10 דקות

קיוויתי לפתוח את שנת 2018 עם בשורה משמחת על צאתו לאוויר העולם של התינוק (הלא-אנושי-בעליל, שלא יהיו פה תקוות שווא, כן?!) שלי, אבל בינתיים מתרחשים פה הרבה מאוד דברים מאחורי הקלעים, וקידמת הבמה נשארת מאוד מאוד שקטה.

ההתרכזות הזו בפרוייקט, ששואב את כל כולי, הביאה אותנו בבית לתקופה לא פשוטה. אמנם אנחנו יחד, אני, בגופי, נוכחת עם הילדים כמעט 24 שעות ביממה (משתדלת לקחת פסקי זמן מידי פעם, אבל בגדול, 24 שעות ביממה), אבל הראש שלי, לפחות 80% מהזמן, נמצא במקום לגמרי אחר. בכלל, קשה לי להתרכז בדברים אחרים. כל דבר שאני נתקלת בו מזכיר לי עוד משימה, עוד משהו שהייתי רוצה להכניס לרשימה, עוד רעיון חדש, עוד דיוק לשאלה שמעסיקה אותי. אני כל הזמן פה, אבל לגמרי כל הזמן שם.

לקח לי זמן להבין עד כמה הstate of mind (איך אומרים את זה בעברית? מצב תודעתי? זה נשמע כמו משהו אחר לגמרי) הזה משפיע עלינו כמשפחה. עד כמה זה הופך אותי לחסרת סבלנות. לקח לי זמן לקשר בין הריבים האינטנסיביים בין הילדים (הרבה יותר מהריבים האינסופיים הקבועים), בין חוסר שיתוף הפעולה של אמיתי, בין הכעס של יעלה, בין תחושת חוסר שביעות הרצון, בין הקושי להעסיק את עצמם ובין…בין כל אלו, לבין העובדה שאני לא ממש כאן. לפעמים, צריך להסביר ממש לאט כדי שנבין מהר.

גם כשכבר הבנתי שחלק גדול מאוד מהבעיה נמצא לגמרי בידי, לא ממש הייתי בטוחה מה לעשות עם המידע. אני לא יכולה לצוות על הראש שלי להיות במקום אחד, ולא לזוז לשומקום אחר. הו, כמה שהייתי רוצה יכולת כזו, אבל אני פשוט לא יכולה. גם כשניסיתי להתחיל משחק משותף ולהיות לגמרי נוכחת, מהר מאוד מצאתי את עצמי במחוזות אחרים, כמעט מצטערת על כל הדברים החשובים שהייתי יכולה לעשות במקום "לבזבז זמן במשחקים". ממש מצאתי את עצמי מרגישה ככה, שלשחק זה בזבוז של הזמן היוקרתי שלי. ובאמת שבימים רגילים, אני לא משחקת "בכאילו". אני נכנסת לזה, אני אוהבת את זה ואני נהנית ממשחקים (כמובן שלא מכל המשחקים, אבל אני מוכנה לשחק בדרך כלל רק בכאלה בהם שני הצדדים נהנים).

הסתובבתי כמה ימים עם התחושה הזו. התקדמתי, אני לפחות יודעת כבר מה הבעיה (ברור שזו לא כל הבעיה, ואם אהיה נוכחת משבר הגרעין לא יפתר, אבל חלק משמעותי מהבעיה), אבל אין לי מושג איך לפתור אותה.

תוך כדי עבודה על מה שרציתי לעשות באמת, התחילו לצוץ לי אורות קטנים לכיוון קצה המנהרה. אני לא יכולה להיות נוכחת ב-100% כל הזמן. לא בדרך כלל, ובטח לא עכשיו, כשהראש שלי במקום לגמרי אחר. למען האמת, בדרך כלל, הנוכחות שלי נדרשת בחלקים קצרים מדי יום, אבל ברגעים האלו, אני נדרשת לנוכחות מלאה. לרוב, הילדים כל כך עסוקים ואני כל כך מפריעה. הם רוצים שאני אבוא לראות משהו כשהם השיגו משהו, בסוף הבניה, תוך כדי ההופעה, כשהתחפושת מוכנה. הם צריכים שאכנס לעולם שלהם, ואראה באמת את מה שמעניין אותם. הם צריכים שזה יעניין אותי לפחות באותה מידה, רק מתוך המקום של השיתוף, החיבור והאהבה. הם לא מצפים שאוהב את אותם דברים, אלא רק שאתלהב לראות אותם מתלהבים, ואצליח גם לראות מה מלהיב אותם, בתוך כל העשייה. שאעצור רגע להשתאות ממה שהם עשו, מכמה שהם התקדמו, ממי שהם. וגם הם רוצים להיות שותפים להתלהבות שלי, להבין מה כל כך מעניין אותי בתוך הדברים שאני עושה.

החלטנו לנסות תוכנית פעולה קלילה. לא שינוי גישה, לא שינוי סדרי עולם, אלא משהו שאני באמת יכולה לעמוד בו עכשיו, ממש ממש בקטנה. קבענו שלכל אחד מאיתנו ינתנו חמש דקות, מדודות, עם סטופר. בחמש הדקות האלו "בעל השמחה" רשאי להפעיל את האחרים באיזו צורה שהוא רוצה- והאחרים מתחייבים לשתף פעולה. בחמש דקות אפשר להעלות הופעה, אפשר לארגן משחק, אפשר להכנס לדמות, אפשר ליצור יצירה, אפשר להשתולל- כל מה שרוצים. ביום שאחרי הפיילוט, הילדים ביקשו העלאה. אז 10 דקות לכל אחד. סך הכל חצי שעה של נוכחות מלאה- 10 דקות בעולם של  יעלה, 10 דקות בעולם של אמיתי, 10 דקות בעולם שלי. זה לא חייב להיות ברצף. העיקר שכל אחד מאיתנו סמוך ובטוח שהוא יקבל את 10 הדקות שלו, ויזכה בהן להקשבה מוחלטת ולהשתתפות מלאה.

איכשהו, מתוך עשר הדקות האלו, צמחה איזושהי שותפות חדשה. זה לא קסם, הסערה שבתוך הבית עוד לא לגמרי חלפה. אבל אצלי, פנים, אני מרגישה שינוי באווירה. שינוי קטן, בלתי נראה, באיכות החיבור. וגם סקרנות אמיתית, למידה, אחד על השניה (וההפך), ועל תחומי העניין עצמם.

בינתיים היינו 10 דקות מתעמלים אולימפיים

ו-10 דקות גיבורי על (כמה פעמים)

ו-10 דקות אמנים מפורסמים

ו-10 דקות במסיבת ריקודים

ועוד דברים קטנים קטנים. קצרים ומדוייקים. אפילו לא ברצף של ימים, כי לפעמים החיים באמת יותר מידי עמוסים. אבל יש כוונה, וכולנו מרגישים את הכוונה הזו כשהיא נוכחת.

"ילדים זה בשביל לפגוש, והמפגש עושה כל מה שצריך כדי שיגדלו להיות אנשים שלמים וחכמים" (דן לסרי/הורות לחירות)

ואם הנושא הזה של נוכחות, השתתפות וכוונה מעסיק גם אתכן, אני ממליצה בחום כל כך רב על הספר הנהדר הזה של דן לסרי. לא לכולו אני מתחברת ולא עם כולו אני מסכימה, אבל יש בו חשיבה ותובנות שללא ספק הופכים אותי בכל קריאה לאמא טיפטיפה יותר טובה.

הרשומה הזו גרמה לי לחשוב על הטקסים היומיומיים הקטנים שאנחנו עושים יחד או לחוד, שבונים את היומיום שלנו כמשפחה. כמה כוח יש בהרגלים הפשוטים, בעצם זה שאנחנו יודעים שהם יגיעו, שאנחנו בטוחים שיהיה להם מקום ביומיום. כמה משמעותי טקס הערב שלנו, למרות שהוא לא ארוך ולעיתים קרובות גם קצת עצבני, וכמה חשוב לעדכן את הטקסים שלנו יחד עם המציאות שמשתנה…

על אילו טקסים אתם מקפידים כמשפחה? אילו הרגלים יומיומיים מחזקים לכם את הביחד? בתקופה אינטנסיבית כזו, רעיונות ומחשבות יתקבלו בברכה גדולה!

דע בקופסה, מתנה והגרלה

אחד הדברים המדוייקים ביותר שקראתי לגבי החינוך הביתי הוא הטענה שלא רק הילדים נמצאים בחינוך ביתי, אלא גם אנחנו ההורים. יש משהו בחינוך הביתי שמחייב גם אותי להיות כל הזמן בלמידה מתמדת. וכמו שהילדים פוגשים, בזכות החינוך הביתי, מגוון מעניין כל כך של אנשים, גם אני זוכה לפגוש דרכו אנשים מרתקים. שתי הרשומות האחרונות בסדרת "ג'ירף בחנ"ב" יוקדשו ל(א)נשים מעניינות שפגשתי בדרך החנ"ב שלנו. את שתיהן (על בני ביתן) הכרתי עוד לפני המעבר שלנו לחינוך הביתי, אבל הפעם הן כאן כדי להאיר עוד צדדים של החינוך הביתי.

קודם כל, מה כבר היה לנו בסדרה? פחות או יותר על פי תדירות השאלות הנשאלות על ידי המכר הממוצע:

  1. ומה עם חברים?
  2. ומה איתך?
  3. איך לומדים?
  4. איך היא תלמד חשבון?

ועכשיו, אחרי שדיברתי כל כך הרבה עליי, עלינו, ועל הבית שלנו- אני רוצה לספר קצת על רעות ומתן, שהסיפור שלהם עונה קצת על כל אחת מהשאלות שלמעלה, ויותר. ויש גם צ'ופר שווה בסוף וגם הגרלה!!

את רעות ומתן אני מכירה הרבה זמן. ממש הרבה זמן. כשהכרתי את בח"לי, אי אז לפני מיליון שנה, הכרתי, כמו שנהוג, גם את חבריו. היינו אז בצבא, ולבח"ל היה חדר בקיבוץ. בדלת שלידו היה החדר של רעות ומתן. מאז זרמו הרבה מים בנהר, ועברנו הרבה דברים ביחד. הרבה מאוד דברים.

בין היתר, רעות ואני למדנו יחד הפרעות בתקשורת, והפכנו (כמעט) יחד לקלינאיות תקשורת. כמעט ביחד הפכנו להורים- קודם מתן ורעות הפכו להורים לשקד, אחר כך אנחנו ליעלה, הם שוב לבארי, אנחנו לאמיתי ואחרונה חביבה- עיינה. כמעט במקביל עברנו תהליך של מעבר מהעיר בחזרה לקיבוץ, ומהחינוך הקיבוצי אל החינוך הביתי.

שקד ויעלה, אוקטובר 2012
מתן ורעות, כמו הורי חינוך ביתי רבים, עברו גם הם מסע בנבכי עולם הלמידה. השילוב של מורה-מחנך-לפיזיקה-ולמתמטיקה, יחד עם קלינאית תקשורת בעלת היסטוריה מדעית לתפארת, הולידו, בנוסף לשלושה ילדים חובבי מדע (איך לא?!) גם תינוק חדש דנדש ומתוק במיוחד:
הרעיון פשוט בגאוניותו, או גאוני בפשטותו- קופסה (כבר התחלה טובה, לא?! יש מעט מאוד דברים שאני אוהבת יותר מקופסאות…) ובתוכה עולם שלם של מדע. כל קופסה עוסקת בנושא מדעי אחר, מעין נקודת מוצא לחקירה, ומכילה בתוכה את כל הציוד הדרוש לביצוע אוסף של ניסויים ביתיים, קלילים ומותאמים בול לילדים. מה למשל מכילה כזו ערכה?
מתן ורעות, שניהם, מאמינים, באמת ובתמים, שמדע זה כיף. עבורם, זו פשוט דרך מהנה לבלות זמן ביחד עם הילדים שלהם, בבית. אצלנו למשל, ניסויים מדעיים לרוב מסתכמים בערבובים של חומרי מטבח מהנים (וזה כיף. כמה שזה כיף! סודה וחומץ, חלב וסבון כלים, קורנפלור ורסק תפוחים). אני לא מדענית. אני לא מבינה בצלחות פטרי, מטושים או אבקות אגר. אלו לא חומרים שאני אלך לחנות ואקנה בעצמי (באיזה חנות, באמת, קונים אבקת אגר!?!?). ולמה בעצם אני צריכה את זה?
קודם כל, כי זה באמת מגניב. בחיי שהניסויים האלו, אם מורידים מהם רגע את כל ההסברים המדעיים, פשוט פשוט מגניבים. וניסויים מגניבים זה כיף. דבר שני, הניסויים האלו מאפשרים להסביר דברים יומיומיים, טריוויאליים, שמעסיקים באמת ילדים, בצורה שהם מבינים. לא הסברים כאלו, ערטילאיים וחלקיים. הסברים מדעיים מדוייקים, עם עורך מדעי רציני שבאמת מבין ילדים. והאמת?! גם אני למדתי לא מעט דברים חדשים. לא נעים לי להודות, אבל אפילו די הרבה דברים חדשים.
הרווחנו עוד זווית ראייה, נקודת מבט קצת אחרת להסתכל דרכה על הדברים הקטנים שמסביב:
מעבר לכל זה לראות חברים קרובים מגשימים חלום, זו פשוט חוויה מדהימה. עבורי, ועבור הילדים. חוויה מלאת השראה. רעות ומתן חולמים את הרעיון הזה כבר תקופה. הם גיששו, הם בדקו, הם צללו, הם עשו מחקר מדעי גדול יותר מכל מה שמדע יכול לעשות והם הרימו פרוייקט הדסטארט מטורף. מטורף באמת. ב-48 השעות הראשונות הם גייסו 100% מהיעד שלהם. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, הם עומדים על שיעור תמיכה של 314%. מטורף. באמת.
נכון, אני לא הכי אובייקטיבית בעולם, אבל אני באמת ובתמים מאמינה שזה כל כך מטורף, כי הם פשוט מציעים דבר שווה. ממש. במחירי השקה חד פעמיים, עם התלהבות מטורפת בעיניים ואמונה אמיתית שסקרנות היא החיים, פשוט ברור מאוד שהם יודעים על מה הם מדברים. ועמוק עמוק בפנים, כנראה שהם לא היחידים שמאמינים שלא חיביים לגדל בבית מדענים, אבל כדי לגדל אנשים חוקרים וסקרנים, בכל תחום שהוא, כדאי לשמור על מה שמגיע בתוכם בילט-אין, ולתת להם בבית מקום ללמוד בו מה ואיך שהם רוצים.
ובמיוחד לקוראי הג'ירף, רעות ומתן מציעים לאלו שיצטרפו אליהם למסע, בנוסף לתשורות הנהדרת באמת שמוצעות בעמוד ההדסטארט שלהם, גם צ'ופר מיוחד- אבקה להכנת בועות סבון ענקיות, לניצול מירבי של רגעים אחרונים של קיץ.
מה צריך לעשות?
1. לספר לי כאן בתגובות במחשבות שלכן על הפרוייקט הנהדר הזה, ועל כוונתכן לתמוך בו.
2. להכנס לעמוד ההדסטארט, לבחור מדרגת תמיכה שמתאימה לכן ולכתוב בהערות שהגעתן דרך הבלוג.
 אני מודה שהפרויקט של מתן ורעות הלהיב אותי וגרם לדמיון שלי (שגם ככה די פעיל), לעבוד שעות נוספות ולחשוב על המון רעיונות-המשך לקופסאות "דע במדע". המון ערכות פעילויות מגניבות בקופסה. החלטתי שזו הזדמנות נהדרת לאתגר קצת את גלגלי היצירתיות שלי, ועל הדרך לפנק מישהי מקוראות הבלוג לקראת השנה החדשה-
מה דעתכן? באיזה נושא הייתן חולמות לקבל ערכת פעילויות בקופסה? מעין קופסה מלאת הפתעות שתגיע אליכן עד הדלת ותאפשר לכן זמן איכות כיפי ומרתק, בלי יותר מידי הכנה? הרעיון המדליק ביותר יזכה לגרסת נסיון ביתית שאכין בהתאמה אישית למציעת הרעיון ובני ביתה (או מקבל אחר לפי בחירתה).
 
מחכה לרעיונות היצירתיים שלכן, ולתמונות שלכן מבלות עם בועות סבון ענקיות וערכות "דע בקופסה". סופשבוע נפלא!!

זמן לעצמי

חיינו בחינוך ביתי- פרק שני.

בפרק הראשון נרגענו, הילדים לא מבודדים בחדרים חשוכים, ואפילו יש להם די הרבה קשרים חברתיים. עדיין לא רגועים? מוזמנים לרשומה הראשונה בסדרת הג'ירף בחנ"ב- "אבל מה עם חברים?". אז הילדים מסודרים (טוב, מבחינה אחת, מבטיחה שעוד נחזור לעניין הלימודים), אבל מה עם ההורים?

אני חושבת שכאן אפשר לחלק את השאלה הכללית של "אבל איך מסתדרת?!" לשתי שאלות נפרדות (וחצי), דומות אבל מאוד שונות. השאלה הראשונה היא "איך את מוצאת זמן לעצמך?". השנייה היא השאלה המובלעת, זו שלפעמים לא נעים לשאול בקול, אבל לשמחתי, היא נהיית יותר ויותר אפשרית בשיח, והיא "איך את לא משתגעת??"

אני חושבת שבסך הכל, התשובות שלי לשאלות האלו לא כל כך שונות מהתשובות של אמא ממוצעת עם שני (או אחד, או שלושה, או יותר. מתי הן מספיקות?!) ילדים. למרות שזה נשמע כל כך "אחר" ואפילו קצת אקזוטי, גם הורים בחינוך ביתי פשוט לומדים להיות מג'נגלים מיומנים כמו שלהורים אין ברירה אלא להיות. בעזרת הרבה דברים קטנים, די פשוטים וטריוואליים, אבל כאלו שלוקח זמן להבין בעצמך, שלמדתי לאורך הדרך.

מתי יש לך זמן לעצמך?

יש אמא אחת בחינוך ביתי, שרית זיק-חייט, שמצליחה לכתוב את כל התהיות, הדילמות והמחשבות יותר טוב מכולן. לצערי אין לה בלוג (טוב, לא מדוייק. יש לה בלוג שהוא בעצם עיתון משותף של כותבים בנושא חינוך ביתי. הנה, כאן- תוצרת בית), אבל יש ציטוטים שלה שמלווים אותי לאורך כל הדרך. בהקשר הזה, היא כתבה בתוך כתבה מלאת תובנות: "באופן מודע או שלא החלפתי קריירה אחת באחרת, והתחלתי לעבוד באמהות ובחינוך ביתי".

קצת מחוץ להקשר של הכתבה, המשפט הזה נחקק אצלי גם בתחום של ה"זמן לעצמי". כי אם העבודה שלי היא להיות אמא בחינוך ביתי (ולא, זאת לא עבודה, ממש כמו בכתבה, אבל בהקשר הזה- זה דווקא עוזר), אז חייבים להיות לי גם "חיים" מחוץ ל"עבודה". היה לי קשה להתייחס לזה ככה בהתחלה, כי באמת, להיות עם הילדים שלי זה הכי "חיים" שאפשר, וזה גם כיף.

החיים עצמם

אבל למדתי שגם מזה חייבים הפסקה, ולמדתי לקחת אותה לעצמי.

נכון להיום יש לי בוקר אחד בשבוע שהילדים מבלים אצל מרתה (עליה סיפרתי ברשומה הקודמת) ואני פנויה לסידורים, זמן בלוג, עשייה לעצמי או קפה חם ושקט. זה התחיל מבוקר של עבודה- המשכתי לעבוד בוקר בשבוע בבית הספר בו עבדתי לפני המעבר לחינוך הביתי. בהמשך החלטתי לעזוב את העבודה, אבל להמשיך את הבוקר החופשי. אחת ההחלטות המוצלחות.

קפה חם. והשראה

בנוסף, אחר הצהריים, כשבח"ל חוזר מהעבודה, לרוב הוא תופס פיקוד.

לאט לאט, ככל שהילדים גדלים, זה נעשה יותר קל. בשנה האחרונה הצלחתי לחזור לקרוא ספרים, ואפילו ללכת לשיעורי פילאטיס אחה"צ פעמיים בשבוע, ומידי פעם לצאת בערב עם חברות, וגם ללמוד, ולכתוב בלוג. וכל זה עם בנזוג שהוא רופא מתמחה, כלומר, לא נמצא בממוצע שני לילות בשבוע (תורנות לילה היא 26 שעות רצופות, אחריהן הולכים לישון).

לומדת. באחת ההרצאות הטובות

ככל שהם גדלים אני גם מצליחה לעשות יותר דברים כשאני עם הילדים, דבר שפעם היה לגמרי בלתי אפשרי. לדבר עם חברה בזמן שהילדים משחקים, לכתוב ביומן השמח שלי בזמן שהילדים עסוקים במשחק, לתכנן תוכניות לבלוג ועוד.

דברים שקורים כשאמא עסוקה

ועוד דבר, שאני יודעת שלא נפוץ בקרב משפחות חינוך ביתי אחרות בהן נתקלתי- הילדים שלנו הולכים לישון מוקדם. הם גם קמים יחסית מוקדם (במיוחד אמיתי), אבל בערב יש לנו שקט. אני לא אמא "זורמת" בנושא השינה (ובעוד נושאים, אבל במיוחד בנושא הזה), כי הזמן הזה הוא האוויר לנשימה שלי, והוא בהחלט מאפשר לי להיות אמא טובה יותר. יש כאלו שמעדיפים שכולם ילכו לישון מאוחר ולקום לבד מוקדם בבוקר, יש כאלו שמצליחים לתפקד כשהילדים נחים בצהריים (אם הם נחים בצהריים)- אצלנו הערב הוא שלנו. לפחות עד שהילדים יגדלו…

ומה עם הקריירה?

זאת ה"חצי שאלה", שתמיד מתחבאת בין השאלות האחרות. כרגע אני לא אתייחס אליה מהפן הכלכלי (למרות שאני יודעת שגם הוא מסקרן, אולי בהזדמנות אחרת). אבל מפן האמהות וההגשמה העצמית- כן, זה אומר שנכון לעכשיו, החינוך הביתי הוא ה"עבודה" היחידה שלי. אני לא עובדת בעבודה נוספת שמקבלים עליה משכורת. נכון להיום, אני מאוד שלמה עם ההחלטה הזו ולא מחפשת הזדמנויות לחזור לעבוד בעבודה הקודמת שלי. מאמינה שיום יבוא וזה ישתנה במידה מסויימת, אבל עד אז, לנו זה מתאים.

ומה לגבי הורים אחרים בחינוך ביתי? כמו שהתחלתי לרמוז ברשומה הקודמת, אצל כל משפחה זה אחרת. אין מודל אחד נכון לחינוך ביתי. כל משפחה מוצאת את התמהיל הנכון לה. יש אמהות עובדות בחינוך ביתי. יש אפילו הרבה כאלה. יש גם אבות שנמצאים עם הילדים בחינוך הביתי לאורך רוב היום, או בחלק מהשבוע. יש עצמאים שעובדים יחד עם הילדים לידם, יש שכירים שעובדים במשרות חלקיות ומוצאים פתרונות בשאר בזמן- סבתות, עזרה בתשלום, ברטרים עם משפחות אחרות בחינוך ביתי ועוד. הורים בחינוך ביתי מוכיחים לי בכל מפגש מחדש את הפתגם הידוע "כשיש רצון, ישנה גם דרך".

סבתא. אין כמו סבתא

איך את לא משתגעת כל היום?

זו כבר שאלת אחרת. בשבועות הראשונים אחרי שיעלה יצאה מהגן ונשארה בבית, קרה לנו דבר שקורה הרבה פעמים בחופש הגדול- היה לנו קשה. היה כיף, אבל היה ממש קשה. עם הזמן גיליתי שזו תופעה מוכרת. הרגלים הם דבר שקשה לשנות. לאט לאט, כשבנינו לעצמנו שיגרה, גם אם סוג מאוד דינמי של שיגרה, בנינו לעצמנו גם הרגלים חדשים. וזה נהיה קצת יותר קל. יש לנו ימים קשים. יש רגעים שאני לגמרי משתגעת. יש גם ימים שאני משתגעת כל היום. אבל לרוב- לא. לרוב אני נהנית מהשגרה הלא שגרתית שלנו, ומהזמן שלנו יחד. יש דברים שעוזרים לי בזה:

  • הכי הכי חשוב- לעשות יחד דברים שגם אני אוהבת. אני כל הזמן מנסה לשים לב לדברים שמעניינים את הילדים, להיות קשובה, לראות לאיזה נושא הם פנויים עכשיו, לזהות את הזמן הנכון לכל דבר. גיליתי שאם בתוך כל זה אני שוכחת להקשיב לעצמי, אני בהחלט כן משתגעת. קלישאה, אני יודעת, אבל האמת היא שזה פשוט עובד. אני משתדלת למצוא פעילויות שהן באמת כיף גם בשבילי. אני לא מדברת רק על פעילויות היצירה (שרובן כיפיות מאוד עבורי. אני אוהבת יצירה. ממש :), אלא גם על פעילויות שהן פחות בתוך "אזור הנוחות" שלי. נניח, אני לא אוהבת ללכת לבריכה עם הילדים (מתה. מפחד. היסטרית ברמות בנושא המים. אין לי מושג למה, אבל זה המקום היחידי שאני ממש ממש בלחץ עם הילדים. ואני דווקא אוהבת לשחות. מאוד. באמת שאין לי הסבר לסיפור הזה). אז אני בוחרת מתי ללכת, עם מי, ומה לקחת כדי שיהיה לי יותר קל, נוח וכיף.
בבריכה, ואפילו נהנית מזה

כנ"ל לגבי פעילויות הוצאת אנרגיה או משחק באמא ובבובה. אני לא חייבת לאהוב כל משחק שהם אוהבים, אבל אני כן מנסה למצוא את התנאים בהם זה יהיה כיף גם לי. ולפעמים אני גם אומרת לא, ומשתדלת גם לא להרגיש אשמה לגבי זה. לא, לא מתחשק לי להיות סבתא של הבובה-תינוקת שלך ב-7:00 בוקר. פשוט לא. וזה בסדר.

  • להבין את המניעים שלי. אחד הכלים החזקים שלמדתי מהתקשורת המקרבת. יש רגעים שאנחנו עושים משהו יחד, זה יכול להיות משהו שגרתי כמו להאריך קצת את טיול הבוקר או לעצור באיזו נקודה להתעמק במשהו. ופתאום, בלי סיבה נראית לעין, אני מתעצבנת. אותו אירוע בדיוק, בבוקר אחר, היה עובר בכיף, אבל פתאום- משהו לא עובד. למדתי לעצור ולנסות לזהות את הטריגר. למדתי שאם יוצאים לטיול בוקר (של הלו, שמחייב אותנו לצאת לטיול בוקר כל בוקר, לא משנה על איזה צד קמתי) משעה מסויימת, אני פשוט צריכה לקחת איתי כוס קפה TO GO, וכל הטיול נראה אחרת. למדתי כשחם מידי לא להתקרב לאזורים אטרקטיביים מידי. כשאני מקבלת החלטות בדרך (לא בהכרח מילולית, בדרך…טיול הבוקר הוא פשוט דוגמה ממש קלה ומועדת לפורענות עבורי, כל כך לא טיפוס של בוקר), למדתי לשאול את עצמי למה. לא תמיד תוך כדי, הרבה פעמים בדיעבד, אבל זה כן משפר את הפעמים הבאות. למה הרשיתי לילדים היום לטפס על המקלט למרות שבדרך כלל אני לא מרשה? ולמה התמרמרתי על עצמי אחר כך? כשאני מודעת יותר לצרכים שלי בתוך הסיטואציה, קל יותר למנוע את המשברים לפני שהם קורים. כמובן שזה לא תמיד עובד, אבל לשפר את הסטטיסטיקה זה גם משהו.
להבין מה מפעיל אותי
  • להסתכל על התמונה הגדולה. בתוך השגרה הכל כך כל כך עמוסה, מאוד מאוד קל לשכוח למה בעצם אנחנו עושים את זה. למה זה טוב, כל האינטנסיביות הזאת? גילינו שכדי לשמור על השפיות, אנחנו חייבים לזכור מידי פעם לעצור ולשאול את עצמנו למה. להזכיר למה בחרנו בחינוך הביתי, למה אנחנו מאמינים שזה נכון לנו וכמובן שלהם. מהם הדברים שחשובים לנו בחינוך? איזה מן הורים אנחנו רוצים להיות? איפה נכון לנו להתגמש עכשיו (נניח, קצת יותר זמן טלוויזיה בשעות החמות של הקיץ) ועל מה אנחנו לא מוכנים להתפשר. כשהמטרה ברורה, הרבה יותר קל להאמין גם בדרך. ובכלל, כשמאמינים בדרך, הכל יותר קל. המשברים שמבפנים, השאלות שמבחוץ.
  • לא לוותר על עצמי. כמו שכתבתי קודם- למצוא זמן לדברים שהם נטו שלי, זה הכרח מבחינתי. בתקופות מאוד עמוסות, כשאני לא מצליחה להגיע מספיק לדברים "שלי", הפתיל שלי מתקצר פלאים. כשיש דברים שאני מאוד רוצה לעשות ולא מצליחה או מספיקה, אני מתוסכלת, וזה בהחלט מקרין על הילדים. כשאני באמצע תהליך עם עצמי וצריכה להפסיק אותו באמצע- יש לי הרבה פחות ממני לתת לילדים. שילוב של להכיר את הצרכים שלי, לזהות את נקודות השבירה לפני שהן מתפוצצות ולמצוא פתרונות זמינים, מאפשרים לי להקטין את הפעמים שזה קורה, כל פעם קצת.
מקום משלי- קיר ההשראה שלי בבית הישן

מסתבר שיש לי הרבה מה להגיד על הנושא הזה, על אמהות, חינוך ביתי, ומה שביניהם. אבל נראה לי שזה מספיק לפעם אחת, לא?! מה אתן עושות כדי לא להשתגע? מה עוזר לכן לשמור על ה"אני" בתוך כל טירוף האמהות, השגרה, החום הזה? מחשבות, הצעות ושיתופים יתקבלו בהרבה אהבה.

בשבוע הבא ממשיכים עם הסדרה "ג'ירף בחנ"ב", עם קצת-הרבה-מאוד מחשבות על למידה. תיבת התגובות והמייל שלי פתוחות לעוד שאלות, בקשות והצעות, בנושא החינוך הביתי ובכלל. ימים קרירים!

אבל מה עם חברים?

בתקופה האחרונה הגיעו אליי, מכל מיני מקומות, הרבה שאלות בנושא החינוך הביתי שלנו. בסדנת בלוגרים (נהדרת!) שהשתתפתי בה, התבקשנו לכתוב אחד לשני שאלות שקשורות לנושא הבלוגים שלנו. מתוך 10 שאלות, נשאלתי 10 שאלות שעוסקות בחינוך הביתי. מחיפוש קצר בבלוג, כתבתי עד היום שתי (!!) רשומות שעוסקות נטו בנושא החינוך הביתי, ועוד מספר פוסטים שמזכירים את הנושא "על הדרך". אז שתי הרשומות האלו הן בהחלט מקום נחמד להתחיל להבין על מה מדובר-

הראשונה על המסע שלנו לעבר החינוך הביתי

והשנייה על השגרה החנ"בית שלנו אי אז (הרשומה פורסמה בתאריך 24/8/15, יום השנה הראשון שלנו למעבר לחינוך ביתי)

אבל החלטתי שלאור כל השאלות, יחד עם התקרבותו של יום השנה השלישי שלנו למעבר לחינוך ביתי (כלומר, היום בו נתחיל את שנתנו הרביעית בבית)- חודש אוגוסט בבלוג יוקדש כולו לרשומות על החינוך הביתי שלנו. לא על עקרונות ותיאוריות של החינוך הביתי (בשביל זה גוגל מספיק), אלא על החוויות, המחשבות, הפתרונות והתובנות שלנו. כמו שכתבתי בסוף הרשומה הקודמת- אשמח לקבל עוד שאלות שמעניין אתכן לקרוא עליהן, בתגובות או במייל. מבטיחה להשתדל להתייחס לכל שאלה. ועכשיו- מתחילים!

השאלה הראשונה ששואל אותי כמעט כל אדם ששומע לראשונה על החינוך ביתי היא "אבל מה עם חברים!???!". ממש ככה, עם כל סימני השאלה וסימני הקריאה שאחרי השאלה. כמובן שיש לשאלה מגוון ניסוחים, כמו למשל "את מבודדת אותם", "לא משעמם להם בבית כל היום?", "אני חושב שילד צריך חברים", "איך הם ילמדו להסתדר בעולם האמיתי?" ועוד דרכים שונות להגיד את אותו הדבר. כל השואלים מדמיינים את החינוך הביתי פחות או יותר באותה צורה, קצת כמו בסרט הנורא "האחרים" (לצערי, סצנת החנ"ב הקולנועית הזכורה לי ביותר), אנחנו נוטים לדמיין ילד אחד, שניים או שלושה אחים, לומדים בחדר סגור, עם ווילונות מוגפים, עם משמעת נוקשה וכמובן שללא חברים.

במציאות, התמונה, כמובן, שונה.

*חלק מהתמונות ברשומה מטושטשות, בכוונה, על מנת לשמור על פרטיות המצולמים שאינם ילדי הפרטיים. עמכן הסליחה.

ילדי חינוך ביתי, כמו כל ילד, כמו כל בנאדם (וגם רוב בעלי החיים האחרים) זקוקים לחברה. על העובדה הזו אין וויכוח. במציאות שלנו, לפעמים, הייתי שמחה לקצת יותר "לבד". כי רוב הזמן, אנחנו מוקפים באנשים.

קודם כל, יש לנו אחד את השני:

משפחה היא 'יחד' גדול ומשמעותי מאוד. ליעלה ולאמיתי יש עולם משלהם, שמתרחשים בו דברים מופלאים, לגמרי ביניהם. הם רבים, ה-מ-ו-ן, הם הולכים מכות, הם משלימים, הם ממציאים, הם מדברים, הם חולקים חוויות וחפצים וגם תשומת לב של אנשים אחרים. גם אם אין אחים (בתשובה לקוראת היקרה ששאלה אותי אם לדעתי אפשר לעשות חינוך ביתי רק עם ילד אחד)- הורים הם בני אדם. הורים הם חברה משמעותית. אנחנו גם חברים למשחק, פרטנרים לתרגול כישורים חברתיים ובני אדם שלפעמים כיף להיות איתם, באופן כללי. וכלב. כמובן. החברה הכי טובה שיש. כפרעליו.

מעבר למשפחה הגרעינית, אנחנו מוקפים במשפחה מורחבת. יש לנו זכות גדולה. אנחנו נפגשים עם המשפחה המורחבת בכל הזדמנות, גם באמצע שבוע, גם בשעות הבוקר, בימים חופשיים אקראיים או בחופשות מתוכננות. כשלמישהו יש זמן, אנחנו זמינים, וזוכים ככה להרבה יותר משפחה מלפני זה. הדודים, בני הדודים, הסבים וגם קרובי משפחה קצת יותר רחוקים, כולם דמויות מאוד משמעותיות בחיים של הילדים. כמובן ש"המשפחה" הזו כוללת טווח גדול מאוד של גילאים- מתינוקות קטנטנים, דרך "קבוצת השווים", צעירים, מבוגרים וגם זקנים:

החיים מבטיחים גם לא מעט מפגשים עם מבוגרים אחרים. שכנים, בעלי מקצוע ובעלי תפקידים הם חלק משגרת יומם של הילדים. ליעלה יש חיבה מיוחדת לסבתות, והיא מכירה את כל הנשים בקיבוץ על שמן, מקום מגוריהן, הקשרן המשפחתי והעדפותיהן. אמיתי מכיר מקרוב את כל בעלי המקצוע, ומוכן להחליף בכל רגע נתון את הגנן, האינסטלטור או הדוורית של הקיבוץ, שרק יתנו לו הזדמנות.

כמובן שכל הנ"ל לא מחליף חברים. לכל אחד מהילדים יש את החברים הקרובים:

איתם אנחנו נפגשים (עם חלקם אחרי הצהריים, ועם חלקם, המחנ"בים, גם בבקרים) לעיתים קרובות ומבלים יחד שעות ארוכות. בין החברים האלו יש חברים שמבלים את בקריהם בגנים, וכאלו שנשארים בבית:

בהתאם לעונה (כלומר- בקיץ מעט, בשאר השנה הרבה), אנחנו נפגשים גם בקבוצות יותר גדולות, במה שמכונה "מפגשי חינוך ביתי". לרוב, קבוצות חינוך ביתי מתקבצות סביב איזור גיאוגרפי מסויים, נפגשות בקביעות ומארגנות יחד פעילויות. כמעט בכל הארץ יש התארגנויות קבועות של הורים וילדים במגוון גילאים. התמזל מזלנו להיות חלק מקבוצת חינוך ביתי נפלאה ממש באזורנו, ואנחנו מבלים יחד המון. במהלך השנה התארגן חוג יוגה שבועי משותף:

שהמשיך למפגש קבוע ביער הסמוך:

בנוסף נפגשנו באופן קבוע בוקר נוסף במיקום משתנה- משק החי של הקיבוץ שלנו, ספריה אזורית, מעיין נבחר, ולפעמים אפילו באחד הבתים:

עוד הרבה דברים קורים בקבוצות החינוך הביתי שלנו ומסביבנו. סיורים, מפגשי נושא, חוגים, טיולים, חיבורים מיוחדים של ילדים והורים, קהילות שנוצרות. עם כל החברה שיש מסביב (וכמו שרואים ברשומה הזו, יש הרבה), אין ספק שקבוצות המפגש הן הבסיס החברתי של החינוך הביתי, לילדים וגם להורים. במפגשים עצמם קורים דברים מדהימים באמת. חבורה של ילדים שמתרוצצת ביער, עם שילוב מדוייק ככל האפשר (שכל מפגש מתכווננן ומתדייק עוד קצת) של השגחה וחופש פעולה. הילדים יוזמים פרוייקטים (לפעמים גם ההורים), מקימים עולמות, פותרים קונפליקטים ובעיות טכניות. הרבה מאוד מהרעיונות שלי על למידה מגיעים בתצפיות במפגשים האלה:

וחזרה ללו"ז שלנו- עוד בוקר אחד בשבוע הוקדש לחוג קרמיקה, שבו בילינו לרוב עם ילדים קצת יותר גדולים, וגם קיבלנו טיפול תחושתי מושלם לאמיתי ולאתגרי הוויסות הגדולים שלו:

בסביבות אמצע השנה, המורה שלנו לקרמיקה פתחה קבוצת אחה"צ לבני ובנות שכבת הגיל של יעלה, והיא עברה לחוג אחה"צ, בעוד אמיתי ואני המשכנו לבקר בחוג הבוקר. בזמן שאנחנו היינו בחוג, היא בילתה עם דודה בחוג תנועה לפנסיונריות של הקיבוץ ונהנתה מכל רגע.

במקביל לחוג הקרמיקה, יעלה הצטרפה בשעות אחר הצהריים גם לחוג אמנות, וזו ללא ספק הייתה השעה הכי הכי אהובה עליה לאורך כל השבוע. יצירה חופשית אבל עם הכוונה ועזרה כאוות נפשה, בחברת ילדות בנות גילה ובוגרות יותר, עם מורה שהיא מעריצה.

פעילות קבועה אחרונה נוספת שליוותה אותנו לאורך השנה היא הבוקר של הילדים עם מרתה. מרתה היא מטפלת, שמטפלת בילדים במסירות ובאהבה כבר שנתיים, בוקר אחד בשבוע, 5 שעות של כיף, של טיולים, של גישה קצת אחרת משל אמא, ובחלק מהזמן, גם של זמן משותף עם ילדים אחרים.

בוקר יוגה, בוקר קרמיקה, בוקר מפגש, בוקר מטפלת, כך יצא שהשנה היה לנו במהלך השבוע רק בוקר אחד לגמרי נטול תוכניות, שיכולנו לתכנן בספונטניות, לתמרן בין סידורים הכרחיים, פעילויות בית מפתות ומפגשי חברים מצומצמים.

האמת? זה היה לי קצת עמוס מידי. לקראת תכנון הלו"ז לשנה הבאה, הבטחתי לעצמי לצמצם קצת, ולהשאיר לעצמנו קצת יותר זמן חופשי מתוכניות. אבל נראה לי שהתיאור השבוע הזה, שהתרחש ממש ככה כמעט כל שבוע לאורך השנה החולפת (מלבד, כמובן, מחלות ואירועים מיוחדים), ממחיש די טוב את הרעיון המרכזי- לילדי חינוך ביתי יש חברה. יש להם הרבה חברה, מגוונת, רב-גילאית (עקרון קריטי בעיני בחיים בכלל, וגם על פי עקרונות המונטסורי) ומתווכת. המפגשים בעלי מסגרת קבועה פחות או יותר של זמן ושל אנשים, אבל גמישים מאוד בתוכן, במשך (בהתאם לבחירה של כל משפחה. כבר קרה שבילינו במפגש חצי שעה וקרה שבילינו במפגש 6 שעות רצופות, בהתאם לצרכים המשתנים של כל אחד מבני המשפחה) ובחוויה. כל אחד מהמפגשים הללו בפני עצמו הוא כר נרחב ללמידה מזדמנת, מעשירה ומרחיבת אופקים.

ולמי שתוהה לגבי ההמשך, אני כמובן לא יכולה להעיד מנסיוננו האישי, אבל מהמתרחש סביבנו, לקראת גיל ההתבגרות, ילדי החינוך הביתי מתחילים להפגש במפגשים נפרדים מההורים ומהאחים הקטנים, במקביל לקשר עם הקהילה (חוגים וקבוצות על פי תחומי עניין, כמו אצל בני נוער "רגילים"), ויוצרים לעצמם בסיס איתן ל"קבוצת השווים", שלה תפקיד משמעותי כל כך בגיל ההתבגרות.

זה לא אומר שאין קשיים. הבטחתי בסדרה הזו להיות כנה, ולדבר על האמת כמו שהיא, בשבילנו. אז האמת כוללת גם קשיים.

לבחור בחינוך ביתי, במיוחד בגילאים הצעירים, אומר לקחת אחריות כמעט בלעדית על חיי החברה של הילדים. אני (כלומר אנחנו, אבל לצורך נוחות הכתיבה- "אני") אחראית למצוא את קבוצת החינוך הביתי האזורית שלנו, אני אחראית לנסוע ולהסיע, לפעמים נסיעות ארוכות למדי (חלק מהחיים בפריפריה…), אני אחראית לטפח ולהשקיע בקשרים עם החברים שבבוקר הולכים לגן, כי המפגשים לא נרקמים מעצמם בזמן החצר, אני אחראית לזהות את הצרכים החברתיים של כל אחד מהילדים בכל תקופה נתונה ולנסות למצוא להם מענה.

האתגר הזה, של זיהוי הצרכים ואיזון הצרכים השונים של בני הבית, הוא, באופן כללי, האתגר הגדול ביותר בחינוך הביתי בשבילי. יש ימים שאמיתי צריך לבלות בשקט עם ספרים ומוזיקה, ויעלה משוועת לבילוי עם חברים. יש ימים שאני רק רוצה להיות בבית ואמיתי משתוקק למשחק השתוללות בחוץ עם חברים. ויש ויש. הסוד הוא בזיהוי ובאיזון. וזה בכלל לא כל כך קל.

ויש גם את הספקות. אולי הוא 'ככה וככה' בגלל שהוא לא בגן? אולי היא לא עושה 'את זה' בגלל החינוך הביתי? היתרון שיש לי, בגלל שיעלה הייתה בגן בעבר, הוא שאני יודעת שיש הרבה דברים שהם פשוט שלה. הם משתנים עם הגיל, אבל בבסיס- יש לה אופי. והאופי הזה נשמר גם בגן וגם בבית. ואחרי שנוכחתי בזה במו עיני עם יעלה, אני מספיק בטוחה בזה גם לגבי אמיתי. כמו ב"דלתות מסתובבות", אני אף פעם לא אוכל לדעת "מה היה קורה אילו", אבל אני כן יכולה לדעת בוודאות שבמקום שבו אנחנו נמצאים היום לשניהם יש בהחלט מספיק חברה, חברויות עמוקות ואמיצות וגם חברויות שטחיות ומהנות, מגוון גדול של אנשים להאמין בהם וללמוד מהם על העולם, ובעיקר- ששניהם בסך הכל הכללי, צומחים, מתפתחים ומאושרים.

אז מה אתם אומרים? מה זה באמת "מספיק חברה"? עלו לכן עוד שאלות בעקבות קריאת הרשומה? מחשבות? אשמח מאוד לקרוא ולהתייחס להכל בהמשך הסדרה- "ג'ירף בחנ"ב". ברשומות הבאות אספר קצת על איפה אני בתוך כל החינוך הביתי הזה, איך אני אלמד את הילדים שלי משוואות בשני נעלמים (ספוילר- אני לא) ואיך הם ילמדו באוניברסיטה. יהיה מעניין…