מאחורי הקלעים

המון זמן לא כתבתי.

המון דברים קורים כאן. מאחורי הקלעים של הג'ירף.

החופש הגדול הגיע. אנחנו מתקרבים בצעדי ענק ליום הולדתו הרביעי של אמיתי, וליום ההולדת הרביעי לחינוך הביתי שלנו. שני הילדים (טפו טפו טפו חמסה חמסה) כבר ענקים:

פוסטים חדשים לבלוג נכתבים אצלי בראש כמעט מידי יום. כולל תמונות, קישורים ועריכה. בדרך למסך הם נעלמים, או לפחות משתנים.

בחודשים האחרונים אני ממוקדת כולי בבניה של "למידולוגיה",התינוק החדש שלי.

תינוק שהוא גם אח קטן וגם אח גדול לבלוג הזה. הוא נולד בעקבותיו והוא מסתכל עליו מגבוה. הבלוג הזה, הג'ירף, התחיל כיומן מסע של החינוך הביתי שלנו. מרחב לשתף בו בפעילויות, ברעיונות, במחשבות ובהתלבטויות. הוא עבר שינויים בדרך, וליווה אותנו בחיפושים ובמפגשים המרתקים שלנו. הכלים שאספתי בדרך לארגז הכלים המשפחתי שלנו קיבלו ביטוי גם פה בבלוג, ושינו קצת אותו, אותי. במרוצת הזמן הגיעו אליי יותר ויותר שאלות לגבי "מאחורי הקלעים". ביקשו ממני לשתף במחשבה שמאחורי הפעילויות. בתהליכים. בלמידה שלי, של הילדים. ניסיתי לענות, הפוסטים הפכו יותר ויותר פילוסופיים. לא הייתי בכלל בטוחה שיש לי תשובות. או גישה. או דרך ברורה. אבל לאט לאט, מתוך השאלות, מתוך השיתופים, ומתוך המסע שהתנהל כל הזמן מאחורי הקלעים, משהו חדש נולד. "למידולוגיה".

לקראת סוף הקיץ, אני מקווה, יעלה לאוויר אתר הבית, עם בלוג חדש, אחר, בתוכו.

בינתיים הפעילות מתמקדת בדף הפייסבוק. בשבוע שעבר התחלנו, קבוצה מצומצמת ואינטימית, בפעילות קיץ מיוחדת, במטרה להפוך את החופש הגדול שלנו לזמן של התבוננות והעמקה. ליצור קיץ של חיבור ושל למידה על הדברים החשובים באמת- אחד על השני.

בחודש יולי הקבוצה רוחשת בפעילות אינטנסיבית- כל שבוע מוקדש לשלב אחר בתהליך. בתוך כל שלב יש משימות קטנות, שמשתלבות בשגרת יומיום חסר שגרה של קיץ, וגם קישורים להשראה, נקודות מבט ורעיונות להרחבה. וקורים שם דברים נהדרים. תהליכים משמעותיים. תובנות מרתקות. דיונים חשובים על אופן ההסתכלות שלנו על דברים, בעיקר- על הילדים.

ואני כל כך רוצה שהקהילה שנבנתה כאן, סביב הבלוג הזה, שקראה, הגיבה, תמכה, עודדה, שאלה ואיתגרה אותי לאורך הדרך, קהילה של הורים ואנשי חינוך (הורות ונשות חינוך…) שחושבות אחרת, שמחפשות זוויות ראיה חדשות ודרכים לא סלולות, תהיה חלק מהמסע הזה.

אשמח ממש לראות אותך בקבוצה, שמאפשרת סופסוף גם דו שיח אמיתי ולא רק דרך תגובות…"למידולוגיה-הקבוצה"

אבל בעיקר אני כאן, כי היה לי חשוב להבהיר, קודם כל לעצמי, שהג'ירף כאן כדי להישאר. כמו בכל הצטרפות של אח/ות למשפחה, לוקח לנו זמן להסתגל. לעשות את השינויים הדרושים כדי להתאים את עצמנו להרכב החדש. כל אחד מאיתנו משתנה קצת בדרך, מתאים את עצמו להגדרת התפקיד הקצת שונה.

בבית שלנו עדיין קורים דברים מעניינים. פעילויות חדשות, מתכונים תחושתיים, פרוייקטים ותהליכים. לא סתם התחלתי את הרשומה בווידוי על כמות הפוסטים שנכתבים בדרך. מתישהו הם יגיעו גם לכאן.

הנה הוכחה, ממש מהיום, עם סליים שהציל אותי מטראומות כל כשלונות הסליים שלי בעבר והפך למתכון הבית, עדיין לא עבר התאמה ותרגום, אבל בכל זאת- הנה קישור למתכון המקורי הנפלא.

עמודי הבלוג עדיין כאן עם שלל פעילויות הקיץ שלנו מהשנים הקודמות, וגם עם יומן החינוך הביתי שלנו (סוג אחר של הצצה למאחורי הקלעים) מהשנה שעברה.

רוצה להגיד לכן המון המון תודה על זה שאתן כאן, ועל החלק החשוב כל כך שאתן לוקחות במסע שלי, שמוביל אותי למקומות חדשים ונפלאים. תודה תודה תודה, ושיהיה חופש גדול שמח, מלא שלווה וחדוות יצירה!

5 מחשבות על הורות ביום האישה

כשיעלה הייתה קטנה, סירבתי לקנות לה בגדים וורודים. קודם כל, אני לא מתה על וורוד, אבל מעבר לזה- כעסתי. כעסתי שלא הייתה לה, שלא הייתה לי, בחירה. עם השנים, היא כבר לא שואלת אותי מה ללבוש, אבל העניין הזה, של החוסר בבחירה, עדיין מעסיק אותי, בתור אמא שלה, ולא פחות מזה, בתור אמא של אח שלה.

לכאורה, אנחנו חיים בעולם שיוויוני. יש לנו זכות הצבעה, אפשרות ללמוד מה שאנחנו רוצות ולעסוק במה שאנחנו רוצות, יש לנו זכות להחליט על גופנו, לבחור לנו את בן הזוג, את אורח החיים, אם ללדת או לא ללדת. אבל בעצם, במיקרו, ביומיום, ברגעים הקטנים של האמהות, אנחנו עדיין רחוקות. כל כך הרבה נושאים ומחשבות עלו לי בעקבות הנושא הזה, ניסיתי לתמצת והגעתי לחמישה נושאים, מחשבות, הרהורים. רצף אסוציאציות של אמא לבת ולבן ביום האישה 2018.

  1. פורים: הבטחתי לדבר קצת על פורים. אז בערך מפורים שעבר, יעלה החליטה שבפורים, כמו בפורים, היא רוצה להגשים את חלום חייה, ולהתחפש לאמא. איך מתחפשים לאמא? היא תכננה להתחפש לאשה בהריון, ותוך כדי חגיגות פורים- ללדת את התינוקת ולהיות אמא שלה. בתוכנית הזו, אני הייתי אמורה להתחפש למיילדת. כמובן שאני התלהבתי איתה מהרעיון וכבר הייתה לנו תוכנית די ברורה וסדורה לביצוע. שבועיים לפני פורים, בילינו באחה"צ כיף של אמא ובת. בדרך לארוחת ערב זוגית מפנקת, עצרנו בחנות צעצועים לקנות מתנה לBFF של יעלה, שחוגגת יום הולדת שלושה ימים לפניה. כצפוי, עצרנו לשוטט בין מדפי התחפושות. פתאום יעלה נזכרה בתחפושת שהיא חלמה עליה בשנה שעברה- שוטרת.

המוכרת, כמובן, אמרה לה, שזו תחפושת של בנים, והפנתה אותה בשמחה לתחפושת המקבילה- זו עם החצאית והחולצה הצמודה. יעלה לא הסכימה איתה. היא רצתה להיות שוטרת של ממש, כמו בדמיון שלה. הסתבר ששוטר(ת) כזו חסרה במידה שלה. היא המשיכה לדפדף במתלה "של הבנים" וכשנתקלה בתחפושת של אסטרונאוט(ית) עיניה אורו. ליעלה יש מערכת יחסים סבוכה עם נושא האסטרונאוטים, ובכל זאת, וכנראה שדווקא בזכות זה, היא ננעלה. לא תכננו לקנות תחפושת, בטח לא אחת כזו יקרה. עשינו כמה סידורים ותכנונים, התחפושת הפכה למתנת יום הולדת מהדודים. בימים הראשונים שאחרי הרכישה, יעלה סיפרה לכולם שהיא מתחפשת לאסטרונאוט. ששאלתי אותה למה, היא ענתה שהיא לא מצליחה להגיד "אסטרונאוטית". היא התאמנה, וסיפרה בגאווה שהיא אסטרונאוטית. והיא אפילו לא הייתה היחידה.

2. אולימפיאדת החורף: בפברואר התקיימה בקוריאה אולימפיאדת "פיאונגצ'אנג 2018". אולימפיאדת הקיץ האחרונה, שהתקיימה בקיץ 2016, הייתה אחד האירועים המכוננים בחיי המשפחה שלנו. היא זכתה לסיקור נרחב פה בבלוג, היא הולידה את אהבתה של יעלה להתעמלות קרקע ולמדליות זהב והיא נחרטה עמוק עמוק בתודעה. בהתאם, גם אולימפיאדת החורף זכתה פה בבית להשתתפות פעילה. צפינו בתחרויות בענפי ספורט שלא ידענו על קיומם, למדנו חוקים, עקרונות ורעיונות. צפינו צמודים למפת העולם וסימנו את המדינות המשתתפות ואת דגליהן. ניסינו להבין מהמפה איפה נמצאות רוב המדינות שיש בהן הרבה שלג. הבדלנו בין תחרויות על שלג לבין תחרויות על קרח, ומה ההבדלים ביניהם ועוד המון שיעורים חשובים לחיים. בהתאם למוטיב הכללי, היינו עסוקים מאוד בהבחנה בין תחרויות הנשים לבין תחרויות הגברים. גילינו שלפעמים קשה לקבוע את סוג התחרות ממבט ראשון (כי מגדר זה לא רק אורך שיער). עסקנו הרבה בשאלה למה התחרויות נפרדות, וגילינו שאפילו בשחמט, הספורט הכי לא-פיזי שיש, התחרויות הן נפרדות. הנושא הזה העסיק אותנו המון, ובעקבותיו הכנו מצגת על "היכל התהילה של נשות האולימפיאדה הישראליות".

3. ספרים: ביום האישה בשנה שעברה, כתבתי רשומה על ספרי ילדים שהכוכבת בהם היא ילדה. הבקשה הזו הגיעה אז מיעלה. רגע לפני גיל 5, היא ביקשה לקרוא ספרים על ילדות כמוה, והיא לא מצאה. מאז זרמו קצת מים בנהר. המודעות שלי עלתה, ולשמחתי, גם של שאר העולם. הצטרפתי לקבוצת הפייסבוק הנהדרת "ספרות שווה" (ובעקבותיה גם לקבוצה "מנהיגותה-חינוך מודע מגדר"), ומדף הספרים שלנו התרחב לכיוונים מודעים יותר. בתקופה האחרונה כיכבה גם על המדפים שלנו סדרת "קטנות גדולות" המופלאה, בהוצאת צלטנר. התייחסתי אליה גם ברשומה הקודמת, אז באמת בקצרה- סדרת ספרים שמספרת על ילדותן והתבגרותן של נשים ששינו את העולם. הסדרה הזו היא ללא ספק המועדפת כרגע על יעלה.

הספר האהוב על אמיתי כרגע הוא "זוג" (ג'וליה דונדלסון/אקסל שפלר) ואפילו יותר מכך, הספר שאמיתי מכנה "זוג-ההמשכה", או בשמו הרשמי "זוג והרופאים המעופפים". ספר הרפתקאות שמכיל את מה שמעסיק אותו כרגע- אבירים, דרקונים, חרבות, מלכים, רשעים, כליאה והצלה. ספר שהגיבורה שלו היא אישה.

4. גיבורות על: אמיתי, ממש "לפי הספר", נמצא עמוק בתקופת גיבורי העל של ההתפתחות. לפני שהוא הגיע לשלב הזה, הצהרתי נגד מרצ'נדייז ומיסחור אביזרי היומיום בדמויות טלוויזיוניות נחותות. כמובן שהוא עימת אותי עם המציאות, בלי לרחם על מודעותי הצרכנית הדרוסה. לא סתם גיבורי העל הם גיבורי על. התפקיד שהם ממלאים עבורו כל כך משמעותי, עמוק וחשוב, שהתנגדות אליהם היא פשוט התנגדות אליו. אז הסכמתי להכניס אותם אליי הביתה- בבובות, בבגדים ובעוד אביזרים בלתי נחוצים ויותר-מידי-יקרים (אל דאגה, בלי הגזמה, אבל כנראה שזה כבר נושא אחר לגמרי שאולי מגיעה לו רשומה). הוא אוהב את כל גיבורי העל במידה משתנה, בכל יום גיבור אחר הוא המועדף והמנצח- בין ספיידרמן, באטמן וסופרמן, גם וונדר וומן וסופרגירל מככבבות באופן קבוע ברשימה. בין דמויות המשחק שמעסיקות אותו שעות, בת-עטלף (השם הכה-גאוני שהוא העניק בליי כוונה לגרסה הנשית של באטמן) היא האהובה. דמות הוונדרוומן מלגו, ישנה איתו ממש עכשיו במיטה (יחד עם ינשופונת מהתוכנית "כוח פיג'יי", עוד גיבורה אהובה). לשמחתי, הוא הגיע לשלב הזה ממש יחד עם גל גדות, ואני זכיתי לפנק אותו בנעלי בית הו-כה מושלמות, שעטפו את הרגליים הקטנות שלו בכוחות על כל החורף:

5. דוגמה אישית: להעביר מסרים זה נחמד, העצמה זה חשוב, אבל בסופו של דבר, כולנו יודעים ש- what you see is what you learn. כמה חודשים אחרי שיעלה נולדה, התחלתי עבודה חדשה. עבודת אמא מושלמת, במשרד החינוך. בתחום שאהבתי, עם הדרכה נהדרת, עם צוות נחמד, עם אתגר, סיפוק ומקום להתפתחות. חזרתי כל יום מוקדם, הספקתי לנוח ולאסוף את הילדה מהגן. לא עמדתי להתעשר, אבל בסך הכל "פיצחתי את הנוסחה". שש שנים אחר כך, אמא לשני ילדים, אני לא עובדת. אני "יושבת בבית ומגדלת את הילדים". בזמן שאבא שלהם עובד שעות ארוכות, אחראי על הפרנסה ובהתאם- נמצא פחות בבית. אם זו התמונה שהם רואים בבית, כמה השפעה יש לעובדה שאנחנו אומרים להם שאנחנו שווים? השאלה הזו מעסיקה אותי המון. הם רואים אותי גם עובדת ומתקנת, הם רואים את בח"ל גם מבשל ושוטף כלים, אבל האם יש להם מודל שיוויוני? כנראה שהתשובה היא לא, אבל, אם נחזור רגע לנושא איתו פתחנו- אני כן בטוחה שהם רואים וחווים את העובדה שלשנינו יש בחירה. לא בכל רגע ורגע. לשנינו יש רגעים בהם היינו מעדיפים להחליף תפקידים, או לפחות להתאזן. אבל שנינו עושים את מה שאנחנו אוהבים, שנינו בוחרים, משנים, מדייקים. שנינו נוכחים בחייהם ומראים להם, בלייב, שהכל אפשרי. שכל מה שתבחרי לעשות- מקובל. שתמיד תמיד, לכולנו, יש אפשרות לבחור.

הרבה מילים, הרבה מחשבות. וזה עוד בלי שנגעתי בכלל בנושא הצעצועים, בנושא החגים, בנושא הדמויות במרחב הציבורי, בנושא השפה, הדיבור והכתיבה ועוד המון המון נושאים. נושאים שמעסיקים אותי, בתור אמא לשני הילדים שלי, בתור אישה, במשך כל השנה. נושאים שלמשך יום אחד בשנה, יום האישה, מדוברים בקול רם ובראש חוצות. וזו הסיבה האמיתית בעיני שגם היום, שנדמה שהתקדמנו כל כך הרבה חשוב לעצור לרגע את השגרה, ולהקדיש מקום ליום האישה, שמבחינתי, לא עוסק בטיפוח, תפקידים, או אפילו העצמה, אלא יום שכל כולו מוקדש לבחירה.

הכל זהב

שבוע חגיגות יום הולדת 6 חלף עבר לו. ואיזה שבוע יום הולדת זה היה. אינטנסיבי, משמח וכל כולו זהב.

חגיגות יום ההולדת של יעלה הן תמיד אירוע מרגש וגדול בביתנו. זה התחיל כבר שהיא הייתה בת שנה (אז החגיגה הייתה לגמרי בשבילי…) ומאז יום הולדת שלוש ועד היום, החגיגות הלכו ותפחו (כמובן שסיפרתי על החגיגות הקודמות שלנו- יום הולדת 3 בסימן אהבה, יום הולדת 4 בסימן פרחים ויום הולדת 5 בסימן פורימי ) . רגע לפני שהתחלנו לתכנן את יום הולדת 6 עצרנו לחשוב קצת למה אנחנו עושים את החגיגה הזו. מהמחשבות האלו נוצרו כמה "עקרונות יסוד" בנושא ימי הולדת:

  1. יום הולדת זה רק תירוץ לתרגל את שריר הרצון. זו ההזדמנות של כלת השמחה לדייק לעצמה מה היא אוהבת, להגיד בקול רם מה היא רוצה, לחלום בגדול וגם להגזים. פעם בשנה.
  2. יום הולדת זו חגיגה שכל כולה סביב החוגגת. לכן, הכל צריך להיות מותאם לדברים שהיא אוהבת. מאוד. ולכן, המתכננת המרכזית היא ילדת יום ההולדת. וגם המפעילה. זו החגיגה שלה. לפני כמה חודשים יעלה חזרה מיום הולדת של חברה X ואמרה "X הייתה העוזרת של אמא שלה. ביומולדת שלי, את תהיי העוזרת שלי". אז ככה.
  3. גם ברמה המשפחתית, חשוב לעצור מידי פעם ולהקדיש את כל כולנו למה שמשמח את האחר(ת). לעשות לה טוב, להגיד לה את כל מה שאנחנו אוהבים בה ולחגוג את קיומה כחלק מהמשפחה.
  4. ברמה הפרקטית-
    1. קל ונוח יותר לארגן את יום ההולדת סביב נושא מאחד.
    2. אמנם המטרה היא כלת השמחה, אבל יום ההולדת לא אמור להיות עונש לשאר בני המשפחה או האורחים, ולכן- פשטות, פשטות, פשטות. להכיר את המגבלות ואת החוזקות שלנו ולהשתמש בהן היטב כדי לתכנן אירוע לרווחת כולם.
    3. קל לארגון, קל לתפעול וקל לקיפול.

* השולחן נראה חגיגי ומושקע, בזכות המיקוד. נכנסנו לחנות החד"פ, בלי התלבטויות מיותרות, בחרנו את כל הכלים הזהובים שהיינו צריכות. להוספת החגיגיות, צבענו בספריי זהב כמה ענפים, אצטרובלים, נוצות ועלים מהגינה, והרי לנו שולחן יום הולדת זהוב, בלי הרבה עבודה.

החגיגה הראשונה הייתה בעצם, מבחינת יעלה, החגיגה המרכזית. בפעם הראשונה חגגנו בחגיגה נפרדת שמיועדת אך ורק לחברות (וחברים, מעט). יעלה תכננה את החגיגה הזו בראש במשך חודשים, ארוכים. נקודת המוצא שלה הייתה- התעמלות קרקע. היא רצתה לחלוק עם חברותיה הטובות ביותר את אהבתה הגדולה. היא דמיינה אותה על במה (במיקום מדוייק וספציפי בקיבוץ), את כל החברות מתרגלות עמידות ידיים וגלגלונים על הדשא, ומקבלות מדליה. לתוכנית הבסיסית נוספו עם הזמן תיבת אוצר בצבע זהב, מטבעות שוקולד, נצנצים זהובים ועוד כמה דברים שיעלה רצתה שיקחו חלק בחגיגה שלה. יצאנו לדייט זוגי, רק היא ואני, עם מחברת חדשה ונקייה. כתבנו את כל החלומות בדף אחד. בדף אחר ערכנו רשימת מוזמנים, רשימת כיבוד ואפילו התחלנו את רשימת המתנות.

מתוך כל התוכניות, בנינו יחד מסע "חפש את המטמון", עם סיפור מסגרת, תחנות כיפיות בדרך ותיבת אוצר שווה. ככה זה נראה בהתחלה:

"לפני שנים רבות, בממלכה רחוקה רחוקה, הייתה מתעמלת מוכשרת שקראו לה יעלה. יעלה השתתפה בתחרות ההתעמלות החשובה ביותר בעולם, "האולימפיאדה", וזכתה באוסף מדליות זהב. מאושרת וגאה התכוונה לחזור הביתה, אבל אז גילתה שאוצר המדליות היקר שלה נעלם. היא גייסה את הבנות האמיצות ביותר בממלכה, כדי לצאת איתה למסע להחזרת המטמון האבוד.

לפני שיצאו לדרך, הגיבורות שמעו סיפורים על  מכשפות, מפלצות וענקים שבדרך. כדי להיות מוגנות, הכינו להן, רגע לפני היציאה, שיקוי הגנה של אלופות":

לצורך הכנת השיקוי כל משתתפת קיבלה צנצנת קטנטנה (ממוחזרת) עם אוסף של נצנצים זהובים בגדלים שונים, ובקבוק ספריי ריק. הבנות מילאו מים בבקבוקים הריקים, ואז שפכו את הנצנצים, ערבבו היטב, וקיבלו שיקוי הגנה מנצנץ:

"הבנות התחילו במסע למציאת האוצר":

המסלול תוכנן סביב הבית שלנו, ברדיוס קטן וללא כבישים בדרך, כדי שנוכל לעשות את המסע בקלות גם ללא הורים מלווים. וכמובן- יעלה היא המובילה.

"כדי לעמוד בתלאות המסע, הן ידעו שהן חייבות לחזק את הגוף":

כאן, התפקיד שלי היה לחבר בעדינות את ילדת יום ההולדת קצת לקרקע. מכיוון שלא כל חברותיה הן מתעמלות מנוסות כמוה, החלטנו להפריד-תרגילים בסיסיים (שבחוג שלה נקראים "חימום") שכל הבנות  יעשו יחד, בהדרכתה של יעלה:

ואחריהם תרגילים מורכבים יותר, שיעלה תעשה בפני הבנות בתור "הופעה":

"חזקות ומוגנות על ידי השיקוי, יצאו לחצות את הנהר הגועש. כל אחת מהבנות האמיצות מצאה לה סירה, שהובילה אותה, בטוחה, אל הגדה השנייה של הנהר":

הנהר הגועש שלנו היה בעצם פארק חבלים קטן שממוקם ליד הבית שלנו. הילדים טיפסו על החבלים ועל הצמיגים כדי לא לטבוע. כמה גלים גבוהים אילצו אותן להחליף סירות, עד שכולם הגיעו לחוף מבטחים.

"כשירד הערב, מזג האוויר התקרר. כדי להתחמם, רקדו הבנות ריקוד יום הולדת מכושף סביב המתעמלת יעלה. כדי לשמור על החום, מצאו עוד ועוד שירי יום הולדת, עד שהבוקר עלה"

"לקראת השלב האחרון במסע, החליטו האבירות שעליהן להצטייד באביזרי הגנה, שיעזרו להן להתגבר על כל איום בממלכה. כל אחת מהאמיצות הכינה לה גלימה, מסיכה ומגן בצבעי המסע":

חזרה בחצר הבית שלנו, חיכתה פינת יצירה, כמיטב מסורת ימי ההולדת של יעלה. כזו שלא דורשת יותר מידי הפעלה, ומאפשרת למשתתפות להנות מהיצירה בעצמן. הכינונו מראש מגוון קישוטים זהובים- טושים, צבעי פנדה, מדבקות, טפט זהב, דבק נצנצים ודמוי-טוליפ ועוד. כל אחת קיבלה מגן (כלומר, תחתית קרטון לעוגה), גלימה (כלומר סינור מאל-בד, כן כן, שאריות מיום ההולדת של השנה שעברה) ומסכה (אמת, גם הן נשארו מפורים של לפני שנה). היצירה נמשכה זמן די ארוך, וכשראינו שהן מתחילות למצות, תלינו את העבודות לייבוש על חבל הכביסה והמשכנו הלאה. עוד הערה חשובה לשלב זה- בהזמנה שנשלחה להורים מראש (בווטסאפ…מן הסתם) הילדות התבקשו להגיע בבגדים לא-חגיגיים מידי, עם אזהרת ספויילר ללכלוך אפשרי. הכי טוב להוריד מעלינו אחריות לנזקים עתידיים.

"לבושות ומוכנות, הגיעו לתחנה האחרונה. הן התפזרו בשטח והתחילו לחפש את תיבת האוצר הזהובה":

בכוחות משותפים, ועם קצת רמזים, הן הצליחו לאתר את האוצר ולעבור לרגע הגילוי המרגש:

בתוך תיבת האוצר חיכה לכל משתתפת אוצר משלה:

"שקיות ההפתעה" המסורתיות בטוויסט זהוב. בתוך כל קופסה, לפי תכנונה של יעלה:

קופסה אישית של בצק משחק ביתי עטור נצנצים זהובים, מטבע שוקולד ענק ומדליה אישית.

"כדי לחגוג את הניצחון הן התכנסו פעם אחת אחרונה, להנות ביחד מסעודה חגיגית, ומעוגה":

לפני העוגה הייתה סעודה קלה, בה כל המאכלים נבחרו על ידי יעלה- לזניה, בלינצ'סים ובורקס גבינה.

בדיוק בזמן לשנ"צ מפנק של שבת, החגיגה נגמרה עם ילדת יום הולדת מאוד מאוד מאוד שמחה. שחיכתה בקוצר רוח לשבוע שעמד לפניה-

בשני אחה"צ דייט יום הולדת פרטי עם אמא,

ברביעי, יום ההולדת עצמו, יום כיף משפחתי לפי בחירתה (לא, לא טסנו בכדור פורח. היינו במשחקיה. אבל ראינו שני כדורים פורחים מתנפחים וממריאים):

ובשבת שאחרי, עוד חגיגה אחת אחרונה, הפעם עם המשפחה. עם אותו מוטיב זהוב, עם אותם כלים ואביזרים, עם אותה פינת יצירה לבני הדודים ואפילו עם אותה שמלה (ונרות. ששש, אל תגלו). רק האוכל היה טרי. ויותר:

שבוע שלם של חגיגות זהובות ומשמחות. ערימת מתנות קצת מוגזמת אבל מאוד מדוייקת. שני הורים קצת מותשים אבל מאוד גאים ושמחים על שש שנות הורות לילדה זהב. ילדת יום הולדת מאושרת שמתחילה לתכנן את השנה הבאה. ואח אחד אוהב שפרגן באמת כל השבוע, ועכשיו התפנה לתכנן את יום ההולדת שלו. מזל שיש עוד חצי שנה:

מזל טוב לילדת הזהב האהובה והאלופה שלי. שתמיד תדעי בדיוק מה את רוצה, שגם כשתגדלי תזכרי איך להגיד את החלומות שלך, לתרגם אותם לתחנות ולמשימות, לרתום לצידך את כל הגיבורות האמיצות שרק תרצי, להתלהב ולשמוח מכל הלב, ולהדביק את כל מי שסביבך באהבה שלך.

10 דקות

קיוויתי לפתוח את שנת 2018 עם בשורה משמחת על צאתו לאוויר העולם של התינוק (הלא-אנושי-בעליל, שלא יהיו פה תקוות שווא, כן?!) שלי, אבל בינתיים מתרחשים פה הרבה מאוד דברים מאחורי הקלעים, וקידמת הבמה נשארת מאוד מאוד שקטה.

ההתרכזות הזו בפרוייקט, ששואב את כל כולי, הביאה אותנו בבית לתקופה לא פשוטה. אמנם אנחנו יחד, אני, בגופי, נוכחת עם הילדים כמעט 24 שעות ביממה (משתדלת לקחת פסקי זמן מידי פעם, אבל בגדול, 24 שעות ביממה), אבל הראש שלי, לפחות 80% מהזמן, נמצא במקום לגמרי אחר. בכלל, קשה לי להתרכז בדברים אחרים. כל דבר שאני נתקלת בו מזכיר לי עוד משימה, עוד משהו שהייתי רוצה להכניס לרשימה, עוד רעיון חדש, עוד דיוק לשאלה שמעסיקה אותי. אני כל הזמן פה, אבל לגמרי כל הזמן שם.

לקח לי זמן להבין עד כמה הstate of mind (איך אומרים את זה בעברית? מצב תודעתי? זה נשמע כמו משהו אחר לגמרי) הזה משפיע עלינו כמשפחה. עד כמה זה הופך אותי לחסרת סבלנות. לקח לי זמן לקשר בין הריבים האינטנסיביים בין הילדים (הרבה יותר מהריבים האינסופיים הקבועים), בין חוסר שיתוף הפעולה של אמיתי, בין הכעס של יעלה, בין תחושת חוסר שביעות הרצון, בין הקושי להעסיק את עצמם ובין…בין כל אלו, לבין העובדה שאני לא ממש כאן. לפעמים, צריך להסביר ממש לאט כדי שנבין מהר.

גם כשכבר הבנתי שחלק גדול מאוד מהבעיה נמצא לגמרי בידי, לא ממש הייתי בטוחה מה לעשות עם המידע. אני לא יכולה לצוות על הראש שלי להיות במקום אחד, ולא לזוז לשומקום אחר. הו, כמה שהייתי רוצה יכולת כזו, אבל אני פשוט לא יכולה. גם כשניסיתי להתחיל משחק משותף ולהיות לגמרי נוכחת, מהר מאוד מצאתי את עצמי במחוזות אחרים, כמעט מצטערת על כל הדברים החשובים שהייתי יכולה לעשות במקום "לבזבז זמן במשחקים". ממש מצאתי את עצמי מרגישה ככה, שלשחק זה בזבוז של הזמן היוקרתי שלי. ובאמת שבימים רגילים, אני לא משחקת "בכאילו". אני נכנסת לזה, אני אוהבת את זה ואני נהנית ממשחקים (כמובן שלא מכל המשחקים, אבל אני מוכנה לשחק בדרך כלל רק בכאלה בהם שני הצדדים נהנים).

הסתובבתי כמה ימים עם התחושה הזו. התקדמתי, אני לפחות יודעת כבר מה הבעיה (ברור שזו לא כל הבעיה, ואם אהיה נוכחת משבר הגרעין לא יפתר, אבל חלק משמעותי מהבעיה), אבל אין לי מושג איך לפתור אותה.

תוך כדי עבודה על מה שרציתי לעשות באמת, התחילו לצוץ לי אורות קטנים לכיוון קצה המנהרה. אני לא יכולה להיות נוכחת ב-100% כל הזמן. לא בדרך כלל, ובטח לא עכשיו, כשהראש שלי במקום לגמרי אחר. למען האמת, בדרך כלל, הנוכחות שלי נדרשת בחלקים קצרים מדי יום, אבל ברגעים האלו, אני נדרשת לנוכחות מלאה. לרוב, הילדים כל כך עסוקים ואני כל כך מפריעה. הם רוצים שאני אבוא לראות משהו כשהם השיגו משהו, בסוף הבניה, תוך כדי ההופעה, כשהתחפושת מוכנה. הם צריכים שאכנס לעולם שלהם, ואראה באמת את מה שמעניין אותם. הם צריכים שזה יעניין אותי לפחות באותה מידה, רק מתוך המקום של השיתוף, החיבור והאהבה. הם לא מצפים שאוהב את אותם דברים, אלא רק שאתלהב לראות אותם מתלהבים, ואצליח גם לראות מה מלהיב אותם, בתוך כל העשייה. שאעצור רגע להשתאות ממה שהם עשו, מכמה שהם התקדמו, ממי שהם. וגם הם רוצים להיות שותפים להתלהבות שלי, להבין מה כל כך מעניין אותי בתוך הדברים שאני עושה.

החלטנו לנסות תוכנית פעולה קלילה. לא שינוי גישה, לא שינוי סדרי עולם, אלא משהו שאני באמת יכולה לעמוד בו עכשיו, ממש ממש בקטנה. קבענו שלכל אחד מאיתנו ינתנו חמש דקות, מדודות, עם סטופר. בחמש הדקות האלו "בעל השמחה" רשאי להפעיל את האחרים באיזו צורה שהוא רוצה- והאחרים מתחייבים לשתף פעולה. בחמש דקות אפשר להעלות הופעה, אפשר לארגן משחק, אפשר להכנס לדמות, אפשר ליצור יצירה, אפשר להשתולל- כל מה שרוצים. ביום שאחרי הפיילוט, הילדים ביקשו העלאה. אז 10 דקות לכל אחד. סך הכל חצי שעה של נוכחות מלאה- 10 דקות בעולם של  יעלה, 10 דקות בעולם של אמיתי, 10 דקות בעולם שלי. זה לא חייב להיות ברצף. העיקר שכל אחד מאיתנו סמוך ובטוח שהוא יקבל את 10 הדקות שלו, ויזכה בהן להקשבה מוחלטת ולהשתתפות מלאה.

איכשהו, מתוך עשר הדקות האלו, צמחה איזושהי שותפות חדשה. זה לא קסם, הסערה שבתוך הבית עוד לא לגמרי חלפה. אבל אצלי, פנים, אני מרגישה שינוי באווירה. שינוי קטן, בלתי נראה, באיכות החיבור. וגם סקרנות אמיתית, למידה, אחד על השניה (וההפך), ועל תחומי העניין עצמם.

בינתיים היינו 10 דקות מתעמלים אולימפיים

ו-10 דקות גיבורי על (כמה פעמים)

ו-10 דקות אמנים מפורסמים

ו-10 דקות במסיבת ריקודים

ועוד דברים קטנים קטנים. קצרים ומדוייקים. אפילו לא ברצף של ימים, כי לפעמים החיים באמת יותר מידי עמוסים. אבל יש כוונה, וכולנו מרגישים את הכוונה הזו כשהיא נוכחת.

"ילדים זה בשביל לפגוש, והמפגש עושה כל מה שצריך כדי שיגדלו להיות אנשים שלמים וחכמים" (דן לסרי/הורות לחירות)

ואם הנושא הזה של נוכחות, השתתפות וכוונה מעסיק גם אתכן, אני ממליצה בחום כל כך רב על הספר הנהדר הזה של דן לסרי. לא לכולו אני מתחברת ולא עם כולו אני מסכימה, אבל יש בו חשיבה ותובנות שללא ספק הופכים אותי בכל קריאה לאמא טיפטיפה יותר טובה.

הרשומה הזו גרמה לי לחשוב על הטקסים היומיומיים הקטנים שאנחנו עושים יחד או לחוד, שבונים את היומיום שלנו כמשפחה. כמה כוח יש בהרגלים הפשוטים, בעצם זה שאנחנו יודעים שהם יגיעו, שאנחנו בטוחים שיהיה להם מקום ביומיום. כמה משמעותי טקס הערב שלנו, למרות שהוא לא ארוך ולעיתים קרובות גם קצת עצבני, וכמה חשוב לעדכן את הטקסים שלנו יחד עם המציאות שמשתנה…

על אילו טקסים אתם מקפידים כמשפחה? אילו הרגלים יומיומיים מחזקים לכם את הביחד? בתקופה אינטנסיבית כזו, רעיונות ומחשבות יתקבלו בברכה גדולה!

התלמידה המצטיינת של השנה

כמו שסיפרתי ברשומה של סיכום השנה "שלנו", המון דברים חדשים למדתי השנה. כל כך הרבה דברים, אפילו שחלקם כתובים, אני מתקשה לזכור את כולם, לאסוף את כולם לרשימה. אני יודעת שגם אם אני לא זוכרת אותם במודע, ברגע שלמדתי אותם, באמת, הם הפכו לחלק ממני, נמצאים שם איפשהו, צצים ברגע הנכון, בהפתעה. קצת כמו בסדרה המשעשעת "גדולה מהחיים", בה הדמות הראשית מופתעת לגלות כל פעם ידע משפטי חדש שמסתתר בנבכי התודעה, שהיא לא לגמרי שלה.

מתוך כל הלא-ממש-רשימה הזו, של כל הדברים החדשים שנלמדו השנה, איתגרתי אתכן, אבל לא פחות, את עצמי, בשאלה- מה הדבר הכי משמעותי שלמדתי השנה? מה מכל השיעורים, יהיה הלקח החשוב איתו אני אבחר לפתוח את השנה החדשה?

נהניתי לקרוא את התשובות שלכן, וכמו שקורה תמיד, השיעורים של מישהו אחר נוגעים במקומות אחרים אצל כל מי שקורא אותם. עם חלק מהדברים הזדהיתי כמו שהם, חלקם גרמו לי לחשוב איפה זה פוגש אותי, איזו למידה מהשנה שחלפה מתחברת למסקנה שנכתבה? אני לא בנאדם רוחני במיוחד (ומי שמכיר אותי מקרוב יכול אולי לחשוב שזו לשון המעטה בהתגלמותה), אבל איפשהו במהלך השנה שחלפה, למדתי על בשרי שיש הרבה אמת באמירה "כל דבר שאנחנו פוגשים, אנחנו פוגשים עם סיבה" (ולא, זאת לא הלמידה הכי משמעותית שאני לוקחת איתי לשנה הבאה, אבל בהחלט גם לה מגיע מקום של כבוד ברשימה).

מכיוון שחלק מהמגיבות בחרו לשמור על אנונימיות, החלטתי לסכם את התגובות בצורה אנונימית, ולהגיד את התודות לנשים האמיצות שחשפו בפני את מעמקי ליבן באופן אישי. כל כך נהניתי לכתוב את הרשומה הזו.

נהניתי לקרוא על הדברים הפרקטיים שעושים את הג'אגלינג המטורף של החיים לקצת יותר אפשרי וגם נעים, כמו למשל לתת למישהו אחר לטפל בילדים שלי, לפעמים. או לקחת חצי שעה בשביל לעשות משהו בשבילי- בלי ייסורי מצפון. כמה פשוט וטריוואלי, כמה קשה לפעמים ליישם.

נהניתי לקרוא על התובנות שעושות קסמים ליחסים עם הילדים: "היכולת לצמצם את עצמי מעט מולם ולהגדיל את המרחב שלהם"

נהניתי לקרוא על כלים ועל הרגלים, לכאורה קטנים, שמשפרים באופן משמעותי כל כך את החיים. על מדיטציה, על חיבור גוף לנפש, על חשיבה חיובית וחיבור לחושים, שכל כך מובילים אותנו כשאנחנו ילדים, ונוטים קצת להתכהות עם השנים.

ואחרי שקראתי, וכתבתי, וחשבתי, וחיברתי את הנקודות…הגעתי למסקנה שהדבר החשוב ביותר שלמדתי השנה הוא

"לחזק את החוזקות"

הרעיון לא היה חדש לי, כבר נתקלתי בו בעבר, בתלבושות כאלו ואחרות. אבל זה חלק מהקסם הגדול שמפריד בין הוראה לבין למידה- למידה יכולה להתרחש רק כשהקרקע אצלי, אצל הלומד, מוכנה. והשנה, פגשתי את הרעיון הזה שוב ושוב, עד שהצלחתי להקשיב לו באמת. הרעיון הבסיסי, מגובה במיטב מחקרי הפסיכולוגיה והניהול שבעולם, טוען שכדי להצליח (ותהא הפרשנות האישית שלנו למושג הזה אשר תהא) אנחנו צריכים להכיר את החוזקות שלנו, לחזק אותן עוד יותר, להשתמש בהן ולבטא אותן. מה לגבי החולשות שלנו? הן הרבה פחות חשובות. כדאי להכיר גם אותן, אבל לא לתת להן את מרכז הבמה. אם אפשר למקר אותן החוצה (אני די בטוחה שאין פועל כזה, אבל צריך להיות), מה טוב.

כמו שקורה בדרך כלל, ברגע שרעיון חדש מכה בנו שורש, אנחנו נתקלות בו בכל פינה. העיסוק החדש של אמיתי בעניין גיבורי העל עימת אותי שוב ושוב עם השאלה "מה כוח העל שלי?". דילמות החוגים של יעלה אילצו אותי לגבש לעצמי קו מחשבה על הפער בין מה שאני אוהבת לבין המקומות בהם אני טובה. לא רק בחיים הפרטיים, גם ברשת נתקלתי בעוד ועוד ענייני חוזקות וכישורים. התגלגלתי שוב, במקרה לסדרת רשומות ישנה של שירה דרמון, שכותבת בלוג מרגש ומחבר על "אמהות מתוך מודעות", כבר קראתי את הרשומות בעבר, אבל הפעם קראתי אותן אחרת, במיוחד את  הרשומה שעוסקת בשאלות שהנושא מעלה בנו. קראתי עוד כותבות מרתקות שמתייחסות לנושא מזוויות שונות- נויה קומיסר, מיכל פולת ועוד ועוד.ועוד ועוד "צירופי מקרים" כאלו, שברור לי שהיו רק עניין של התכווננות.

שיא הלמידה בתקופה הזו מבחינתי, התבטא במפגש שלי עם אתר VIA. הוא לא היחיד מסוגו, אני אפילו לא בטוחה שהוא הטוב ביותר, אבל עבורי הוא היה במקום הנכון ובזמן הנכון, עד שכמעט התפתיתי להאמין במתנות מהיקום. כמו חברות נוספות (הידועה שבהן היא "גאלופ"), החברה מציעה שאלון אינטרנטי לזיהוי חוזקות. שני יתרונות גדולים לשאלון- הוא בחינם, ויש לו גרסה בעברית.

השאלון די ארוך (100 שאלות אם אני לא טועה), ובסופו מקבלים רשימה. רשימה של חוזקות האישיות שלנו. 24 התכונות האפשריות מסודרות על פי סדר הופעתן אצלנו. נשמע מעט אקראי, אבל כל כך מדוייק. הרשימה נשמרת ואפשר לגשת אליה בכל זמן, וגם לקרוא באתר בפירוט על כל אחת מהחוזקות. אפשר לקבל, בתשלום, גם סיכום מפורט על כל החוזקות שלנו ומשמעותן. לא ניסיתי את הסיכום שלהם, אז אני לא יודעת, אבל בהרגשה שלי, האידיאל הוא לשבת ולכתוב את הסיכום בעצמך. מה המשמעות של כל תכונה בעיניך? איפה היא באה לידי ביטוי בחיים שלך? וחשוב מזה- איך החוזקות המרכזיות (כלומר, הראשונות ברשימה) משתלבות כדי ליצור את כוח העל הייחודי הזה שיש רק לך!?

בנוסף לשאלון, לניתוחים ולרעיונות שבאתר, יש להם גם בלוג מוצלח שמציע דרכים מגוונות ומעניינות להשתמש במידע הזה, על החוזקות שלנו, במצבים שונים ובהקשרים שונים בתוך חיי היומיום. זה אמנם לא בעברית, אבל לרוב די קצר ובעיני ממש שווה את זה.

אחרי שסיימתי את שלב העיכול הראשוני של השאלון הזה, קיבלתי כיוון ודחיפה אדירה קדימה. כמיטב הקלישאות, כל הנקודות הסתדרו לי במקום, ובעקבותיו התחלתי לסלול לי דרך חדשה, איתה אני מקווה להתקדם ולעלות בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה.

כל המחשבות האלו, על שיעורים, תובנות ולמידה, הן חלק משמעותי מהדרך החדשה שלי. אם פספסתן את הדד ליין, ואתן עדיין רוצות להצטרף, להקדיש את הזמן לעצמכן, כדי לסכם את השנה ולהגיע מוכנות יותר לשנה החדשה, אני מזמינה אתכן לסנונית, הצצה ראשונית לקראת השלב הבא במסע שלי- בואו להמשיך את הדיון על השאלה "מה למדתי השנה ואקח איתי לשנה הבאה" גם בתחנה הבאה.

לא, לא, אל תדאגו, לא שכחתי. הזוכה בהגרלה היא…תופים תופים

שירה דרמון

בחיי שההגרלה נערכה רק אחרי שסיימתי לכתוב את כל הרשומה הזו, בה השם של שירה כבר עלה…הנה הוכחה לאתיות ההגרלה:

תודה רבה לכל המשתפות המשתתפות והמרגשות, תודה גם למי שקראה והגיבה בלב או למגירה. מי ייתן ולכולנו תהיה גם שנה לועזית מלאה בלמידה. ואל דאגה, עוד לא סיימנו עם ההכנות לשנה החדשה…

מה למדתי השנה? והגרלה

 

החודש האחרון של שנת 2017 כבר כאן. כמו בכל שנה, זה מפתיע. נדמה שרק לפני דקה חגגנו פה התחלה של שנה חדשה, והנה היא כבר נגמרת. איך זה קרה?

אז נכון, את ההחלטות לשנה החדשה שלי כבר קיבלתי בראש השנה "למנייננו". הכנתי לוח השראה, הצבתי מטרות והתכוננתי כמו שצריך. זה לא אומר שאסור לי לנצל את ההזדמנות לעשות "בדיקה תקופתית". באיזה משימות התקדמתי? איפה אני צריכה "לתת פוש"? על מה מגיע לי ח"'ח? מה אני רוצה להוסיף? איזה נושאים נוספו לי לחיים? מה החלטתי להניח בצד כרגע? כמעט שלושה חודשים עברו מראש השנה העברי, רבעון. זמן מצויין לבדק בית.

כמו שרמזתי (רמזים דקים, דקיקים ממש), הרבעון האחרון הזה של 2017 הוא רבעון של עשייה מאוד מרגשת מבחינתי, כזו שהיא כל כולה הכנה לקראת 2018 הבאה עלינו לטובה. בתוך כל העשייה, רשימות המשימות, הדברים שאני רוצה להספיק- חשוב לי לעצור רגע, לנשום עמוק ולהסתכל על השנה שחלפה.

קודם כל, כדי להתענג עליה. כל כך הרבה דברים טובים קרו השנה. יש טענה (שאני שמעתי מענבל גבור, אבל אני לא בטוחה מה מקורה) שכשאנחנו עוצרים להודות על רגעים מאושרים, אנחנו כמעט חווים אותם שוב, ולחוויה הזו יש השפעה עצומה על מפלס האושר הכללי שלנו.

הסיבה השנייה לעצור לסכם את השנה שחלפה, היא כדי לקחת אותה איתנו הלאה. אמנם "מה שהיה היה", אבל הדברים שעברנו בשנה הזו השפיעו עלינו. גם אם נדמה לנו שלא עשינו שומדבר חדש השנה, אנחנו גרסת דצמבר 2017, שונים קצת מאנחנו גרסת ינואר 2017. סיכום שנה הוא הזדמנות מצויינת להצביע על השינויים האלו, ולהסיק מהם מסקנות. מסקנות שיעזרו לנו לשפר, לדייק ולכוונן את עצמנו לקראת 2018.

גם בראש השנה העברי הקדשתי את רשומת החג שלי לנושא קרוב, לכלי "מה למדתי השבוע" שמככב ביומן שלי. הקשר בין הרשומות לא מקרי, ללא ספק השנה שלי, הן העברית והן הלועזית, עומדת בסימן של למידה.

ברוח הבלוג הזה, וברוח התוכניות המרגשות שלי ל-2018, אני רוצה להזמין אתכן לאתגר סופשנה כאן בבלוג. כחלק מהסיכום של שנת 2017, או כחלק מההכנות לקראת שנת 2018, אני מזמינה אתכן להקדיש כמה דקות לענות על השאלה הזו-

איזו ידע חדש, תובנה חדשה, כלי חדש, רעיון חדש או כל "חדש" אחר, שרכשתן ב-2017, יעזור לכם להתקדם לעבר המטרות שלכן ב-2018?

זו יכולה להיות הזדמנות פז לכתוב את כל מה שלמדנו השנה. להריץ בראש "שידור חוזר" של השנה שחלפה, כל חודש וחודש, כל מאורע שקרה, ולזהות את השיעורים שלמדנו בדרך. מתוך כל הרשימה, אני מזמינה אותך לשתף כאן בתגובות את השיעור הכי משמעותי, שהכי ישפיע על מי שתהיי כש-2018 תכנס בדלת. הכי יעזור לך להגיע רחוק יותר, להיות מאושרת יותר, בריאה יותר או בכלל- יותר.

אני מאמינה ששיתוף של השיעורים שלנו יכול להפוך אותם משמעותיים גם עבור אנשים אחרים, לעזור לעוד אסימונים ליפול, וליצור מרחב של למידה משמעותית לקראת השנה החדשה. אם תעדיפי לפרסם את התשובה שלך בעילום שם, את יכולה לשלוח אותה ישירות אליי באמצעות הטופס הזה, ואני אפרסם אותה כאן בבלוג בעילום שם:

מעבר לחדוות השיתוף ושמחת חכמת ההמונים, בין העונות והנענות לאתגר (כמובן שגם עונים נענים יתקבלו בשמחה) תוגרל מחברת שווה במיוחד. מכיוון שיש לי כל כך הרבה דגמי מחברות ברשימת המשאלות שלי, ואין לי תירוצים מספיק טובים לקנות את כולן לעצמי- בין העונות לאתגר (בתגובות או במייל) עד ה-19.12.2017 בחצות,יוגרל נס חנוכה קטן- אחת ממחברות המשאלות שלי, כדי לכתוב בה את כל השיעורים החדשים ששנת 2018 נושאת בחובה.

התמונה להשראה בלבד, ואין בה כדי לרמוז על המחברת שתישלח לזוכה…אבל אני מבטיחה שהיא תהיה ממש ממש שווה! ההגרלה תערך ב-20.12.2017, נר אחרון של חנוכה ותוצאותיה יתפרסמו כאן בבלוג ברשומה שתסכם את כל התובנות ותכריז על שם הזוכה.

ובינתיים, עד שנפגש שוב ברשומת חנוכה, קדימה, לעבודה- מה למדתן השנה?!

Road Trip בישראל

או- איך טיילנו שבועיים בארץ, ונהננו כמעט מכל רגע

איפשהו במהלך הקיץ, בח"ל הגיע עם בשורה מפתיעה- מסתבר שהצטברו לו ימי חופש. די הרבה אפילו. אז אחרי החגים, הוא לוקח חופש.

כבר סיפרתי בעבר, שכשזה נוגע לחופשות, אני תמיד נוטה להישאר בבית. בח"ל נוטה להרפתקאות ולמסעות. המטרה היא למצוא דרך בה שנינו נהיה מרוצים, וגם הילדים, אם אפשר. את האפשרות של טיסה הצלחתי להוריד מהפרק די מהר, וככה התחיל להתגלגל במוחו הקודח של בח"ל הרעיון- מסע דרכים ברחבי הארץ. צדיק, הבח"ל שלי, שיודע את נפש…בהמתו. את הרעיון הוא טפטף לאט לאט. התגבר באלגנטיות על משברים ומכשולים שהצבתי בדרך, ודקה אחרי שסוכות נגמר- יצאנו לדרך. שני הורים, שני ילדים, ואוטו עמוס לעייפה. את הלו החתיך שלנו בחרנו להשאיר בפנסיון ביתי מפנק לתקופה, ונפרדנו ממנו ומהבית לשבועיים.

את המסלול בנינו יחד- אני דקרתי נקודות עניין שחשבתי שישמחו אותנו. ביומיום אנחנו נוטים להתרחק מאטרקציות. פה זו הייתה ההזדמנות שלנו להתפרע על אטרקציות ופעילויות ייעודיות ומיוחדות, בידיעה שזו תקופה יחסית רגועה ברוב המקומות. בח"ל בנה סביב זה מסלול, ותכנן מקומות לינה מגוונים לאורך הדרך. אריזות, ארגונים, הכנות של הילדים ויצאנו לדרך.

בשורה התחתונה- היו לנו שבועיים קסומים ומלאים באיזונים עדינים ומדוייקים.

היה לנו בילוי עירוני משובח בשלוש ערים גדולות:

ובילוי טבע שקט ושליו:

היו לנו אטרקציות מלאות עניין ופעילות:

וזמן רביצה והרגעות עמוקה:

הייתה לנו המון משפחתיות:

וגם זוגיות:

ואפילו קצת לבדנס:

היו לנו רגיעים קרירים וחורפיים:

ורגעים חמימים וקייצים, בשילוב שרק הסתיו שלנו יודע:

היה לנו מדבר צחיח:

וים עמוק וקריר:

הרבה פלסטיק:

אבל לא פחות חול ואדמה:

תרגול כישורי שטח:

וגם מלונות שמשאירים מקום לפינוק:

הרבה דמיון:

והרבה מציאות מעשית:

וגם ג'ירפות:

וחגיגת יומולדת אחת. בשבילי:

איזונים עדינים ומדוייקים, הרבה מאוד 'גם וגם', בלי להגיע ליותר מידי. תמהיל מדוייק שמתאים בדיוק לנו, בנקודת הזמן הזו, בהרכב הזה ובמצב הרוח הנוכחי.

אמנם התמונות מספרות הרבה, אבל למי שסקרן לדעת בדיוק איפה היינו ומה עשינו?

מסלול הטיול שלנו

התחלנו בירושלים, שם בילינו 3 לילות וימים. ישנו במלון במרכז העיר:

  • יום 1: בעיר העתיקה- השוק והכותל
  • יום 2: מוזיאון המדע ושוק מחנה יהודה (עם מנוחה באמצע)
  • יום 3: גן החיות התנ"כי, ביקור נוסטלגי בעמינדב ובבט לקינוח.
  • יום 4: בוקר יומולדת בעין פשחה ולינה בפסגת מצוקי דרגות (אירוח במדבר).
  • יום 5: סיור במצדה, לינה באוהל בערבה.
  • יום 6: ביקור חברים בערבה והגעה לאילת לפגוש את הדודים. לינה בדירת נופש שהזמינונו מראש
  • יום 7: המצפה התת ימי באילת וביקור בים.
  • יום 8: יום רגוע בדירה הכיפית שלנו, בריכה, קצת קניות ואחה"צ בטיילת של אילת.
  • יום 9: תמנע, פרידה מאילת ולינה באוהל בחניון בארות, במכתש רמון.
  • יום 10: ביקור בחי-רמון ובמרכז המבקרים מצפה רמון, פיקניק צהריים משובח ולינה בבית ספר שדה שדה בוקר.
  • יום 11: שדה בוקר, עין עבדת. נסיעה לבאר שבע וביקור דודים קצר. לינה בדירה שהוזמנה מראש בבאר שבע.
  • יום 12: לונדע ופארק הילדים, אייג'אמפ (עם מנוחה באמצע).
  • יום 13: חוזרים הביתה, עם עצירה אצל הסבים במרכז.

המלצות ותובנות:

  1. הכי הכי חשוב- לא למהר. לתכנן מראש, אבל רגע לפני היציאה לטיול לנשום עמוק ולהזכיר לעצמנו שזה לא מרוץ. שזו בדיוק ההזדמנות לזרום. אם משהו לא נכון למישהו מאיתנו, אפשר לשנות. לבלות בחדר זה לא "בזבוז זמן", לנוח קצת בצהריים מול מסך זה בסדר. אין צורך לסמן וי בסוף המסלול. מי שמכיר אותי יודע כמה זה קשה לי, אבל באמת, השינוי המחשבתי הקטן הזה שעשיתי במודע ובכוונה תחילה בתחילת הטיול שינה לי את כל החוויה.
  2. לתת מקום לכל אחד– לבדוק מה חשוב לכל אחד מהמשתתפים ולתת לזה את המקום הראוי. למשל לבח"ל ולי היה חשוב שנוכל לדבר בערב, וזה השפיע על סידורי הלינה שבחרנו. אמיתי בתקופת חיות טרף בחייו- אז הקדשנו זמן לגן חיות, חי בר, אקווריום כרישים ועוד לא מעט זמן בלמידה של חיות טורפות בארץ. יעלה מתלהבת מאוד מחדרים במלון (או באכסניה, או באוהל. סידורי לינה מרגשים אותה באופן כללי), אז הקפדנו תמיד להגיע למלון ולא למהר לצאת מיד אח"כ, כדי לתת לה זמן להתרגש וכו'.
  3. אוזניות– לפני הטיול קנינו לילדים נגן אמפי3 קטן, ואוזניות לכל אחד מהם. האוזניות איפשרו לאמיתי למסך רעשים, בעיקר בזמן נסיעה, שיעלה מאוד אוהבת לדבר, וגם איפשרו לשניהם לשמוע שירים שהם אוהבים. ללא ספק הקנייה הכי טובה בהקשר לטיול. 
  4. לא לזלזל באוכל– בח"ל צוחק עליי שבמשפחה שלי טיולים סובבים רק סביב אוכל (מה שנכון). אז השתדלתי למתן את העניין הזה, אבל לא לזלזל בו. אנשים רעבים פשוט לא נהנים. וגם כאלו שלא שתו קפה בבוקר. ואם אנחנו בענייני אוכל- בירושלים כמובן בבט, וגם ארוחת בוקר ב"קדוש", בקפה קורטדו שבמצפה רמון יש קפה קר נהדר ופיצה ענקית ונהדרת ממש, וב"פסטינה" האיטלקית שבבאר שבע יש ריזוטו 4 גבינות כל כך משובח שהוא היה סיום ממש הולם לטיול כולו. 
  5. לנקות את הראש- יצאנו לטיול הזה באמת באווירה של חופש. עם כמה שפחות דאגות ומשימות, עם כמה שפחות חיבורים לאינטרנט (לא תמיד עמדנו בזה, אבל התכוונו), עם הרבה רצון לביחד. אפילו את הציפיות הגבוהות הוצאנו לחופש. ומתוך החופש הזה צמחו דברים מופלאים. המון מחשבות. המון המון תובנות ודיוקים ותוכניות לעתיד והתרגשות. וחזרתי הביתה עם דרייב ענק לעשות, מתוך החופש הזה.
  6. ועוד טיפ אחד קטן- לקחת חופש מהחופש. לחזור הביתה יום מוקדם יותר, או (אם אפשרי) לקחת עוד יום חופש, לקחת את הזמן להיכנס לשגרה בהדרגה. לא לאבד את הטעם של החופש מהר מידי, לבית, לילדים, לגוף ובעיקר לנשמה לוקח קצת זמן לחזור למציאות.

ועכשיו אנחנו כאן, חוזרים לאט לאט לשגרה המבורכת שלנו, משתדלים להשאיר את הטיול נוכח בחיים שלנו עוד קצת. מסתכלים בתמונות, מתכננים להכין אלבום, משתפים בחוויות את כל מי שמוכן לשמוע. המחשבות שליוו אותי בטיול והבשילו לכדי החלטות קורמות לאט לאט עור, גידים, פיקסלים ומילים. הלך המחשבה המהורהר ממשיך ללוות אותי. הלוואי שאצליח לשמור קצת מmood הטיול הזה ביומיום שלי לפחות לעוד כמה ימים…

 

נאסף תשרי

תמיד זה תופס בהפתעה. תשרי נגמר. החגים כבר מאחורינו. רגע! עוד לא הספקנו כלום! היו לנו עוד כל כך הרבה תוכניות! אבל כולנו כבר יודעים שאי אפשר לעצור את הזמן…ולפעמים כיף לעצור רגע. להסתכל אחורה, לא על כל מה שרצינו ולא הספקנו, אלא על כמה הרבה כן הספקנו. ובחיי שחודש תשרי הזה היה עמוס בהמון דברים קטנים וחגיגיים שלא הספקנו לשתף. החלטתי לסכם את תשרי שלנו במקבץ יצירה והשראה באווירת החגים, שלא נשכח מה עשינו כשיגיע תשרי הבא:

רגע לפני ערב ראש השנה, התכנסנו לאפייה מסורתית של מאפינס דבש:

ומיחזרנו להם מתקן הגשה מדליק במיוחד:

ככה הוא נראה בתחילת העבודה. מתקן תצוגה של מסטיקים מקרטון, שנזרק ע"י הכלבו של הקיבוץ ואומץ על ידי שכנה יקרה שיודעת שדברים כאלו תמיד משמחים אותנו. כמה דקות אחר כך, קצת דאקטייפ וקצת וושי טייפ והוא נראה ככה:

כמובן שהיו מספיק מאפינס למלא את כל המתקן, אבל בשלב הזה כבר לא צילמתי. בכלל, בערב החג היינו אחראים על כמה מאכלים, אבל בעיקר על הדקורציה. אז שינסנו מתניים משפחתיים להכנת האביזרים, בעזרת ה"קאטלבאג", מכשיר החיתוך הנאמן שלי:

בחרנו בשילוב צבעים חגיגי של לבן-ירוק-זהוב. כמה שהזהוב הזה הרשים את אמיתי (בריסטול רגיל לגמרי, בצבע זהב. לרכישה בחנות הציוד המשרדי/יצירה/ציוד לגנים הקרובה לביתכם):

גם יעלה מצאה שימוש נפלא לשאריות הזהוב-זהוב:

כמה מפתיע! ציורים של משפחה…אבל ציור קצת אחר, בטושים פרמנטטיים על נייר מבריק. חווית יצירה שונה. בכל מקרה, ככה ההכנות שלנו נראו ברגע האמת, על שולחן החג:

הכנו גם כרטיסי שנה טובה. בסופו של דבר יעלה חילקה את הכרטיסים שלה, והכרטיסים שאני הכנתי (במפגש יצירה עם חברות) חזרו לחכות בסבלנות לראש השנה הבא:

גם אחרי ערב החג, המשכנו ליצור באותה אווירה חגיגית:

יצרנו בהשראה רימונית, ואמיתי שוב לקח את זה לכיוון שלו, כשהפך את הרימון לא רק להשראה, אלא לחומר היצירה עצמה:

קצת קשה לראות בתמונה, אבל הוא יצר ציורים ממיץ הרימונים, ונהנה מכל רגע. לא רק רימונים תשרי הביא איתו. אספנו אלינו מגוון אוצרות סתוויים:

כל כך כיף לעקוב אחרי השינויים הקטנטנים האלו. בלוטים ירוקים, שתוך כמה שבועות הופכים לחומים. הכל מסביב משתנה ומקבל חיים וצבעים חדשים:

גם הציפורים מתכוננות לקור ומשאירות לנו שלל סימנים לחילופי העונה:

כל כך יפות, כל אחת שונה מחברתה:

הנוצות האלו סיפקו לנו השראה לפינה נהדרת של יצירה (אם רוצים להמנע ממגע עם הנוצות עצמן, אפשר לצלם את הממצאים בדרך ולהציג את התמונות להשראה):
גם בסוכות, העמוס, מלא הטיולים והאירועים, בו כמעט לא היינו בבית, הספקנו להצטרף לסדנת יצירה חביבה להפליא, שהעסיקה את יעלה ועוד הרבה מאוד ילדים והורים (עם אחוז גבוה מאוד של אבות פעילים ומשתתפים) שעה ארוכה:

בסופה של הסדנה היא יצאה עם סוכה מיניאטורית מקושטת ונפלאה:

ולמרות הבטחות השיר הידוע, כמו שקורה בדרך כלל, היורה לא חיכה לחשוון, וגם אותו חגגנו בתשרי במלוא עוזו, הדרו וריחו הנפלא:

האמת? הספקנו הרבה. הספקנו גם לטייל, ולהיות במרכז, בצפון בצפון, בירושלים ובדרום, ואפילו להצטלם תמונה משפחתית סבירה, נדירה ולבנה. אני חושבת שזו הולכת להיות אחת ההחלטות הנוספות שלי לשנה החדשה-

להסתכל אחורה כדי לראות את כל מה שכן הספקנו

ולהתמלא תחושת סיפוק, עשייה וגאווה. ומה שלא הספקנו? אולי לא היה חשוב מספיק, ואולי יעבור הלאה, לרשימת המשימות הבאה, לשבוע הבא, לחודש הבא ואולי בכלל לשנה הבאה. וזה לא נורא.

אז מה אתן הספקתן בתשרי שהיה?! ואיזו החלטה תקחו אתכן מהחודש הזה, שפתח את השנה?

עוברים דירה

את הרשומה הזו כתבתי לפני שלושה חודשים, רגע אחרי שעברנו דירה. לא הייתי כל כך מרוצה ממנה אז, ועניינים אחרים דחקו אותה לתחתית הרשימה. איכשהו, חג הסוכות החזיר אותי להרהורים ולמחשבות על בתים. מה זה בית בשבילי? למה לפעמים חייבים להתרחק ממנו לכמה ימים כדי לזכור להעריך אותו? איפה אני מרגישה בבית? איך עושים שהבית ישרת אותנו ולא אנחנו אותו? ולמה כל כך קשה לי להתרחק מהבית המוכר והאהוב שלי? אז החלטתי שזה הזמן הנכון לפרסם את הרשומה ההיא, כלשונה. למרות שעונת מעבר הדירות כבר מאחורינו, לרגל השיבה מהסוכה פנימה, וגם אל השגרה, אולי גם אתן תמצאו את המחשבות שלי על הבית שימושיות.

קרדיט לכרטיס הנהדר: צרויה

חוץ מהחום, הלחות, הים, הבריכה, הגלידה והמזגן, הקיץ הוא גם עונת הנדידה. נדמה שכולם מסביב מתכננים, אורזים, עוברים, משפצים או לפחות קצת מרעננים את הבית לקראת השנה החדשה. נדמה שגם מי שלא תכנן, מוצא את עצמו אחרי שהיה ארוכה במזגן הבית מזיז רהיטים, רק כדי לגוון את השגרה.

גם אנחנו, לפני קצת יותר משבוע עברנו דירה.

רגע לפני שנכנסנו לזה בכל הכוח, תכננתי לכתוב רשומת פרידה מהבית ההוא, שליווה אותנו בארבע שנים כל כך משמעותיות בחיינו המשפחתיים. התחלתי לחפש בתיקיות התמונות שלי, עוד ועוד תמונות של הבית. בחרתי את האהובות, את המרגשות, את המעניינות ואת הרלוונטיות לבלוג. וכשראיתי את כל התמונות יחד, פתאום ראיתי את הבית שלנו באור קצת אחר.

כשהסתכלתי בתמונות האלו, של הבית, הבנתי שהעקרון הכל כך חשוב שבסיס גישת התקשורת המקרבת אותה אני לומדת, גם בנושא הבית, הכל עניין של צרכים. תפקידו של הבית שלנו לשרת את הצרכים, הכי עמוקים, הכי בסיסיים, של כל הדיירים בו. וכדי שבית יוכל לשרת את הצרכים של כל הדיירים בו, בית צריך להיות דינמי, להשתנות כל רגע, כמעט בקצב בו הצרכים משתנים.

היה לי כל כך קשה להיפרד מהבית שלנו, כי היטבנו כל כך לשנות אותו, לרענן, ולהתאים בכל תקופה לצרכים שהשתנו מסביבו. אף חדר לא נראה כשעזבנו אותו דומה לאיך שהיה בתחילת הדרך. החלטתי להקדיש את רשומת הפרידה מהבית לחדרים שהשתנו, בהתאם לצרכים שהשתנו. כל התמונות והדוגמאות מהבית ממנו זה עתה נפרדנו, חדר אחרי חדר, והשינויים שהוא עבר לאורך השנים.

אז איך עושים את זה?

איך מתכננים בית שמצליח להתאים, לאורך זמן, לצרכים משתנים?

1. לתצפת- בהשראת המונטסורי, השלב הראשון הוא לצפות בכל אחד מבני הבית, בתשומת לב מיוחדת, במשך כמה ימים. לשים לב לפעולות שלו, למעברים שלו ממקום למקום בתוך הבית, לחפצים בהם הוא משתמש וגם לקשיים ולתסכולים שלו. מומלץ אפילו לכתוב במחברת נקודות חשובות שראינו.

כשתכננו את הבית הקודם, מהתצפית שלי על עצמי, ידעתי שאבלה הרבה בחדר הרחצה. מקלחת היא ללא ספק הזמן האהוב עליי ביום. יחד עם מכונת הכביסה שמוקמה בתוך חדר המקלחת, ושני ילדים שעברו שם גמילה, בהחלט ביליתי שם שעות ארוכות. זה הצדיק השקעה בנקודה קטנה של צבע, שתעשה את השהייה שלי בחדר למשמחת ונעימה. ואכן, עד היום, זה החדר האהוב עלי בבית ההוא:

במהלך השנים שמנו לב שהצורך של הילדים (כמו שקורה בדרך כלל לילדים) בעצמאות הולך וגדל. חדר הרחצה סומן כנקודת תורפה בנושא. שינוי קטנטן שיפר את המצב- מתלה מגבת נמוך, לשטיפת ידיים עצמאית:

וגם כלים נגישים מאורגנים שנוספו לאורך השנים כדי לאפשר להם את העצמאות שהם כל כך צריכים, יחד עם מענה לצורך של קטנטנים בסדר, שגרה וארגון:

2. למפות- מתוך התצפית שביצענו, להגדיר את הצרכים של כל אחד מבני הבית. בתקשורת מקרבת שמים דגש מיוחד על הגדרה חיובית- לא מה אני לא מצליח לעשות או מה הבעיה, אלא מה הצורך. למשל לא נכתוב "הברז גבוה מידי לאמיתי", אלא "אמיתי צריך/רוצה לשטוף ידיים בעצמו" (כמובן שזה חלק מצורך רחב יותר בעצמאות, אבל הירידה לפרטים דווקא חשובה לנו בשלב זה). ההסתכלות החיובית מאפשרת לנו לחשוב על פתרונות מכיוונים לא צפויים. הפתרון הצפוי הוא להגביה את אמיתי או להנמיך את הברז. אבל גם מיקום של גיגית עם מים נקיים מתחת לכיור, למשל, יכולה לסייע לו בשטיפת ידיים, או הברז הנמוך שיש בחלק מהמקלחות הישנות וכו'. בקיצור- לכתוב מה כל אחד מבני הבית צריך לאורך היום שלו.

 

הצורך בשינה הוא כל כך בסיסי, שלא חשבנו למפות גם אותו, אבל מסתבר שגם הוא השתנה לאורך השנים. מהשינה העטופה, המוגנת והפסטלית של ההתחלה:

(חדר התינוקות שלנו היה מאוד לא "מונטסורי", והיום הייתי מתכננת אותו לגמרי אחרת…אבל עדיין, אני אוהבת את איך שהוא היה נראה אי אז לפני ארבע שנים.) מזל שהילדים גדלים וחדר השינה שינה את צורתו, ואפילו את מיקומו בבית, כי ילדים גדולים, צריכים מקום גדול יותר:

והפך להרבה יותר חי, מגוון ושמח (במקרה הזה, כל מה שהחלפנו היה נורה באהיל שבתקרה):

ובכלל, חלק גדול מהזמן הילדים העדיפו לבלות במיטה שלנו, כזו שמספקת חום וגם מרחב:

ומסייעת גם ליצר הסקרנות והמציצנות:

3.  לשתף- לתת לכל בני הבית חלק בתכנון. אחרי שקיבלנו איזשהו מושג על הצרכים של כולם, אפשר לתת מקום גם לרצונות, לחלומות ולבקשות שקשה לפעמים לראות מהצד. לפני המעבר הנוכחי הלכנו פיזית, שלושתנו (הילדים ואני, וגם הלו…) לבית החדש כמה פעמים, וחשבנו איך לחלק את החדרים, איפה להניח את הרהיטים הגדולים, מה החפצים החסרים.

בבית הקודם היה לי ברור עוד בשלב התכנון שהסלון שלנו לא יהיה מוזיאון, אלא מרכז חי ונושם של בית עם ילדים, יעלה הייתה רק בת שנה וחצי כשעברנו, והיה לנו ברור שהיא עדיין צריכה אותנו קרוב:

הוא ידע גם להיות מסודר, לעיתים נדירות, אבל לרוב נראה ככה:

עמוס בפינות משחקים שונות ומעניינות:

לי היה צורך במרחב ישיבה והרגעות נוח ומזמין. לילדים היה צורך לשחק קרוב אליי, במגוון של משחקים מתאימים ומעניינים, אבל גם מאורגנים וזמינים להוצאה עצמאית. כשצרכים מתנגשים, אז צצים הפתרונות הכי יצירתיים.

4. רהיטים גמישים- עבורנו, סוד ההצלחה של הבית הגמיש שלנו, היה בכך שבחרנו רהיטים שמאפשרים המון גמישות. רהיטים נייטרלים שיכולים לשמש למגוון צרכים משתנים. כמובן ש"איקאה" הם אלופים בתחום, אבל יש עוד הרבה אפשרויות בטווחים שונים של מחירים.

אפשר לטעות ולחשוב שהסלון שלנו נראה כמו שהוא נראה למעלה כי לא היה לנו חדר משחקים…אז היה גם היה. חדר שהתחיל את דרכו כחדר אורחים פסטורלי:

וכשהתברר שהצורך במרחב משחקים נפרד הולך וגדל, שינה את בגדיו והפך לחדר משחקים:

(תזכרו את השידות שבתמונה, כי הן עוד יחזרו בהמשך… ) שסיפק לילדים שעות רבות של הנאה, כי משחק הוא צורך בסיסי לא פחות מאכילה או משינה:

וכשהצרכים השתנו, הילדים גדלו וחדר השינה שלהם היה קטן מידי, עשינו מהפך. חדר המשחקים הפך לחדר השינה וחדר השינה הגדול, שלנו, שינה גם הוא את תפקידנו ושוב ארגנו ועצבנו מחדש חדר משחקים:

כל שינוי כזה, כל מעבר, אתגר את במציאת פתרונות חדשים ומעניינים לחפצים שלנו:

מי מזהה את השידה שבתמונה? אחת השידות מחדר המשחקים נכנסה לתוך ארוך התלייה והפכה למרכז יצירה. השידה השנייה בכלל עברה לסלון ושימשה עבורי פינת עבודה.

זה רק נראה פשוט, היו שם אתגרים שאפילו אשת הקסם היפנית הייתה נכנעת למולם:

לא רק לאחסן, אלא גם להציג לראווה:

לתת מקום לביטוי האישי, לנראות ולהערכה:

טוב, זה כבר מחוץ לחדר המשחקים, פינת ההשראה שלי, בחדר העבודה המקורי של בח"ל ושלי, שבהמשך הפך בכלל לחדר שינה…כי גמישות היא שם המשחק.

מה זה בעצם רהיטים גמישים? זוכרים את שתי השידות הלבנות שעברו מחדר אחד לשני חדרים שונים? היום, אגב, שתיהן משמשות כארון ילדים פתוח בבית החדש שלנו. אלו בדיוק רהיטים גמישים.

איך בוחרים רהיטים גמישים:

  1. זולים
  2. קלי משקל
  3. בלי להתייחס לייעוד מוגדר (כלומר, זה שמישהו קבע שזו שידת טלוויזיה, ממש לא אומר שהיא חייבת להיות רק שידת טלוויזיה)
  4. צבע נייטרלי או ניתנים לצביעה בקלות
  5. מתפרקים או ניתנים לכיוונון

5. לרענן– על כל התהליך הזה כדאי לחזור כל כמה חודשים. כבר הסכמנו שצרכים משתנים. כשמרגישים תסכול, כשמשהו לא נוח או לא מתאים, לחזור ולנסות להגדיר את הצורך ואז לפנות לחפש פתרונות מתאימים. אם הרהיטים גמישים אפשר בקלות להחליף מיקום של חדרים, למצוא מקום לחפצים חדשים, להוסיף פיצ'רים קטנים שהופכים את החיים להרבה יותר נוחים.

אפילו המטבח, המטבחון הפצפון שלנו, זז והשתנה לאורך התקופה, כדי לאפשר לכולנו גישה קלה ונוחה:

ולא רק הבית, גם לבחוץ יש תפקיד. דלת הכניסה שמספקת בטחון והגנה:

גינת התבלינים שמספקת ריח וטעם לאורך כל השנה:

והגינה של יעלה, שסיפקה לה עניין, אתגר, הצלחה והמון יופי מעבודתה:

נפרדנו מהבית האהוב שלנו ברגשות מעורבים, ועם התובנות האלו בראש ניגשנו לתכנן לנו מחדש בית נוח, מזמין ונעים, כזה שיענה לכולנו על כל הצרכים. הפעם הגענו קצת יותר מוכנים, כבר ידענו מה אנחנו רוצים. אמנם זה בית שכור, כך שאנחנו לא יכולים לקבל כל מה שאנחנו רוצים, אבל זה בדיוק הכיף והאתגר שבלמצוא פתרונות יצירתיים.