות ולהקשיב למשהו משעמם. אני מקווה שלא יהיה להם משעמם. הם 60 ילדים בכל השכבה, 3 כיתות. וחלק גדול מהשיעורים בפורמט של 11 ילדים גג בקבוצה. הרבה למידה עצמית. יהיה מעניין
אני לא יודעת מה אתכן, אבל אני ממש ממש נהניתי לקרוא (וגם "לשמוע" בעיני רוחי) את התשובות של עינבל. איכשהו, כשהיא מתארת את זה, אני מאמינה שחינוך ביתי הוא באמת זורם ואפשרי עד מתי שרוצים. מעבר לכל מה שסיפרתי בהתחלה, ולכל מה שעינבל סיפרה בתשובות שלה, עינבל נותנת לי גם המון תקווה. בזכות זה שאנחנו מכירות כבר כל כך הרבה שנים, אני רואה את השינויים שהיא עצמה עברה. איך היא תמיד הצליחה לשמור על זמן לעצמה, תמיד מצאה לה את פינות השקט שלה. ואיך עם השנים המקום שלה ללמוד, לצמוח ולהתפתח בעצמה, לא רק כאמא, אלא כעינבל, גדל וגדל. איך כל תקופה יש לה אהבה חדשה, אליה היא מתמסרת בהתלהבות מדבקת, ואיך האהבות נשארות לצידה, ומוצאות את מקומן בשגרה יחד עם האהבות של כל המשפחה- בנוסף לתחומים השונים של היצירה, גם בישול בריא, צילום, קראטה (עינבל מתאמנת קבועה ומתמידה בעמותת שוטוקאן קיו נהריה)- לא מפסיקה להפתיע. מבחינתי, זו תקווה והשראה עצומה ללמידה מתמדת.
הכנה וצילום: עינבל ויסמן

מוזמנות לבקר את עינבל גם בבלוג הנהדר שלה- תופרת החלומות ובעמוד הפייסבוק הרב תחומי שלה.

כמובן שאתן מוזמנות להשאיר לה תגובות לרשומת האורח גם כאן בתחתית, עם עוד מחשבות, שאלות ותהיות בעקבות הרשומה.

נכון, סדרת החינוך הביתי בבלוג נגמרה באופן רשמי, אבל החינוך הביתי שלנו כאן כדי להישאר, והוא עוד ידובר פה בבלוג בשנה הקרובה. אם יש לכן שאלות, מחשבות או רעיונות בנושא, אתן תמיד מוזמנות לכתוב לי בתגובות או, אם מעדיפים את האופציה הפרטית- ממש כאן בטופס הזה, שמגיע לעיני בלבד:

מאחלת לכולנו שנת לימודים מוצלחת, פוריה, מלאה בהתלהבות, הנאה ולמידה בשמחה!