5 המלצות קיציות

כבר רמזתי פה שבתקופה האחרונה הבלוג ואני נמצאים בצומת דרכים, כזו של "יחסינו לאן". לא, חלילה, במובן של פרידה, אלא, כמו שפופולרי לומר בימים אלה, במובן של "דיוק". הנושא הזה מעסיק אותי הרבה, הרבה יותר ממה שתכננתי שהוא יעסיק אותי. המון דברים קורים מאחורי הקלעים, אבל פה, בקדמת הבמה של הבלוג, נראה שהעניינים שקטים מהרגיל. כמובן שבבית שלנו העניינים לגמרי לא "שקטים מהרגיל", הרבה מתרחש כאן, אבל גם התור של זה יגיע. בינתיים, במן תקופת ביניים, הצטברו אצלי כמה המלצות משובחות במיוחד על דברים מעניינים שנתקלנו בהם. חמש המלצות- בילוי אחד (עם המלצה ארוכה במיוחד) וארבע מתנות- שתיים לקטנים ושתיים לגדולים (עם המלצות קצרות וממוקדות הרבה יותר).

את מוזיאון האדם והחי זכרתי מבעד לעיניים של ילדה קטנה. המוזיאון סמוך לבית הורי ובמסגרת בית הספר היינו מבקרים בו לעיתים קרובות. מאז שאמיתי התחיל את תקופת הדינוזאורים שלו (בעקבות התכנית הנוסטלגית והו-כה-לא-פוליטקלי-קורקט "היה היה") שקלתי לקחת את הילדים לביקור. לקח לי קצת להנדס את זה, אבל זה קרה:

כמו שזכרתי אותו, בלב הפארק הלאומי ברמת גן, במבנה קטן שלא מרמז כלום על טיבו, נמצא המוזיאון. כמחנ"בים טובים, הגענו בשעה אידיאלית- אמצע השבוע, שעת בוקר מאוחרת למדי. שתי הכיתות שהיו שם לפנינו היו לקראת תום הסיור, ואני צפיתי, בהתאם לזכרונותיי, ששעה היא די והותר זמן לסייר במוזיאון. בסופו של דבר יצאנו אחרי שעתיים, ואיתנו יצא גם השומר של המוזיאון, שנעל את הדלת אחרינו. אבל באמת, שאפשר להספיק גם בשעה. פשוט לא ניסינו :)

הסיור במוזיאון מתחיל בגלגל ההיסטוריה:

מסביבו מוצגים שלבי התפתחותו של האדם הקדמון. החלק הזה מעט מפחיד, מכיוון שמוצגים בו פסלים בגודל אמיתי של, ובכן, אנשים קדמונים. הפסלים נמצאים בתוך כוכים, כך שמי שרוצה להימנע מהם בהחלט יכול לעשות זאת בקלות. יעלה בחרה להימנע מהם בכניסה, אבל ביציאה ביקשה לחזור ולראות אותם ממרחק בטוח. אמיתי התייחס אליהם ביראת כבוד, אבל הסקרנות גברה עליו והוא ראה אותם מקרוב. משם המשכנו לסייר, כפי שרואים בשתי התמונות הראשונות, בעקבות בעלי החיים בעולמנו. הפוחלצים היו להיט צפוי, וגם התצוגה מסביבם, אינטראקטיבית במידה מסויימת (הפוחלצים כמובן מוצגים מאחורי זכוכיות ולא ניתן לגעת בהם, אבל התצוגה מסביב כוללת כפתורים, חלקים נעים ומעט מסכים), העסיקה אותנו שעה ארוכה. הסדר לא לגמרי ברור. בין הפוחלצים יש מוצגים שעוסקים בהריון ולידה של בע"ח שונים, כולל בני אדם, מוצגים שעוסקים בתורשה ובחושים ועוד.

בסוף תצוגת בעלי החיים שוכן החלק לכבודו הגענו:

הדינוזאורים. תצוגה קטנה, אבל מבחינתנו לגמרי עושה את העבודה. הסתובבנו סביבה וישבנו מולה כמעט חצי שעה. אמיתי הוציא את דמויות הדינוזאורים שלו מהתיק והשווה את הדגמים הקטנים לגדולים, ובאופן כללי, היה נרגש מאוד:

בצער רב הפרדנו בין אמיתי לבין הדינוזאורים והמשכנו לעבר התערוכה הזמנית, "חיות הפרא" בהשראת נחום גוטמן. התערוכה הזו הפתיעה, למרות שבדיעבד יכולתי לצפות את זה, כי כבר ציינתי שיעלה מעריכה מאוד את עבודתם של מאיירים. בכל מקרה מדובר בתערוכה מזמינה מאוד:

ופעילה מאוד:

כשהבנו שתיכף נגמר לנו הזמן, חזרנו לסיבוב קצר נוסף באולם הפתיחה, בו, כאמור, התקרבנו עוד קצת לאדם הקדמון, וגם למדנו להצית אש:

משם מיהרנו לצאת, ומאותו הרגע ועד עכשיו (יותר משבועיים אחרי) אמיתי מבקש לחזור. כולנו נהננו מאוד, המזגן היה משובח (אם כי השירותים קצת רחוקים ודורשים יציאה אל החום), היה שקט, אינטימי, מהנה וגם מלמד.

הרבה נכתב (ונאמר ודובר) על החול הקינטי. אותו חול משחק בעל התכונות החמקמקות שהופכות אותו לממכר לגמרי, בלי שום הסבר הגיוני. גם בביתנו הקט, למוד המתכונים התחושתיים, החול הקנוי קיבל מקום של כבוד. לאחרונה נחשפנו, בכמה הזדמנויות שונות, לשדרוג מאותו בית יוצר- הבצק הקינטי. בשבוע שעבר אמיתי קיבל חבילה קטנה, קטנטנה, של הפלא הזה, לגמרי לעצמו. מדובר במוצר לא זול, החבילה הקטנה הזו, שמכילה צבע אחד, עלתה 18 ש"ח, אבל התמורה, הו התמורה. ימים של ידיים עסוקות. כשהילד ישן, אני נהנית. מומלץ בחום לכל מי שמחפש מתנה קטנה של תשומת לב, אבל עם תמורה קצת יותר ארוכת טווח מחנויות השקל (שכבודן במקומן מונח). והסרטון שבקישור? לא מגזים. זה באמת עד כדי כך מגניב. באמת.

 

לפעמים מתנה סמלית זה לא מספיק. לפעמים צריך מתנה גדולה. טוב, אולי לא "צריך", אבל לפעמים מתחשק. לפעמים זה מתאים. לפעמים מוצאים משהו כזה שממש היית רוצה לקנות לעצמך אבל אין לזה שום צידוק, אז יוצאת מתנה ממש מוצלחת לילדים :). את האמת, הפעם זו לא אני, אלא סבתא, שנתקלה במקרה במתנה הנהדרת הזו, שלגמרי עשתה ליעלה את השבוע וכנראה שגם את החודש. נכון, זה לא צעצוע "קלאסי" מהסוג שאני נוטה לבחור בו (ותיכף רשימת המתנות ליומולדת 3 של אמיתי תוסיף כמה כאלו לרשימה), אבל, למרות הפלסטיק- הוא מושלם. והגיע ליעלה בדיוק בזמן, כשתקופת "גידול התינוקות" שלה עושה רושם של לא-תיגמר-לעולם.

בקיצור, הבטחתי בקיצור, אז – בובת תינוקת (החיסרון היחיד- הגוף שלה מבד, ואצלנו נוטים להעדיף בובות רחיצות), עם תיק גב שהוא גם מנשא נוח להפליא (ועברנו כמה וכמה מנשאי בובות בעבר), וגם נפתח ל"ארון" מאובזר בציוד ל"תינוקת":

שעות של הנאה. אנחנו בנינו גם שידה החתלה להשלמת החגיגה, אבל אני מקווה להקדיש לה מתישהו, בעתיד, רשומה משל עצמה.

לא רק לילדים מגיעות מתנות. אני משתדלת להזכיר את זה לעצמי בכל הזדמנות. מתנות הן לא בהכרח חומריות. לפעמים מתנה היא השראה. במקרים (רבים מאוד) מתנה היא למידה. שיעור חדש, שינוי נקודת המבט. לאחרונה אני מחפשת לעצמי מתנות כאלו. כן, זה קשור, בין היתר, גם ל"מאחורי הקלעים" של הבלוג…אז שתי המלצות חמות שהן גם קצת מתנות חומריות:

ליאור פרנקל הוא גורו. גורו כזה, של המאה ה-21, שגורם לך לרצות לעקוב אחריו בפייסבוק, ובאינסטגרם (שאין לי) ובטוויטר (כנ"ל), להיות חברה שלו ולשמוע מה יש לו להגיד, תמיד. קצת קשה להגדיר בדיוק למה. או על מה הוא בדיוק הוא מדבר. בגדול, ליאור פרנקל מאמין שהעולם של היום, וגם של מחר, שונה מאוד מהעולם של אתמול, בו רובנו גדלנו. הוא מאמין שעולם העבודה שונה, ובהתאם, גם הדרך אליו שונה. בין היתר, הוא מנהל בלוג נהדר, קבוצת פייסבוק שוקקת ומרתקת, מרצה ברחבי הארץ (אפילו אצלנו, בצפון הרחוק) וגם- כתב ספר. הספר הזה, בפורמט דיגיטלי (עם גרסה שכתובה בזכר, וגרסה שלמה, נפרדת, בנקבה) או בגרסה מודפסת, הוא לא פחות ממשנה חשיבה. גם למי שלא מחפש עבודה, גם למי שיודע בדיוק מה ייעודו ומה הוא מחפש, גם למי שכבר מצא. והוא גם לא ארוך, קריא, קליל ומשעשע. בקיצור- אחלה מתנה.

כמו ליאור פרנקל, גם ענבל גבור הוא גורו. מסוג אחר לגמרי. ענבל היא מעצבת גרפית, אבל הרבה מעבר לזה- היא בנאדם חיובי ואופטימי. רחוקה שנות אור מהציניות הפסימית שלי. בדיוק בגלל זה, ענבל היא השראה. חיבבתי את הגלויות, המגנטים, המחברות ושאר המוצרים האופטימיים שהיא עיצבה, אבל לפני שנה, כשהיא השיקה את היומן השבועי שלה, התאהבתי. בכלל, יומנים הם סיפור רציני אצלי. סיפרתי פה בעבר על "פרוייקט היומן השמח" (שמסיים כעת את שנתו ה…שלישית?! או הרביעית? כבר הספקתי לספור), שמלווה בקבוצת פייסבוק אותה אני מנהלת. אבל היומן של ענבל הוא הרבה מעבר לזה. אחרי כמעט שנה של שימוש אינטנסיבי אני יכולה להעיד שהיומן של ענבל הוא כלי לחיים.

היום קיבלתי את היומן שלי לשנה הבאה וההתרגשות בשיאה. למה?! כי מעבר לצבעוניות הכל כך משמחת והעיצוב הפרקטי והנהדר, היומן בנוי כדי לתכנן חיים של שמחה ושל חשיבה חיובית. כמה אופטימי. מגוון כלים להצבת מטרות, פירוק, תכנון, מעקב ביצוע. ועוד כלים שמשכנעים אותך שזה ממש קל וכיף להסתכל על הכל באור חיובי יותר- כתיבת רגעים משמחים, תודות, הצלחות והאהוב עליי ביותר- "מה למדתי השבוע". משהו שממש "מכריח" אותי להסתכל על כל נקודות האור האלו, על כל השיעורים הקטנטנים שאני לומדת מידי יום ביומו ולכוון את הזרקור לשם. מנסיון, לא קל להישאר ציני ופסימי עם היומן הזה.

 

אז אלו הן חמש ההמלצות הכי חמות שלי לימים החמים הבאים עלינו ל…ובכן, אחרי הפסקה האחרונה, אין לי אלא להגיד "לטובה". על מה אתם ממליצים? איזו מתנה קטנה מקררת לכם ו/או לילדכם את הימים החמים ועושה לכם שמח בלב? אמא שסובלת מאוד מחום ושני ילדיה צמודי המזגן מודים מראש ומעומק הלב על כל המלצה!

ספריית עיון ביתית לילדים

כל שנה מחדש, מיד אחרי שבועות, אני נעצבת. כל מי שרק הציץ אי פעם בבלוג, כנראה הספיק(ה?) להבין שאני אוהבת חגים. מאוד מאוד אוהבת חגים. ואז, כל שנה מחדש, אני נזכרת, שבעצם, רגע לפני ההפסקה הגדולה שבין החגים (יש הקוראים לה "החופש הגדול"), יש מקום לעוד חג אחד, גדול באמת- "חג הספר העברי". גם כשהייתי ילדה, והוא הסתפק בשם הצנוע "שבוע הספר" ונמשך באמת שבוע, עדיין ראיתי בו חג לכל דבר ועניין, ותמיד הקפדתי לחגוג אותו. כמובן שזה לא עבר כשהתבגרתי.

בשנים קודמות חגגנו את החג פה בבית ופה בבלוג במגוון דרכים- כולן מופיעות בעמוד החג בבלוג. השנה, בהשראת רשומה נהדרת שקראתי לפני כמה חודשים והשאירה עליי רושם עז, החלטתי להתחיל את החגיגות ברשומה קצת אחרת. ההשראה מאחד הבלוג החביבים עליי- How we Montessori. קיילי, כותבת הבלוג מעוררת ההשראה, מספרת ברשומה הזו על ספריית העיון שהיא וילדיה הקימו בביתם.

בעקבות הרשומה ההיא ארגנו מחדש את הספרים שלנו, וייסדנו גם אנחנו ספריית עיון לתפארת:

השאלה הראשונה המתבקשת היא כמובן, למה?! למה ילדים צריכים מדף שלם, נגיש ונוח, שמוקדש לספרי עיון? ומה זה בכלל ספרי עיון לילדים?! ומה עושים איתם?! אז לאט לאט- סדר בבלאגן. וגם הרבה קישורים ותמונות שיתנו הרבה רעיונות.

מהם ספרי עיון לילדים?

ספרים שנכתבו ועוצבו במטרה להנגיש לילדים מידע בנושא כלשהו, לרוב ללא סיפור עלילתי מאחוריו. הקטגוריה הזו בעולם ספרי הילדים הרבה יותר מפותחת ממה שאנחנו מדמיינים, ומשתכללת כל הזמן. לדוגמה כל ספרי החלונות שפופלריים מאוד בתקופה האחרונה, הם ספרי עיון לכל דבר ועניין. במדף שלנו ההגדרה התרחבה עוד יותר- קודם כל,  יש לנו כמה ספרים שלא מיועדים מראש לילדים, אלא ספרי עיון למבוגרים או ספרים שהם לא לגמרי ספרי עיון, אבל עונים על הקריטריונים שלנו…ומה הם?

איך בוחרים ספר עיון מוצלח לילדים?

  • הספר עוסק בנושא שמעניין אחד או יותר מבני הבית, או בנושא שמתקשר לחיי היומיום של המשפחה.
ספרים שאספנו בנושא שמעניין בן משפחה, ממש עכשיו
  • הספר מכיל הרבה תמונות, ברורות, מפורטות ועדיף אמיתיות (איורים ריאליסטיים או צילומים). איורים משעשעים פחות מתאימים לספרי עיון, אם כי בספרי סיפורת כבודם במקומם מונח (ותעיד יעלה, שיודעת לזהות ספרים על פי מאיירהם בצורה מרשימה ממש).
  • הספר מעט טקסט יחסית, והוא כולל מידע מדוייק, ברור ורלוונטי לילדים.
איורים ברורים וטקסט ממוקד ורלוונטי
  • הספר מתייחס אל הילד בכבוד, מכבד את האינטליגנציה שלנו ומסייע לסקרנות שלו בתחום הספציפי.
  • גמישות- קיילי, ברשימה שלה, מציינת שהיא מחפשת ספרים "לטווח ארוך", כאלו שיעניינו את דרי הבית גם בעוד שנתיים קדימה. פה אנחנו חלוקות. אני מאוד בעד גמישות גם במדפי הספרים. יש בהחלט ספרים שהם על-זמניים (למשל אטלס טוב, או מילון). אבל רוב הספרים שלנו הם ממוקדי נושא, ולכן מיועדים לתקופה קצרה יותר. מסיבה זו אני לא ממהרת לקנות ספרי עיון חדשים, אלא מתחילה את החיפוש במקומות זולים יותר. מרבית ספרי העיון שלנו מגיעים בהשאלה מחברים ומבני משפחה, מספריות, מקבוצות ומחנויות יד שניה. ברגע שמספרים לעולם מה אנחנו מחפשים, איכשהו, הכל עושה את דרכו אלינו.
ספר ישן ונהדר בנושא העולם הפרהיסטורי. לא ניתן להשיג אותו                     כבר שנים. מציאה משובחת מחנות ויצ"ו הקרובה לביתנו

למה ספרי עיון?

  • אחת המטרות הגדולות שלנו היא ללמד את הילדים שלנו כיצד ללמוד. ספרי עיון נותנים לילדים הזדמנות ללמידה עצמית, ממוקדת ורוחבית (כלומר, לראות נושא מסויים מכמה וכמה כיוונים). ללמד את הילד שכשאנחנו רוצים ללמוד נושא מסויים אנחנו יכולים פשוט לחפש ספר שעוסק בו- זו מתנה לחיים. ולא, זה לא במקום גוגל.
  • ספרי עיון מאפשרים לנו להיחשף לנושאים חדשים ולזוויות חדשות בנושאים ישנים, ובכך מרחיבים את נקודת המבט– ילד שמעיין במילון או אטלס, נתקל בדברים חדשים שהוא לא ידע. ילד שפתח ספר על דינוזאורים ודפדף הלאה ונתקל לראשונה באדם הקדמון- גילה עולם חדש.
  • ספרי עיון מאפשרים לנו לצאת מה"כאן ועכשיו" ולהנות מהיופי שיש לעולם להציע לנו, גם אם לא כולו נגיש לנו ממש עכשיו. כך למשל אספנו אצטרובלים, בלוטים ואגוזים מהסביבה שלנו, ואחר כך חקרנו אותם בעזרת הספר שהתלווה לפינת הטבע שלנו. למדנו עוד על המציאות שבסביבתנו הקרובה, וגם פגשנו סוגים נוספים של "מציאות", שלא פגשנו בטיול:

  • חשיפה אוריינית– הדפדוף בספרי העיון, גם אם הוא ממוקד בתמונות, מספק חשיפה נהדרת לשפה הכתובה. מכיוון שמראש בחרנו בספרים שנוגעים לתחומי העניין הספציפיים של הילד, המוטיבציה לנסות לקרוא, לנסות להבין לבד מה הספר מחביא בתוכו, היא גדולה. יעלה ואמיתי מבלים שעות בלעיין יחד בספרים, ו"להקריא" אחת לשני:

  • ובאותו נושא- הבחירה בספרי עיון בנושאים שמתחברים לכל אחד מבני הבית בנפרד, יוצרת הזמנה להתקרבות, הזמנה להיכנס לבקר בעולם הפנימי אחד של השני. גם אם מדובר בספרים שהם של כולנו, כל אחד מוצא בהם זווית אחרת, וכשקוראים יחד, כל אחד מתמקד ומשתף בזווית שלו, ונוצרת קריאה אחרת, חוויתית ומוצלחת.

אילו ספרים כדאי לשים בספריית העיון הביתית שלנו?

  • מילון מאוייר– מאפשר דפדוף חופשי ומעבר בין עולמות שונים, מחזק יכולות אורייניות רבות וקל לשליפה במצבים ספציפיים, לרוב אפילו יותר מגוגל.
  • אטלס– מאפשר לצאת למסעות בלי לקום מהספה, לפתח הבנת מרחקים וקני מידה, חושף לתרבויות חדשות. השתמשנו באטלס שלנו למשל כשטיילנו למצרים או כשהתכוננו לאולימפיאדה:

  • מגדירים ומדריכי שדה שונים– כבר עסקנו בנושא פה לא מעט בבלוג, אצלנו בבית מככבת סדרת מדריכי הכיס של "טבע ישראלי", בנוסף לכמה מגדירים מפורטים יותר בנושאים שמעניינים אותנו. הנה למשל שימוש במגדיר החרקים, במגדיר ציפורים, ובמגדיר פרחים וקצת על למה בכלל להשתמש במגדירים.
  • ספרי אמנות– כאלו שמוקדשים לאמן מסויים, לזרם מסויים או לעקרון אמנותי, קטלוגים של תערוכות ועוד. כאן לרוב אני נוטה להעדיף ספרי אמנות שמיועדים למבוגרים, ומספקים ידע אמנותי במקביל להשראה רבה ליצירה. גם מדריכי אמנות מסוגים שונים מתקבלים בברכה, כמו למשל המדריך לתפירת בגדי בובות שיעלה מצאה פעם בחנות יד שניה ומאז הוא מלווה אותה. בספרי האמנות שלנו אנחנו משתמשים בעיקר כשאנחנו מחפשים השראה, כמו למשל בפעילות שעשינו עם הספר על חנוך פיבן, או בהשראה מגדולי הציירים שציירו את הסתיו :

  • ספרי מדע, טבע והיסטוריה- יש עשרות סדרות נהדרות שמסבירות עקרונות מדעיים, מאפשרות הצצה לחלונות מידע בנושאים שונים, מדגימות כיצד לבצע ניסויים ועוד ועוד. אנחנו אוהבים מאוד את "ספריית פלאי הטבע" וספרי חלונות למיניהם (יש בשוק כמה סדרות טובות, אין מנוס מלבדוק כל ספר לגופו). כך למשל ספרים מהקבוצה הזו ליוו אותנו במפגש עם החיות הארקטיות, ובפעילויות רבות עם ה-TOOBS שלנו.

  • היסטוריה משפחתית– אני קצת חלוקה עם עצמי בשאלה האם הקטגוריה הזו שייכת לספריית ספרי העיון, אבל אצלנו בבית היא כן- אלבומי תמונות, ביוגרפיות אישיות של בני משפחה (ספרים שהודפסו, חוברות זיכרון, עבודות אקדמיות), ספרים היסטוריים שעוסקים בסיפור המשפחתי האישי או במקום בו אתם גרים (כמובן כאלו שמתאימים לילדים. אצלנו למשל מאוד אהוד ספר על הלינה הקיבוצית ועל החיים בקיבוץ "של פעם", ספר עשיר בתמונות, הרבה מהן של ילדים).
  • ספרי חגים– במדף ספרי העיון שלנו נמצאים גם ספרי החגים- ההגדה של פסח, סיפור מגילת אסתר ועוד. הם מלווים את פעילויות החגים שלנו שנה אחרי שנה.
  • ספרי מידע, הדרכה, אלבומי תמונות וכו' בנושאים ספציפיים שהילדים אוהבים- כמובן שזה משתנה בכל תקופה. בתחילת הרשומה ראיתם שספרי דינוזאורים מככבים אצלנו בגדול עכשיו. מהצד של יעלה, יש לנו תחומי עניין קצת אחרים, שמזמנים סוג אחר לגמרי של ספרים:

אז מה דעתכן? יש מקום לספריית עיון ביתית לילדים? באיזה ספרי עיון מוצלחים לילדים נתקלתן לאחרונה? המלצות לרכישות נוספות בשבוע הספר יתקבלו בברכה…

חיטה

שבועות הוא כנראה החג בעל הכי הרבה שמות ומשמעויות מבין כל החגים בלוח השנה שלנו. אני אוהבת את החופש הזה, לבחור מבין כל משמעויות החג, הסמלים והרעיונות, רק את אלו שמדברים אלינו, שמתאימים לאורח החיים שלנו ולמקום שלנו עכשיו. בשנה שעברה בחרנו דברים אחרים, בשנה הבאה, מניחה ששוב נבחר אחרת. השנה החלטתי שחג השבועות שלנו יתמקד בשבעת המינים.

קודם כל, כי כולנו מאוד אוהבים צמחים, כל אחד מאיתנו נהנה מהם מזווית אחרת-אמיתי נהנה מעבודת האדמה. הוא אוהב להרגיש אדמה, לגזום, לשחק בגזם, חולם להיות גנן. יעלה אוהבת את היופי שבפרחים, את הצבעים שלהם ואת הסמליות החגיגית. אני אוהבת ללמוד על צמחים, מסתקרנת מהמגוון, מהדימיון, מהשוני, מהמנגנונים הביולוגיים הנפלאים.

חוצמזה, שבעת המינים מאוד נוכחים בסביבה היומיומית שלנו. בעונה זו של השנה אנחנו מוקפים בשדות חיטה, ובמשך כל השנה אנחנו פוגשים מידי יום ביומו עצי זית, רימון, תאנה ותמר. הגפנים קצת יותר רחוקות, אבל אנחנו מפצים על זה באכילה  יומיומית נלהבת של תוצרתם.

אחרון חביב- אני מאוד אוהבת את החיבור של שבעת המינים למעגל השנה. לא רק ילדים אוהבים חזרתיות וטקסיות. גם לנו, כמבוגרים, יש משהו מרגיע ומנחם במעגל הזה, שתיארה כל כך יפה שמרית אור:

"מעגל נפתח בכל שנה
ומעגל נסלח בכל שנה
ואם דבר לא השתנה
מחר ודאי נצחק.
מעלה כשזה טוב
ולא נורא כשמטה, אם זה רע –
תמיד יש עוד ברירה –
הזמן הוא כמו גלגל ענק"

כי שבעת המינים פזורים יפה יפה סביב מעגל השנה. כל אחד מהם מבשיל בזמנו ונקטף בזמנו (וכמעט לכל אחד מהם יש פועל נפרד ל"נקטף", שזה דבר יפה בפני עצמו…קוצרים, מוסקים, אורים, בוצרים, גודדים ורק את הרימונים פשוט קוטפים), ויחד הם כל החקלאות הארצישראלית וכל מעגל השנה הארצישראלי שאהוב עליי כל כך וגם משל כל כך חכם ועדין על אנשים באשר הם.

אז אחרי כל ההקדמה הזו, את ההכנות שלנו לחג השבועות התחלנו עם החיטה. תכננו להקדיש יום לכל אחד משבעת המינים. כמובן שכרגיל, למירוץ החיים היו תוכניות אחרות, אבל מניחה שנגיע לכולם ברמה זו או אחרת.

התחלנו מניצול היתרון הגיאוגרפי היחסי שלנו ומזג האוויר המושלם שהיה, ויצאנו ליום כיף בשדות החיטה:

שדה קצור ובאלות גבוהות. באמת שלא צריך יותר:

הזדמנות נהדרת לבחון מקרוב את שיבולת החיטה:

וגם להרגיש הכי גדולים והכי חזקים בעולם:

הזמנו חברים טובים להצטרף:

אחרי פיקניק ארוחת בוקר מפנק והמון משחק ברחבי השדה, עברנו לחלק האמנותי:

מהבית הבאנו בריסטולים, מספריים, דבק וגם כמה קפסולות קפה ריקות. את השאר אספנו מהסביבה:

קפסולות הקפה הפכו לעציצונים קטנים ומדליקים:

וגם אנחנו האמהות נסחפנו ליצירה המיניאטורית והמדליקה הזו:

אחרי מנוחת צהריים קלה, נפגשנו שוב עם החברים להמשיך "יום החיטה". חקרנו יחד גרגירי חיטה (מהחנות), ראינו כמה קשה לרסק אותם, אפילו עם אבנים:

כשהבנו שלא נצליח לייצר קמח בעצמנו, עברנו לגרסה הקנויה, והכנו לנו בצק משחק בהשראת החיטה, מקמח מלא וזהב. המון זהב. מתכון מלא בתחתית הרשומה:

הוספנו אביזרים תואמים- גרגירי חיטה ופסטה שיבולים (ששמרתי מהקופסה התחושתית של השנה שעברה):

הבצק, כהרגלו, יצא נעים ונפלא, והילדים היו מרותקים ועסוקים שעה ארוכה:

בעוד ה"קטנים" נהנו ללוש, למעוך ולהחביא הפתעות, ה"גדולות" הכינו תמונות ויצירות מורכבות:

היה לנו יום ארוך בסימן החיטה, מלא פעילויות וחוויות. הבצק, היצירות שהכנו וכמה שיבולים שאספנו לקישוט הבית ממשיכים ללוות אותנו לעבר החג הכי זהוב בשנה.

כמובטח, הנה המתכון המלא לבצק נצנצים זהוב ומלא חיטה. ניסיתי פורמט חדש של מתכונים, זה לא מושלם, אני עוד לומדת (ועדיין לא מבינה למה הכותרת נחתכת ככה…). מה דעתכן? יותר נוח ממתכון כתוב בבלוג? אפשר לשמור כתמונה בפלאפון או בפינטרסט…אשמח לחוודת דעתכן המלומדת!

ולאיזה משמות החג אצלכן הכי מתחברים? חג הקציר? חג החלב? חג המים? חג מתן תורה? חג הביכורים? ואיך מתכוננים?

ירושלים הבנויה

"החשיבה העצמאית מתפתחת ביכולת לשאול שאלות אפילו יותר מאשר במאמץ לענות עליהן…התנועה לפיתוח החשיבה היוצרת הדגישה את הצורך…לפתח את היכול לשאול שאלות, בייחוד לגבי תחומים ועניינים שנראים לכאורה ברורים ופשוטים" (ציטוט מהספר "מבוא לחינוך ולהוראה"/צבי אדר)

שלב ה"למה", כידוע לכולנו, הוא שלב הכרחי בהתפתחות הילד. חבל שאף אחד לא מכין אותנו, ההורים, לרמות המורכבות שהשאלות האלה מצליחות להגיע אליהן. כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי שוברת את הראש מול השאלות שיעלה מצליחה להגיע אליהן. והאמת? שהציטוט הזה שלמעלה, הוא לא משקר. השאלות הכי קשות הן אלו שעוסקות בדברים שנראים לי כל כך טריוואליים, שאני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שעצרתי לחשוב עליהם. לפעמים אני יודעת את התשובה, אבל אין שום מושג איך להסביר אותה, ולפעמים אפילו לנסח אותה במילים. מקבץ קטנטן, לא אקראי, אבל לגמרי אמיתי, של יעלה מהימים האחרונים:

  1. מתי נגיע כבר לכותל? הכנתי פתק ואני כבר לא יודעת איפה הוא.
  2. למה הפרות שלמעלה קטנות והפרות שלמטה גדולות?
  3. אבל יש ישראלים, מוסלמים, דתיים, יהודים, נוצרים? למה? מי זה? ומה אנחנו?

כמובן שלכל שאלה כזו יש אינסוף סעיפים, תתי סעיפים, אסוציאציות צדדיות ושיחות בלתי נגמרות. לא קל. לא קל. בכנות? אני פולניה. אוהבת להתלונן, הרבה. אבל השאלות האלו הן אחד החלקים הכי אהובים עליי בהורות. הצורך לחשוב מחדש על כל מה שאני יודעת, ויותר מזה- ההצצה הנדירה למתרחש בתוך הראש הקטן שמולי. השאלות האלו רומזות לי מה באמת מעניין את הילדים שלי עכשיו, מה מעסיק אותם, מסקרן אותם, לאיזה כיוונים אפשר וכדאי לנסות ללכת איתם. ממש רמזים שמובילים אותי במפת האוצר. אני רואה גם איך השאלות האלו מכוונות את המעשים של יעלה, במשחק הדמיוני, במשחקים עם חברים, באנשים שהיא בוחרת לנהל איתם שיחות. היא משתמשת בכל מה שנמצא סביבנו כדי למצוא את התשובות לשאלות שמעסיקות אותה.

גם אמיתי שאלן לא קטן. כרגע, השאלות שלו ממוקדות מאוד באיזור אחד בגוף שלו…אמנם הוא פטפטן לא פחות מיעלה, אבל אצל אמיתי, כדי לגלות מה באמת מעסיק אותו, צריך פשוט להסתכל. הוא מצליח להביע כל נושא שמעניין אותו בעולם, באמצעות האביזרים שסביבו.

האתגר הגדול באמת הוא למצוא פעילויות שיגעו גם בדברים שמעסיקים את יעלה, גם בדברים שמעסיקים את אמיתי, וגם יעניינו אותי. כי מנסיון, אם זה לא מעניין אותי, זה פשוט לא מצליח.

ואז הגיע יום ירושלים. באמצע ההכנות שלנו לשבועות (כן, זה בדרך). תמונה אקראית בפייסבוק (שאני לא מעלה כאן כי אין לי מושג למי לתת קרדיט. את התמונה העלתה אמא שצילמה יצירה שהגננת של הבת שלה עשתה עם הילדים) ובום- הכל התחבר. כי אחד הדברים שאני הכי הכי אוהבת, זה את ירושלים. גם כמעט ארבע שנים אחרי שהתרחקנו ממנה, אני לא מפסיקה להתגעגע. אז שיתפתי בגעגועים את הילדים:

הוספתי פנימה את הנושא שהכי מעסיק את אמיתי- בנייה, מכל דבר, עם עדיפות לחומרים ממוחזרים ואקראיים:

(רשימת ציוד לבניית הדגם בתחתית הרשומה)

והתחלנו לבנות את הדגם הירושלמי שלנו, עם השאלות של יעלה בראש. שלב התכנון כלל מעבר על הרבה תמוונת של "קווי המתאר" של ירושלים ודיונים ארוכים על פרספקטיבה, גובה, עומק, פרקטיות ועוד מושגים שאין שום דרך להסביר מלבד להתנסות בידיים ובעיניים. ואז ניגשנו לעבודה:

אמיתי בחר בבנייה חופשית, יעלה נצמדה לתוכנית. לא מקרי, ובכל מקרה- שתי הדרכים כשרות. החיבור העז (ובעל המקור הלא ידוע) של יעלה לכותל הפך אותו למרכז הפרוייקט:

קופסת קרטון ריקה, אבני פסיפס ושני ילדים מרוחים בדבק:

לפני שתי רשומות כתבתי על עניין הריכוז העמוק והכוח שלו, אני עוד אחזור לנושא הזה בקרוב, כי אמיתי חזק עכשיו בשלב גילוי יכולות הריכוז שלו, וזה תהליך מרתק לעקוב אחריו. הוא היה מרוכז כל כך בתהליך ההדבקה, השאיר ליעלה רק פיסה קטנה להדביק עליה. להפתעתי, היא לא התלוננה:

התוצאה הסופית לא עניינה אותו, בכלל. כשסיים להדביק, הוא חזר למגדלי הגלילים ולא התעניין בהמשך. יעלה הייתה מגוייסת ומרותקת:

לא קל לזהות, אבל יש ייצוג לשלוש הדתות. כל מבנה תוכנן, נוסה ובוצע בקפידה. לסיום אפילו התעסקנו קצת בכתיבה:

כשסיימנו להדביק את כל החלקים למקומם, יצאנו שלושתינו לתת "טאצ'" סופי ליצירה:

למרות הריח, הצביעה בספריי צבע תמיד מרתקת ומלהיבה, והתוצאה תמיד יפה:

ואחרי ייבוש:

את התוצאה הסופית תלינו בבית, מקור להשווצה ולגאווה לכולנו. על הדרך הרווחנו פרוייקט משותף שכולנו נהננו ממנו, ציינו יום חגיגי בלוח השנה הישראלי (יום יבוא ונוכל לעסוק גם במורכבות שבו), נתנו במה להעדפות של כל אחד מאיתנו ואולי אפילו התקדמנו קצת בחיפוש התשובות לשאלות של יעלה. מבחינתי, זו הצלחה.

כמובן שזה לא במקום ביקור בירושלים עצמה, אבל את זה אנחנו שומרים לימים קצת פחות עמוסים…ללא ספק, עבר הרבה יותר מידי זמן מהביקור האחרון שלנו במוזיאון המדע.

אז מה תצטרכו כדי לבנות דגם תלת מימדי לתלייה? (ירושלים היא רק דוגמה. אפשר לבנות דגם כזה בכל נושא שבעולם)

  • תמונה/תמונות של קווי המתאר של הדגם, להשראה
  • מסגרת ישנה של תמונה
  • גלילי נייר בגדלים שונים
  • קופסאות קרטון בגדלים שונים (קופסאות של תרופות הן משובחות ממש לבניית דגמים)
  • פקקים ומכסים של קופסאות פלסטיק (גם הקופסאות עצמן יכולות להיות יעילות, אם מצליחים לנקות אותן היטב)
  • מקלות ארטיק
  • קרטון גלי (אופציונלי, בעיני זו תוספת נחמדה)
  • דבק פלסטי
  • ספריי צבע
  • אפשרי- אובייקטים קטנים שקשורים לנושא הדגם (במקרה שלנו, דמות של אריה ואותיות עץ)

באופן אישי, אני נוטה לאגור גרוטאות בצורה, ובכן…מוגזמת, כך שלא חסרו לנו אפשרויות ליצירה. באופן קבוע אני מתלבטת איך לאחסן את הגרוטאות האלו שיהיו נגישות אבל לא יראו כמו ערימת זבל באמצע הבית…רעיונות מקוריים יתקבלו בברכה!

איך אתם מתמודדים עם כל השאלות הפילוסופיות של הילדים?! ואיך מציינים אצלכן את יום ירושלים? אם אתן מחפשות עוד רעיונות, מוזמנות לבקר ברשומות הבאות:

להמשיך לקרוא

חשבונפש- בלוגולדת 8

אתמול חגגתי בלוגולדת שמונה. שמונה (!!!) שנים עברו מאז לחצתי בפעם הראשונה על כפתור ה"פרסם" ושלחתי רשומה לאוויר העולם. שמונה שנים ש"לג'ירף יש צוואר ארוך" כבר קיים. נכון, הוא היה מאוד שונה לפני שמונה שנים, גר בבית שונה, עם תלבושת שונה, נושאים אחרים העסיקו אותו, אבל גם אני הייתי מאוד שונה אז, עם בית אחר, תלבושת שונה ונושאים אחרים שהעסיקו אותי. עברנו הרבה יחד, הבלוג שלי ואני, והרגשתי שביום ההולדת הזה אני חייבת לו חשבון נפש, אבל אחד כזה רציני. התחלתי אותו כמה חודשים לפני יום ההולדת. ברשומה הקודמת צירפתי גם אתכן לחגיגה, כששאלתי אתכן קצת איך ומה הייתן רוצות לראות כאן בבלוג. התשובות שקיבלתי ריגשו אותי, חיזקו אותי ודייקו אותי עוד יותר לכיוון אליו הבלוג ואני רוצים ללכת.

כשהתיישבתי לכתוב לו, לבלוג, רשומה ליום ההולדת הזה, קרה לי דבר מוזר, שעוד לא קרה לי. היה לי קשה עם המקלדת. את הרשומה הזו, בפעם הראשונה, כתבתי קודם כל בעט, במחברת, ורק אז העברתי (עם שינויים קלים) למסך. כיף שגם אחרי שמונה שנים יש עוד "פעם ראשונה". אז זה מה שכתבתי לו, לבלוג שלי, כשניסיתי למקד לעצמי ולו, מה בדיוק המטרה, מה אני רואה כשאני מסתכלת קדימה על ה"לשנה הבאה":

לפעמים יש דברים שאני רוצה ללמד את הילדים. באתי מתוך עולם כזה. העולם בו כולנו גדלנו, וחיינו, ועדיין גדלים וחיים (טפו, טפו, בלי עין הרע). עולם בו המבוגרים, ה"יודעים", מלמדים. עולם בו יש דברים ש"צריך" לדעת, ואם "צריך" לדעת- אז מלמדים. עולם בו מי שלמד ועבד רכש ידע בעל ערך ותפקידו הוא להעביר את הידע הזה הלאה.

למה?

כי צריך. צריך חשבון, ועברית, ביולוגיה, קצת פיזיקה, קצת ספרות, בגרות מלאה. כי צריך. בתוך העולם הזה למדתי בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון. בתוך העולם הזה סיימתי (בהצטיינות) תואר, וחבשתי כובע מקצועי איתו נכנסתי (כקלינאית תקשורת) למערכת החינוך (המיוחד), כדי ללמד. עם ברק בעיניים ואמונה הלב התחלתי ללמד ילדים. בתוך העולם הזה גם הפכתי לאמא בפעם הראשונה, והשניה. שני ילדים שהם שלנו. לגמרי שלנו. והאחריות- לגמרי עלינו.

לאט לאט, משהו הרגיש לי לא נכון. פתאום, כששאלתי את עצמי 'למה', התשובה כבר לא הייתה לי כל כך ברורה. אז התחלתי לחפש. התחלתי מסע חדש לגמרי, של לימוד אחר לגמרי. לימוד מסוג שעדיין לא הכרתי. התחלתי ללמוד על למידה, על חינוך, על הוראה. חזרתי לקרוא בלי הפסקה, אבל כבר לא ספרי "קריאה". קראתי ספרי עיון עבי כרס, ישנים, בשקיקה ועם מרקר ביד. לא ממש ידעתי למה. התחלתי ללמוד מתוך צורך פנימי ואמיתי לגמרי בלמידה, בלי לדעת מה המטרה, בלי תואר, או תעודה. בלי מבחן, עבודה או הסמכה. למדתי כי זה עניין אותי. גיליתי סוג חדש לגמרי של למידה. זה לא קרה ברגע. זה לא היה קסם או התגלות. המון פעמים בדרך עצרתי לשאול 'למה' ולא ידעתי את התשובה.

בשלב מסויים הבנתי- זו בדיוק הלמידה שאני רוצה- לי, לילדים שלי, לחברה בה אני חיה ובה הם גדלים.

לא סיימתי עדיין את המסע, את הלמידה. אני אפילו לא קרובה עדיין. יש לי הרבה יותר שאלות מתשובות, עדיין לא הגעתי בכלל אל אף תשובה נכונה,  ולפעמים, גם השאלות לא מספיק ברורות, לא מספיק מדוייקות. אבל בדרך למדתי המון ואספתי המון תובנות, מחשבות ורעיונות. על חינוך, על הוראה, על למידה.

תוך כדי המסע הזה, הפנימי, עשינו גם מסע חיצוני, משמעותי לא פחות. אחרי הריון לא קל, עם לידת בננו השני, החלטנו לעשות שינוי גדול בחיינו ולגדול יחד בחינוך ביתי. אחרי נסיון קצר התמכרנו, ומאז אנחנו גדלים יחד בבית, בלמידה מתמדת. עושים ביחד המון דברים מעניינים.

אז זהו יומן המסע שלנו. מסע הלמידה, שלנו בבית, עם פעילויות, ניסויים, חקירות, משחקים תחושתיים, דמיוניים, יצירות וכל מה שבא. ומסע הלמידה שלי על למידה, חינוך, הורות והוראה, עם ציטוטים, מחשבות, רעיונות, דילמות והרבה "מאחורי הקלעים". זה מסע, וכמו כל מסע, יש בו עליות וירידות, הצלחות וכשלונות, ניסויים, טעויות ותהיות. זה לא פייסבוק, אלו החיים האמיתיים, או לפחות החלק המעניין שלהם, עם המחשבות, המסקנות והשיעורים.

ועוד שאלה אחרונה נשארה לבלוג שלי בשבילי- למה, בעצם, לשתף את "יומן המסע" הזה ברשת?! מה היה רע ביומן הוורוד עם המנעול איתו שיתפת את כל המחשבות שלך כשאת היית ילדה? ועניתי לו, לבלוג (כן, אני נוטה לנהל שיחות עם עצמי. אפילו די הרבה, מודה), שקודם כל, ליומן הוורוד ההוא שלי, היה הרבה יותר קשה להוסיף תמונות. וחוצמזה, אני באמת באמת מאמינה שאנחנו לא לבד במסע הזה. שעוד (א)נשים מחפשים את הדרך ללמידה אמיתית, יצירתית, כזאת שפותחת את הראש, את העיניים, את הידיים. בשבילנו, כמבוגרים, ובשביל הילדים. שעוד אנשים סקרנים לשמוע על החינוך הביתי, אבל יודעים היטב שגם בלעדיו, הבית הוא המקום ללמידה משמעותית, באמת, לא כסיסמה. והתגובות לרשומה הקודמת הצליחו גם לשכנע אותי שעוד אנשים (מלבדי, ומלבד ההורים שלי ובח"לי :) שמחים לקרוא על הפעילויות שאנחנו עושים יחד, ועל המחשבות והתיאוריות שמאחוריהן.

זה הזמן לאחל לבלוגי האהוב ולעצמי עוד הרבה זמן איכות משותף, עוד הרבה רשומות מוצלחות, הרבה שינויים לטובה, שדרוגים, דיוקים ושיפורים וגם הרבה קוראים, קוראות ומגיבים!

על מה אתן הייתן רוצות לקרוא כאן יותר? איזה רשומות אהבתם במיוחד? שאלות, בקשות, רעיונות והארות לקראת השנה התשיעית הבאה על הבלוג לטובה יתקבלו בשמחה, בברכה ובהודיה גדולה.

יש עשן בלי אש

בשנים קודמות ל"ג בעומר היה חג גדול בביתנו. איכשהו השנה, דברים הלכו קצת אחרת. עודף האירועים, העובדה שבחרנו לוותר על המדורה הקהילתית, דברים אחרים שהעסיקו אותנו, העובדה שלא הספקתי בכלל לתכנן.. בכל מקרה, השנה החג שלנו היה צנוע. זה לא אומר שהוא לא היה חגיגי.

את הפעילויות סביב החג התחלנו הכי בקלילות, בקופסת יצירה פשוטה, עם צבעים ומדבקות בצבעי אש. אמיתי נכנס חזק מאוד לעולם היצירה לאחרונה, וזה כיף גדול. הפעם ציירנו יחד שנינו על בריסטול גדול (יעלה ציירה לידנו על דפים משלה). עם כישרון הציור הבלתי קיים שלי, שרבטתי בפינה מדורה:

אמיתי מאוד התרשם מיצירת המופת שלי, והמשיך ליצור מדורות כל השבוע:

זה כל כך כיף לראות איך פתאום ההתלהבות מהיצירה תפסה אותו. הוא מקדיש ליצירה המון זמן ומשקיע בה המון:

ה"מגש" השני היה די מאולתר, ונולד בעקבות ההתלהבות המחודשת של אמיתי מהחול הקינטי שלנו. יחד עם קופסת האבנים שהכנו ממש לא מזמן, הצעתי לאמיתי לבנות מדורה:

אחרי שיצרנו מגרש חול קינטי משוטח וישר, באמצעות קערת פלסטיק "הדפסנו" עיגול על החול ואמיתי התחיל לסמן את המדורה שלנו:

הפעילות הזו הייתה כל כך מדיטטיבית עבורו…זה היה ממש מדהים לראות. הצעתי לו להוסיף כמה מקלות מהאוסף שלו לבנות מדורה של ממש, הוא ניסה את זה, אבל איבד עניין מהר מאוד וחזר להטביע עיגולים ולסדר את האבנים יפה יפה סביב העיגול, שוב ושוב. הפעילות הזו גרמה לי לחשוב הרבה על החכמה של מריה מונטסורי. כמה פשטות וכמה גאונות יש במילים שלה, ובשיטת החינוך שהיא פיתחה. ההבנה הזו, כמה כוח יש לריכוז העמוק, עשתה אצלי שינוי כ"כ גדול, שכשהעלתי את התמונות האלו, מיד הרגשתי צורך לצרף ציטוט שלה על כוחו של הריכוז. כמובן שלא הצלחתי לבחור אחד, אז שלושה ציטוטים נבחרים, בתרגום חופשי וקצת צולע, מתוך הספר "The Absoebent Mind" מאת מריה מונטסורי, שכבר המלצתי עליו בעבר (והבטחתי להקדיש לו רשומה משל עצמו):

  • "איזו עצה נוכל לתת לאמהות? הילדים שלהם צריכים לעבוד בעיסוק מעניין, לא צריך לעזור להם שלא לצורך, וגם לא להפריע, ברגע שהם התחילו לעשות משהו אינטלגנטי".
  • "על המשימה לעורר כזה עניין, שמעסיק את כל האישיות של הילד"
  • "כמו שבשימוש במחוגה, קיבוע הנקודה הוא שמאפשר לצייר את המעגל, בהתהוות הילד, מיקוד תשומת הלב שלו היא הבסיס לכל מה שבא אחריה..ברגע שתשומת הלב מוקדה, הילד הופך לאדון של עצמו, ויכול להשיג שליטה על עולמו"

זה נשמע מופרך, באמת, אבל ברגע שילד מצליח לראשונה להגיע לריכוז עמוק, השינוי שחל בו הוא…מפעים. נראה לי שהציטוט השלישי הוא החזק ביותר, מה דעתכן!?

הפעילות הבאה הייתה הצלחה גדולה דווקא אצל יעלה. בזמן מעבר כזה, בין לבין לבין, הצבתי בפני הילדים אתגר- במה אנחנו משתמשים להדליק מדורה? נכון, בעץ. בואו נמצא בבית כמה שיותר פריטים שעשויים מעץ. יעלה לגמרי נכנסה למשימה:

הסתבר שהרבה יותר דברים ממה שצפינו ברחבי הבית שלנו עשויים מעץ. סידרנו לנו תצוגה נאה:

האמת היא שאני לא ממש בטוחה מה נעשה עם אוסף דברי העץ הנהדר שלנו. אנחנו לא מתכננים לשרוף אותו, זה בטוח. מודה, יש לי חולשה למשחקים ולחומרי עבודה עשויים עץ. נראה לי שזו יכולה להיות הזדמנות נהדרת לדבר על המאפיינים של העץ, שעושה אותו כל כך מוצלח למשחק.

שלשום, בערב ל"ג בעומר הרשמי, בח"ל חגג יומולדת. כמו שהוא רמז, חגגנו בחגיגה מצומצת ולגמרי מותאמת אישית…במדורה. לא צילמתי את המדורה עצמה, אבל יש עדויות מהפויקה שאחרי:

(בח"ל בלבוש חגיגי של מכנסיים קצרים וסנדלי שורש). אז אתמול, בערב החג הלא-רשמי (אולי נכון לקרוא לו ה"משרד-חינוכי"?!) החלטנו לוותר על החלק המזהם, ולקיים בבית מדורה קצת יותר אקולוגית:

על תבנית אפייה עגולה סידרתי מעגלים מעגלים של סודה לשתייה שנצבעה בצבעי החג (לכל אחד מהצבעים  מזגתי לקערה  בערך כוס סודה לשתייה, כפית של אבקת צבע מאכל וחצי כפית מים. לשתי היטב עם הידיים ופיזרתי. אל תתפסו אותי בכמויות, זו רק הערכה גסה. בעיקר בנושא הצבע באבקה- יש כמה סוגים בשוק והם מאוד מאוד שונים אחד מהשני בעוצמת הפיגמנט). בקערה השקופה- חומץ, ובצד פיפטות.

הזמנו חברות לשבת איתנו סביב המדורה:

וניגשנו למלאכה- ממלאים את הפיפטה בחומץ (אתגר נהדר למוטוריקה העדינה), ואז "מדליקים" את המדורה:

הרעש דומה, האפקט מרהיב, והעיקר- אין ריח! להיט:

ובסוף? בסוף נשארת עיסה מלכלכת ונעימה להפליא שתענוג להתפלש בה:

נכון, זה מלכלך, והיה ניתן לנצל את מזג האוויר לפעילות בחוץ, אבל היה לי כל כך נעים במזגן שהחלטתי שזה לגמרי שווה את הלכלוך שאחרי. בזכות ווילון האמבטיה שפרשנו, הניקוי לא היה קשה מידי…

אז אתמול הלכנו לישון כרגיל, בלי עשן בעיניים או טעם של קרטושקס בפה, אבל בהחלט עם חוויה של מדורה בלב…

איך חגגו אצלכם? מדורות גדולות כמו פעם? איחדו מדורות או צמצמו אותן עקב התחשבות בסביבה ובלבם העדין של ההורים? ומה אתם מתכננים ליום החופש המשונה?! יש אווירת חג?

מעבר לכל החגיגות פה, אני נמצאת בתקופה של הרבה מחשבות על "הבלוג לאן", מנסה להבין מה בדיוק צופן לו העתיד…אם יש לכן מחשבות, רעיונות או בקשות לדברים שהייתן (וגם הייתם, כמובן) רוצות לראות פה יותר, נושאים שמעניין אתכן לקרוא עליהן, פעילויות תחושתיות שחסרות לכן ועוד…אשמח מאוד לשמוע. ובינתיים…חג שמח!

רשימת מתנות

לפעמים אני שוכחת עד כמה התקופה הזו, של כמעט-סוף-שנה, היא בעצם "תקופת המראה" של חגי תשרי. כמה זה צפוף, לחוץ, עמוס, משפחתי, מרגש. המדפים שלנו עוד עמוסים בשיירי יום העצמאות (עוד שני מגשים נוספו אחרי הרשומה הקודמת, וכמות היצירות הנהדרות באמת בכחול-לבן שנוצרו פה עולה על כל דמיון), והנה ל"ג בעומר כבר ממש ממש מעבר לפינה. חג כל כך מרגש, מצית את הדמיון (ולא רק אותו), לגמרי מזמין אינסוף פעילויות. ולא רק ל"ג בעומר מגיע, אלא ממש איתו, גם בח"ל, שידוע בביתנו גם כ"אבא", חוגג יומולדת. אירוע שכמובן דורש חגיגה, מתנה והפקה. מכיוון שמאגר רעיונות ההפקה שלי מדולדל מאוד, החלטתי לתת לעצמי זריקת מרץ, באמצעות רשומות מתנות חגיגית. הרבה אירועים משמחים נחגגו פה בחודשים האחרונים, והרבה מתנות ביתיות בעבודת יד הוכנו ונמסרו. ואם אני זקוקה לזריקת מרץ…אולי גם אתם תוכלו לשאוב רעיונות לקראת כל חגיגות הכמעט-סוף-שנה הבאות עלינו לטובה. אז קחו נשימה עמוקה, יש הרבה תמונות, אני אשתדל (לא מבטיחה להצליח…) להפחית במילים, לפי סדר כרונולוגי של האירועים- מתחילים:

ב-18.01 הצטרפה למשפחתנו ענבר המהממת, בת בכורה למור ושי. אנחנו קנינו והכנו לענבר לא מעט דברים, אבל הם פחות רלוונטיים לבלוג (ופייר, גם לא ממש צילמתי אותם). את המתנה הזו הכנו כמתנה לאמא מור מקבוצת חברות יוצרות ואוהבות, והתוצאה כל כך מהממת ומגניבה שלגמרי מגיעה לה השווצה:

מדובר במסגרת עומק בגודל 50*70 ס"מ, בתוכה 22 ריבועים (20 ריבועים ו-2 מלבנים, ליתר דיוק)- כל ריבוע מייצג אות בא'-ב'. לכל אות נבחרה מילה מייצגת מתוך חייה של אמא מור ונתנה השראה לעיצוב הריבוע. כל אחת מהחברות הכינה כמה ריבועים, ורגע לפני הענקת המתנה הדבקנו אותם למקומם. אז לא רק שהתוצאה אדירה לגמרי, זה גם ממש פרוייקט מתבקש להכנה עם ילדים שנמצאים בשלב של יעלה- לבחור בכל אות מילה מעולם התוכן של הילד, לעצב יחד ולהכין תמונה משגעת לחדר או לבית. מומלץ בחום!

9 ימים אחריה, ב-27.1 הצטרפה למשפחה, מהצד השני, עוד תינוקת מופלאה- שיר. גם פה הייתה מתנה גדולה, אבל לעניינו- את המתנה הכי שווה קיבלו שני אחיה הגדולים של שיר, האחיינים ה"בכורים"- עומר ואייל. משפט אקראי לגמרי של אמא שלהם, שתיים וחצי דקות אחרי הלידה, נתן לי השראה ליצירת הערכה הבאה:

ערכה להכנה עצמית של בצק ביתי! זוכרים את משלוחי המנות שלנו? אז זה היה המקור שלהם…צנצנות שקופות ממקסטוק שיכנו את מצרכי הבסיס (קמח, מלח, קרם טרטר), ומסביב תוספות ופינוקים:

צבעי מאכל בסיסיים, נצנצים, כפות מדידה, מערוכים, תבנית קאפקייקס. הכל בתוך תבנית-מגש, שנועדה למזער את הלכלוך עבור ההורים שצריכים לטפל בתינוקת בת יומה, ולא לנקות הררי בצק מהקירות ומהרצפה. וכמובן התוספת הכי הכי חשובה:

מתכון בצק מאוייר, מפורט, מנויילן וצבעוני, לשימוש מעתה ועד עולם. המתנה התקבלה בהתלהבות גדולה, והרעיון לגמרי נכנס לרשימת ה"מתנות לשעת חירום" שלנו.

בין שתי האחייניות החדשות, גם הדס, האחיינית שעד הלידות האלו הייתה האחיינית היחידה, חגגה יומולדת 3. ההורים שלה נתנו לנו מחמאה מאוד גדולה, כשביקשו מאיתנו במפורש ערכת בצק בהזמנה! כמובן שהתגייסנו כולנו לחשיבה, איך לשדרג את הערכה, כי גם בשנה שעברה היא קיבלה ערכת בצק במתנה…החלטנו לשדרג באמצעות תוספת קנויה, אבל כזו ממש שווה- הוספנו TOOB לערכה! והיא יצאה נפלאה. השקענו באריזה:

מנחשים מה היה הנושא של הערכה? עוד רמיזה, והבסיס של הערכה- בצק משחק משובח, איכותי, ביתי, לא רעיל ונעים נעים:

ועם הצצה ל-TOOB המושלם שיעלה ואמיתי בחרו להדס:

ערכת בצק חללית ומגניבה. כמובן שהיו גם אביזרים:

לגמרי חמדתי אותה לעצמי (כלומר, אממממ, לילדים. כמובן)…ולשמחתי קיבלנו בהמשך תמונות שמעידות שגם הדס אהבה…

עוברים לפברואר, ראשונה חגגה יומולדת 4 דורין, החברה הכי טובה של יעלה. הצמידות ליום ההולדת של הדס השאירה אותנו באותה השראה, אם כי בשינוי אווירה. שוב הלכנו על השילוב של ערכת בצק ביתי עם TOOB קנוי, אבל בהתאם להעדפה הברורה של דורין- הפעם ערכת פיות נבחרה:

כמו בערכת הבצק של האחיינים, גם כאן ארזנו את הערכה במגש עמוק ושווה עם מכסה (מקסטוק, כמובן), וכשפותחים את המכסה:

כמה וורוד. נוגד את האינסטינקט שלי, אבל מהיכרות מאוד קרובה עם מקבלת המתנה, ידעתי שזה באמת באמת מה שישמח אותה. החלק המרכזי, הבצק:

התאורה לא ממש זרמה עם הצבעים הנבחרים, ושום תיקון לא הצליח להחזיר אותם למוטב, אז פשוט תאלצו להאמין לי שמדובר בוורוד, סגול ובז'-זהוב, כולם מלאים נצנצים ומשגעים. ובאביזרים:

הלהיט הגדול- תבניות סיליקון בצורת נסיכות דיסני! וכמובן, ה-TOOB עצמו, פיות (בעקבות הערכה הזו יעלה הזמינה אותו גם לעצמה, וקיבלה ליום ההולדת שלה שחל שלושה ימים אחרי יום ההולדת של דורין):

והתמונות שגורמות לי לרצות להכין מתנות בהתאמת אישית לכל יומולדת לנצח. ערכת הבצק במרכז החגיגה:

וילדת יום ההולדת שקועה כל כולה:

חגיגה חמישית (ואחת לפני אחרונה…הגזמתי?), הפעם בלי בצק…עומר, האחיין הבכור שקיבל את ערכת הבצק הראשונה, גם חגג, ממש חודש אחרי שקיבל אחות חדשה, יומולדת 6. אבא שלו (שהוא, לגמרי במקרה, גם אחשלי), מאוד התקשה למקד אותנו במתנה. כל מה שהוא אמר היה "הוא ממש רוצה ללמוד לקרוא, אולי תקנו לו חוברת עבודה". אז, כבודן של חוברות עבודה במקומן מונח, לאחיין/בנדוד האהוב שלנו דרושה קצת יותר השקעה, אז הכנו לו ערכת משחקים בקריאה:

בקופסה מקושטת ויפה (שהצטלמה בצורה ממש גרועה) אספנו כלמיני דברים משמחים וכיפיים שקשורים לאותיות ולקריאה. למעלה אוסף מדבקות, למטה חותכני עוגיות/בצק ומדבקות סול צבעוניות:

שבלונות אותיות דביקות:

מחברת אישית, סודית ובהתאמה אישית:

והלהיט בעיני:

לוח מגנטי, שהכנו מבסיס של תבנית ישנה, שריססנו בשלושה גוונים של ספריי, ואוסף של אותיות מגנטיות גדולות וקטנות. להיט מובטח. היה שם גם ספר (ספר האותיות הנהדר של רינת הופר) ועוד הפתעות. ואם כבר אנחנו בענייני קריאה…

אז אני עובדת על רשומה שתוקדש למשחקים ולהתנסויות של יעלה בנושא כתיבה וקריאה, אבל עוד מתנה אחת, בה התוכן של המתנה פחות חשוב (למרות שגם היא הייתה ממש בהתאמה אישית ויצאה מדליקה), ומה שחשוב זה החלק של יעלה. אז נאיה, חברה אהובה, חגגה 3, ואמא שלה הזמינה מאתנו חומרי יצירה. חשבנו יחד איזו מן מתנה אפשר לעשות מזה (כלומר איך לאחד את כל חומרי היצירה סביב רעיון מרכזי) ויעלה הציעה להכין ערכת קולאז' (שזו טכניקת היצירה האהובה עליה כבר תקופה ארוכה). אספנו חומרים וכלים בבית ובחנויות ויצאה ערכה באמת שימושית ונפלאה. החלטנו יחד להכין לנאיה, שילוב של דוגמה וברכה. יעלה ביקשה לכתוב את הברכה בעצמה, כחלק מהקולאז'. כתבתי לה על פתק את מה שהיא ביקשה, והיא הפכה את זה ליצירה משל עצמה:

והיא הייתה אחראית גם על הכיתוב על הקופסה:

וואו. יצאה רשומה ממש ממש ארוכה. התלבטתי אם לחלק אותה, אבל אחרי ההיעדרות הארוכה והתקופה נטולת מוזת-הבלוג שעברה עליי, יש לי רשימת רשומות כל כך ארוכה ומלאה ברשומות שממש בא לי כבר להגיע אליהן…שהחלטתי שזו פשוט תהיה רשומה מלאה כל טוב וממש ארוכה. יש גם כאלה.

מה אתם אוהבים לתת במתנה?! רעיונות מעניינים למתנות בהתאמה אישית!? לילדים? למבוגרים?! לגברים שיש-להם-הכל-ואף-פעם-לא-צריכים-שום-דבר?! רעיונות ואפילו תמונות יתקבלו מאוד מאוד בברכה!

יום העצמאות- חוגגים במגשים

וואו. המון זמן לא הייתי כאן. הרבה סיבות אובייקטיביות הובילו להפסקת הכתיבה הזו, אבל המרכזית מכולן היא לא ממש אובייקטיבית. היא אני. מהיכרות עם עצמי, אני כבר יודעת שאני נוטה לדחות משימות שלא ממש מתחשק לי לעשות. אז כשהתחלתי לכתוב מכתב שלא ממש התחשק לי לכתוב, וראיתי שאני דוחה ודוחה את הכתיבה, התחייבתי בפני עצמי- עד שלא אסיים את המכתב, לא אפרסם רשומה חדשה בבלוג. מודה, לא ציפיתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן, אבל הי- עכשיו המכתב כתוב, ואני שוב כאן. הטיפ הקטן הזה אפילו הביא את השם שלי לבלוג של ליאור פרנקל, אחד הבלוגים האהובים עליי ביותר.

אז הרבה דברים קרו פה בשבועות האחרונים, אבל כמובן שכיאה ליום העצמאות, הרשומה הזו מוקדשת לכמה פעילויות קטנות בכחול-לבן. את ההכנות לחג התחלנו עם פינוי המדף משאריות הפסח, והחלפת ספרי הדפדוף שעל המדף:

יש לנו כמה ספרים די מוצלחים, שתי המציאות החביבות עליי:

את הספר העליון, ספר יפיפה שמציג מגוון פרשנויות אמנותיות, שונות ומשונות, על דגל ישראל, מצאנו ליד הפח, רגע אחרי שפינו דירה שנפרדה מדיירה פה בקיבוץ. ממש אוצר. את התחתון, מעין ספר טיולים לילדים, מצאנו בביגודית של ויצ"ו בעפולה, יחד עם עוד כמה ממיטב הספרים שלנו. ממש כיף לצאת איתו לטייל בארץ:

אחרי שהספרים הכניסו אותנו לאווירה, פנינו להכנת קופסה תחושתית. אמיתי כמובן לא וויתר על ההזדמנות לעזור ולהיות עצמאי בעצמו:

כמה יפה הקופסה שלנו:

חרוזי גיהוץ בלבן ובגוונים שונים של כחול. כל כך יפים וכל כך נעימים. אחרי ההתלהבות הראשונית, בחרנו יחד גם כמה כלים:

ואפילו מקל קסם כחול וכמה דיסקיות קסומות כחולות גם הן:

אני ממש ממש אוהבת את הקופסה הזאת, ולשמחתי יש לי פה שותפים להתלהבות. בנוסף לאמיתי ויעלה, היא זכתה להצלחה גם אצל בת הדודה שלהם ואצל חברים שביקרו השבוע. כמובן שהחרוזים יכולים לעבור בקלילות ולהשתלב גם במגש ההשחלה החגיגי:

נדמה לי שהמון זמן לא הכנו מגש השחלה מוצלח. המגש הזה התאים מאוד ליעלה וקצת איתגר את אמיתי, שעבר להשחיל על מנקי מקטרות שהוא השאיל מקופסת ה"הזמנה ליצירה":

המגשים שאני הכי אוהבת להכין. אוסף של חומרים נהדרים ומגוונים בכחול-לבן:

ומגוון גדול של צבעים. משחקי צבעים מונוכרומטיים היו חביבים עליי מאז ומעולם:

באופן לא מפתיע, גם הילדים נהננו ממגבלת הצבעים:

יעלה השקיעה זמן רב ביצירה החגיגית שלה:

קצת קשה לראות בתמונה, אבל יש כאן שילובים נהדרים של שכבות, טקסטורות, נצנצים ורעיונות. כיף לראות מה יוצא מתוך ה"הגבלות".

וגם קצת עניינים "לימודיים" יותר היו כאן. תרגלנו ציור של משולשים, נושא שמאוד מאתגר את יעלה, במטרה לצייר יחד מגן דוד:

דף פשוט פשוט שהכנתי בוורד (הכנתי כמה גרסאות) ומאוד מצא חן בעיני יעלה (כנראה שלטובתו עמדה גם העובדה שהיא ממש רוצה להצליח לצייר לבד משולש. כמובן שהבקשה באה ממנה):

ואחרון חביב, מגש מספרים קטן וקליל, שיעלה עזרה לי להכין. השתמשנו במגש, עטרות נייר לבנות הכי פושטיות שיש, מדבקות מספרים, פונפונים והלהיט- מלקחיים מגניבים במיוחד שהופכים הכל לכיף:

גם אמיתי נהנה מהאתגר המוטורי, בלי להקדיש הרבה תשומת לב למספרים:

 

כאילו יצא ממצרים

אחרי הקניידלך, אין ספק שהכוכבת של פסח היא ההגדה. ובעוד בקניידלך קל להתאהב, ההגדה היא קצת יותר מאתגרת, במיוחד שאתה ילד. נכון, היא בנויה בצורה לגמרי ידידותית ומזמינה, אבל הסיפור הוא…ובכן…לא קל. אז כמו בשנים הקודמות, גם השנה עשינו כמה פעילויות ממש ממש נחמדות, שיעזרו לכולנו להגיע קצת יותר מוכנים לאירוע הזה, ולסיפור.

כמו שסיפרתי ברשומה הקודמת, בזמן הבילוי הזוגי של אמיתי ושלי, הכנו כמה קופסאות תחושתיות. סיפרתי על שתיים מהן, שלא היו ממש קשורות לפסח. אבל השלישית…השלישית הייתה לגמרי פסחית:

ונהדרת. ממש ממש. בתוך הקופסה התחושתית שלנו, הייתה שקית שלמה של קיץ, כזו ששמרנו כמו שהיא, אחרי ששימשה בכמה וכמה קופסאות ים/אוקיינוס/קיץ. אמיתי מאוד אוהב את השקית הזו, בזכות אבני הזכוכית החלקלקות שלגמרי נותנות הרגשה של מים. אז כשהוא הוציא את השקית הזו בהתלהבות, לקחת לי כמה שניות להבין איך כל הקיץ הזה מתחבר לחג האביב. שידכנו לו קופסה קטנה של חול קינטי שתמיד זמינה לאמיתי, וקיבלנו את חציית ים סוף בקופסה תחושתית. מבחינה תחושתית הקופסה הזו לא קלאסית. היא מכילה הרבה יותר מידי מרקמים, אבל מצד שני, מזמינה המון אפשרויות למשחק תחושתי. ביום שאחרי, הצגנו את הקופסה בפני יעלה, והיא מיד לקחה אותה למקום שלה:

טוב, קודם כל היא בחנה את התחושה. המשחק בקופסה תחושתית בגיל 5 שונה מהמשחק בגיל 3, אבל הכיף והעניין של התחושה…לזה אין גיל. אחרי שהיא סיימה לבחון, היא התחילה לארגן את הסט:

כי בגיל 5, כל קופסה תחושתית היא "עולם קטן" בפוטנציה. הזמנה למשחק דמיוני, לעולמות שלמים שנבנים עם מעט חומרים והרבה דימיון. היא התחיל להתארגן לקראת הוצאת בני ישראל ממצרים, אבל פתאום היא שאלה: "10 המכות היו בים?". הבנתי שיש לנו פה פער ניכר ברצף האירועים, אז הסברתי ש-10 המכות התחילו בארמון של פרעה. היא לא היססה לרגע:

הארמון של פרעה הוצב, כסא המלך מוקם, פרעה התיישב, ומשה הגיע ודרש "שלח את עמי". מהר מאוד יעלה הכתה אותו בדם, בצפרדע, בכינים ב…כל מכה קיבלה ייצוג משלה. הרגעים האלו, שישבתי והסתכלתי עליה מתכננת את המכות שיככבו בהצגה, היו מרגעי הגאווה ההורית הגדולים שהיו לי בתקופה האחרונה. ממש נחת. כל כך נחת שהייתי חייבת להוסיף את הפסקול הנהדר של השיר "let my people go" ברקע של ההצגה :)

אחרי 7 מכות היא התעייפה, והחליטה שבני ישראל כבר ממש מוכנים ליציאת מצרים:

שביל קופסאות הדומינו, גם הוא תוספת מקורית שלה. ההצגה הזו עברה כמה וכמה גלגולים לאורך כמה ימים. נוספו לה רמקול מדונה, קריינות ועוד תוספות מרהיבות :) אין ספק שאת החלק הזה של ההגדה יעלה, ובזכותה גם אמיתי, כבר ממש ממש מכירה.

בהמשך ישיר להצגה, אספנו את המכות שיעלה תכננה. שכפלנו אותן, הוספנו את המכות החסרות, והכנו לנו שתי ערכות של "שקיות מכות":

ביום שאחרי, הוספתי לכל ערכה כרטיסיות מודפסות של המכות, שמצאתי בחיפוש אקראי בגוגול. אין לי קרדיט, אבל תראו כמה הן יפות:

נוצרו לנו ערכות המחשה שהן גם יופי של פעילות התאמה קלילה:

לצערי לא צילמתי מקרוב כל מכה ומכה…בקיצור- כל המכות שקשורות לבע"ח מדוגמות ע"י יצורים מהאוסף שלנו- צפרדע, ערוב, דבר, ארבה. את מכת דם עשינו מקצת בצק משחק (כשל"פ, את המתכון אפשר למצוא בלשונית "פסח" בתפריט החגים שבראש הבלוג) וצבע מאכל אדום. כינים- מצנצנת קטנה מלאה בעדשים שחורות קטנטנות. שחין- מדבקות עגולות, קטנות ואדומות. ברד- אבנים קטנטנות ולבנות מקופסת האבנים שסיפרתי עליה ברשומה הקודמת, חושך- הסתפקנו במדבקות שחורות, כי גילינו שיש לנו רק כיסוי עיניים אחד (זה היה הרעיון המקורי שלי) ולמכת בכורות- ילד מאנשי הפליימוביל שלנו.

נכון, יש עוד לא מעט חלקים בהגדה, אבל לפחות לגבי החלקים של יצירת מצרים, עשר המכות וגם ארבע הכוסות…אנחנו כבר מוכנים. ולמה כל כך חשוב לי שהילדים יכירו את סיפור ההגדה? האמת היא שהתשובה לזה לא הייתה לי כל כך פשוטה. וכתוצאה מכך שהקדשתי לזה (שוב) הרבה מחשבה, התשובה קצת ארוכה. אם זה מעניין, כתבו לי בתגובות, ואשמח לפרט על זה ברשומה הבאה.

כמובן שבזה לא הסתיימו ההכנות שלנו לחג…אתמול השתתפנו במכירת חצר קיבוצית נחמדה, וביערנו קצת חפצים מיותרים מחיינו. זה כמובן לא אומר שעכשיו הבית שלנו נקי, או מוכן לפסח, אבל אנחנו בסדר גם עם בערך :)

אני בספק אם אספיק לכתוב עוד רשומה על המשך פעילויות החג שלנו לפני החג, אז אני אנצל את ההזדמנות לאחל לכולנו חג פסח שמח, אביבי, משפחתי בדיוק במידה הנכונה, מלא חירות!