מה למדתי השנה? והגרלה

 

החודש האחרון של שנת 2017 כבר כאן. כמו בכל שנה, זה מפתיע. נדמה שרק לפני דקה חגגנו פה התחלה של שנה חדשה, והנה היא כבר נגמרת. איך זה קרה?

אז נכון, את ההחלטות לשנה החדשה שלי כבר קיבלתי בראש השנה "למנייננו". הכנתי לוח השראה, הצבתי מטרות והתכוננתי כמו שצריך. זה לא אומר שאסור לי לנצל את ההזדמנות לעשות "בדיקה תקופתית". באיזה משימות התקדמתי? איפה אני צריכה "לתת פוש"? על מה מגיע לי ח"'ח? מה אני רוצה להוסיף? איזה נושאים נוספו לי לחיים? מה החלטתי להניח בצד כרגע? כמעט שלושה חודשים עברו מראש השנה העברי, רבעון. זמן מצויין לבדק בית.

כמו שרמזתי (רמזים דקים, דקיקים ממש), הרבעון האחרון הזה של 2017 הוא רבעון של עשייה מאוד מרגשת מבחינתי, כזו שהיא כל כולה הכנה לקראת 2018 הבאה עלינו לטובה. בתוך כל העשייה, רשימות המשימות, הדברים שאני רוצה להספיק- חשוב לי לעצור רגע, לנשום עמוק ולהסתכל על השנה שחלפה.

קודם כל, כדי להתענג עליה. כל כך הרבה דברים טובים קרו השנה. יש טענה (שאני שמעתי מענבל גבור, אבל אני לא בטוחה מה מקורה) שכשאנחנו עוצרים להודות על רגעים מאושרים, אנחנו כמעט חווים אותם שוב, ולחוויה הזו יש השפעה עצומה על מפלס האושר הכללי שלנו.

הסיבה השנייה לעצור לסכם את השנה שחלפה, היא כדי לקחת אותה איתנו הלאה. אמנם "מה שהיה היה", אבל הדברים שעברנו בשנה הזו השפיעו עלינו. גם אם נדמה לנו שלא עשינו שומדבר חדש השנה, אנחנו גרסת דצמבר 2017, שונים קצת מאנחנו גרסת ינואר 2017. סיכום שנה הוא הזדמנות מצויינת להצביע על השינויים האלו, ולהסיק מהם מסקנות. מסקנות שיעזרו לנו לשפר, לדייק ולכוונן את עצמנו לקראת 2018.

גם בראש השנה העברי הקדשתי את רשומת החג שלי לנושא קרוב, לכלי "מה למדתי השבוע" שמככב ביומן שלי. הקשר בין הרשומות לא מקרי, ללא ספק השנה שלי, הן העברית והן הלועזית, עומדת בסימן של למידה.

ברוח הבלוג הזה, וברוח התוכניות המרגשות שלי ל-2018, אני רוצה להזמין אתכן לאתגר סופשנה כאן בבלוג. כחלק מהסיכום של שנת 2017, או כחלק מההכנות לקראת שנת 2018, אני מזמינה אתכן להקדיש כמה דקות לענות על השאלה הזו-

איזו ידע חדש, תובנה חדשה, כלי חדש, רעיון חדש או כל "חדש" אחר, שרכשתן ב-2017, יעזור לכם להתקדם לעבר המטרות שלכן ב-2018?

זו יכולה להיות הזדמנות פז לכתוב את כל מה שלמדנו השנה. להריץ בראש "שידור חוזר" של השנה שחלפה, כל חודש וחודש, כל מאורע שקרה, ולזהות את השיעורים שלמדנו בדרך. מתוך כל הרשימה, אני מזמינה אותך לשתף כאן בתגובות את השיעור הכי משמעותי, שהכי ישפיע על מי שתהיי כש-2018 תכנס בדלת. הכי יעזור לך להגיע רחוק יותר, להיות מאושרת יותר, בריאה יותר או בכלל- יותר.

אני מאמינה ששיתוף של השיעורים שלנו יכול להפוך אותם משמעותיים גם עבור אנשים אחרים, לעזור לעוד אסימונים ליפול, וליצור מרחב של למידה משמעותית לקראת השנה החדשה. אם תעדיפי לפרסם את התשובה שלך בעילום שם, את יכולה לשלוח אותה ישירות אליי באמצעות הטופס הזה, ואני אפרסם אותה כאן בבלוג בעילום שם:

שם(חובה)

אימייל

אתר

מה למדתי השנה ויעזור לי ב-2018?(חובה)

שלח

Δ

מעבר לחדוות השיתוף ושמחת חכמת ההמונים, בין העונות והנענות לאתגר (כמובן שגם עונים נענים יתקבלו בשמחה) תוגרל מחברת שווה במיוחד. מכיוון שיש לי כל כך הרבה דגמי מחברות ברשימת המשאלות שלי, ואין לי תירוצים מספיק טובים לקנות את כולן לעצמי- בין העונות לאתגר (בתגובות או במייל) עד ה-19.12.2017 בחצות,יוגרל נס חנוכה קטן- אחת ממחברות המשאלות שלי, כדי לכתוב בה את כל השיעורים החדשים ששנת 2018 נושאת בחובה.

התמונה להשראה בלבד, ואין בה כדי לרמוז על המחברת שתישלח לזוכה…אבל אני מבטיחה שהיא תהיה ממש ממש שווה! ההגרלה תערך ב-20.12.2017, נר אחרון של חנוכה ותוצאותיה יתפרסמו כאן בבלוג ברשומה שתסכם את כל התובנות ותכריז על שם הזוכה.

ובינתיים, עד שנפגש שוב ברשומת חנוכה, קדימה, לעבודה- מה למדתן השנה?!

רגעים של סתיו

באופן רשמי, הסתיו כבר נגמר, והחורף, אהוב לבי, כבר כאן. גם המציאות שבחוץ הסכימה ליישר קו עם הרעיון, וסופסוף החולצות הקצרות פינו את מקומן בארון והסוודרים תפסו את מקומם לקראת הימים הקרים שעוד יבואו. כאן, ליד החימום, אני ממשיכה לעבוד במרץ על הבייבי החדש שלי, בתקווה שהוא יהיה מוכן לצאת לאוויר העולם יחד עם השנה האזרחית החדשה. בינתיים, בבית, לא פספסנו הזדמנות לחגוג את הסתיו עם כל החושים.

אמיתי התרגש במיוחד ממרחבי הבוץ האדירים שהסתיו מזמן לו. התחושה של הבוץ מתחת לכפות הרגליים שלו היא האהובה עליו ביותר, עם מגפיים, נעליים, גרביים ואפילו יחף:

הוא ממש חוקר את המרקמים השונים שרמות רטיבות שונות יוצרות בבוץ. הוא כבר פיתח לעצמו מדדים של צבע, טביעות רגליים ועוד כדי לזהות איפה הכי כדאי לדרוך:

ואיפה הכי כדאי לחפור:

כדי להכין את עוגות הבוץ (או קופסאות השימורים, אם תשאלו אותו) הטובות ביותר:

הבוץ מספק לנו הזדמנות גם לחקור עולם חי חדש לגמרי. מיקרוקוסמוס מופלא ושונה:

עוד לפני שהגיעו הגשמים, אספנו לנו מגוון של עלים יבשים. חלקם היה השראה בתחום האמנות (ניסיון לחקות את הגוון המדוייק שלהם הוא אחד האתגרים המוצלחים שיעלה נתקלה בהם לאחרונה) וחלקם הפך לאתגר מוטורי מהנה במיוחד:

יחד עם קופסת העלים הגשתי כמה כלים מעניינים:

בלי להגיד מילה, אמיתי הבין מה המשימה:

בחן היטב את כל הכלים:

עד שנוצרה לנו קופסה יפיפייה של עלים מרוסקים. אם תהיתם, בסופו של דבר הכלי היעיל ביותר הוא כפות הידיים. והרגליים:

היא משמשת אותנו כקופסה תחושתית, מחבוא למגוון חיות הג'ונגל המפחידות וגם חומר אמנות מרגש.

הכנו לנו עוד קופסה תחושתית סתווית, מצד אחד מאוד דומה לקופסה הזו, ומצד שני לגמרי הפוכה ממנה. גם היא מבוססת על עלי סתיו:

אבל מפלסטיק. על העלים האקריליים היפיפיים האלו אני מפנזטת כבר כמה שנים, וסופסוף הזמנתי אותם במשלוחה שווה במיוחד שהגיע אלינו מארה"ב לא מזמן (יש בו עוד מציאות שאני מקווה לשתף פה בקרוב). בעקרון התוכנית הייתה לשלב אותם בעיקר בבקבוקים/שקיות תחושתיים, הם ממש מושלמים למטרה הזו, וגם בפרוייקטי אמנות שונות. בינתיים הם משמחים גם בקופסה:

אמיתי בחר בעצמו איזה כלים ואביזרים להוסיף לקופסה והיה מרוצה מאוד מהבחירה שלו:

ובפינת האמנות שלנו, בין סתיו לחנוכה, צבעי הזהב השתלטו על כל פינה והם מעסיקים אותנו שעות ארוכות. חבילת טושים מטאליים של חברת GIOTTO היא האהבה החדשה של הילדים, וחבילת צבעי פנדה מטאליים של חברת "קולוריטו" היא האהבה החדשה שלי. ממליצה על שניהם בחום:

עכשיו לאט לאט אנחנו נפרדים מעניינים הסתיו, ומפנים מקום לענייני חנוכה, חורף וגם קצת חג המולד וסוף השנה האזרחית וסיכומי/תכנוני השנה שבאים איתה. אני אוהבת את חודש דצמבר! איך נראה הסתיו אצלכם?

עגלת האמנות שלנו

שקט כאן בבלוג, ולא סתם. מאחורי הקלעים אני עובדת על משהו חדש. גדול ומרגש מאוד. משהו שמתבשל כבר תקופה ארוכה על אש קטנה, ובשבועות האחרונים תופס תאוצה ומתחיל לקבל צבע וצורה. למרות ההתקדמות הגדולה, ייקח עוד קצת זמן עד שאוכל לספר עליו בהרחבה, ובינתיים…הג'ירף "זוכה" לקצת מנוחה.

ואולי הוא בכלל נבהל מכל התגובות המפרגנות והמשמחות שלכן (ואפילו שלכם) לרשומה על הטיול שלנו, והחליט שעכשיו הוא נחבא אל הכלים? אין לדעת…

בכל זאת, בבית ממשיכים להתרחש דברים קטנים, יומיומיים ומעניינים. כמעט לא דיברנו בבלוג על הסתיו הנהדר שבחוץ, שכמובן מקבל ביטוי גם בתוך הבית פנימה, וסופסוף מתחילה להסתמן פה סוג של שגרה-של-שנה-חדשה, שהשנה הגיעה אלינו אפילו יותר באיחור מבדרך כלל.

הכניסה לשגרה עשתה לי דגדוג באצבעות, מן חשק מוזר שכזה (מוזר במיוחד אם את בלאגניסטית חסרת תקנה) לארגן לנו מחדש את פינות המשחק והעבודה. לא מזמן סיפרתי על הבית שעזבנו, ובכלל עוד לא הקדשתי מקום לבית ה"חדש" אליו עברנו. הוא מציב בפנינו לא מעט אתגרים, עם המון פתרונות אחסון, אבל כאלו שתוכננו בזמנים אחרים לאנשים אחרים. בין כל הדברים שסימנתי לי כ"דורשים שינוי", ראשונה בתור עמדה לה פינת היצירה. עם השינויים שחדרי המשחקים שלנו עברו לאורך השנים (וכאמור, הם עברו הרבה), תמיד הייתה לילדים פינת יצירה נוחה ומזמינה, עם חומרים מסויימים נגישים, ואחרים מאוחסנים, עם משטח עבודה ועם הזמנות שונות ליצירה.

בבית החדש לא הצלחתי לארגן אחת כזו. בחרנו שולחן שהתאים בדיוק לנישה שחשבתי שתתאים בדיוק למטרה, ניסינו למקם שולחן אחר בפינה שונה…זה פשוט לא יצא. אז עשיתי את מה שמצופה מאמא דיגיטלית כמוני, וביליתי שעות רבות בחיפושים בפינטרסט. כמובן ששם נמצאה הישועה (לחיצה על הקישור תוביל לרשומה המקורית והמופלאה ממנה הושאלה הישועה).

עגלת יצירה

היא לא דורשת פינה מסויימת וחד משמעית, וזה מצויין, כי פינה כזו לא נמצאה. היא מאפשרת ליצור בחדר המשחקים, בסלון, או בגינה. היא מאפשרת תצוגה נוחה וגישה נגישה, יש לה אינספור אפשרויות גיוון והגשה, והיא גם פשוט יפה. אז קניתי עגלה. לקח עוד קצת זמן עד שיעלה סיימה להשתמש בה כעגלת בית חולים לתינוקת-שלה-שרק-נולדה, ואני חיכיתי לאישורה, וגם להשראה שתכה בי ותגלה לי איך להפוך אותה לפינת היצירה החדשה.

מלבד פינטרסט, ההשראה המרכזית הגיעה מכיוון המורה לאמנות של יעלה. לא ממש הפתעה, אני יודעת…במהלך השנה שעברה יעלה השתתפה בחוג אמנות כאן בקיבוץ, אצל מורה מקסימה. למרות שיש לה אינספור הזדמנויות ליצירה בבית, היא נהנתה מאוד מהיצירה יחד עם בנות גילה והחוג היה רגע השיא של השבוע שלה לאורך כל השנה. איפשהו במהלך החופש הגדול, אותה מורה שיתפה בפייסבוק שלה קישור לקבוצת פייסבוק שנשמעה לי מעניינת. נכנסתי לקבוצה וגיליתי גישה שונה ואחרת לגמרי.

את הקבוצה מנהלת נונה אורבך והיא שינתה לגמרי את הדרך בה חשבתי על פינת היצירה. בשורה התחתונה, כל החשיבה שלי השתנתה מחשיבה על 'יצירה' לחשיבה על 'אמנות'. מ- crafts ל-arts. לכאורה הבדל סמנטי, אבל בפועל- "אותו מקרר בגישה כל כך שונה". לא רק החשיבה על פינת העבודה שונה, אלא כל החשיבה על הפעילות האמנותית בבית. השינוי הזה בתפיסה חלחל ממני אל העגלה, ומהר מאוד הוא עבר ממנה אל הילדים, שנשטפו בפרץ גדול ומחודש של יצירה.

עבודות של נונה אורבך. לחיצה על התמונה תוביל אתכן לאתר שהוא יצירת אמנות בפני עצמה

אם הייתי צריכה לתאר את ההבדל בגישה במשפט אחד, הייתי אומרת שהפסקתי לתכנן מראש את התוצר, והפכתי לצופה מהצד בתהליך. בעצם, כל השינוי שהתרחש בגישת הלמידה שלי. איך דווקא בעולם האמנות, הקרוב ביותר ללבי מכל תחומי הלמידה, לקח לי כל כך הרבה זמן להפנים את שינוי הגישה? לא יודעת איך, אבל מעשה שהיה כך היה. כמובן שהתיאור הזה לא קרוב לתמצת את העושר והעומק שיש בגישה, אבל עבורי זו הנקודה שהובילה לשינוי בחשיבה.

ואחרי כל החפירה, הגיע הזמן לפרקטיקה- מה מכילה עגלת היצירה?

במדף העליון- מגוון סוגי צבעים, בצנצנות מתאימות לגודלם, שקופות ונפרדות- כל סוג בצנצנת משלו. יש שני סוגי טושים, צבעי עיפרון עבים, צבעי "פסטל" וגם טושים מחיקים. בלי צנצנת, יש גם חבילה גדולה של צבעי פנדה (שמן), שהסידור שלהם בחבילה כל כך נכון בעיני, שלא רציתי להרוס אותו.

צבעי פנדה, מזמינים לעבודה

בנוסף לצבעים- צנצנת מכחולים, ו"כלים"- מספריים, דבקים, עפרונות, מחדדים. בצד יש מעמד עם מגוון בסיסי של ניירות- דפי מדפסת ובריסטולים, קטנים, בינוניים וגדולים, לבנים, צבעוניים ושחורים, קרטוני ביצוע וגם מחברת ופנקסים.

המדף השני הוא "המדף המשתנה". התחלתי מתצוגה סתווית. במיכלים מתאימים סידרתי מדבקות סול ומדבקות לבד סתוויות, מנקי מקטרות, נוצות, ומגוון סוגי מקלות, קצת מדבקות סתוויות וחלק מסדרת מגדירי הטבע שלנו, להשראה.

במדף השלישי שתי קופסאות משמעותיות במיוחד- הראשונה היא קופסת הפלסטלינה, שהיא כרגע החומר המועדף על אמיתי, והשניה היא קופסת האוצרות- קופסה שמעבירים אליה את כל החלקים הקטנים והמציאות שאין להם מקום אחר, רגע לפני הפח, ושם הם הופכים לרעיונות קטנים או להשראה.

גם דפנות העגלה מאפשרות משחק- שתי סלסלות תלויות- הראשונה מכילה כלי עבודה לפיסול (לבצק, פלסטלינה, חימר ומה שבא) והשניה מכילה כוסיות ומכלים שונים, כדי למלא מים למכחולים, לאסוף חומרים שונים מהמגש או חומרי טבע או מה שרוצים. על המדף האמצעי תליתי, בעזרת מגנטים, תמונות סתיו קטנות להשראה, ועל המדף התחתון צנצנות מגנטיות עם מכסה שקוף. הכוונה היא שגם החומרים בהן יתחלפו, אבל כרגע יש באחת גדלים שונים של עיניים זזות, ובשניה כל מיני סוגים של טבעות.

התלבטתי אם לשלב את מגש חומרי הטבע המתחלפים שלנו בתוך העגלה, אבל בינתיים החלטתי להשאיר אותו לצידה. אני לא כל כך בטוחה לגבי ההחלטה הזו, ואני מניחה שעם הזמן ננסה לשלב אותו בתוכה, בדרך זו או אחרת.

מאז שהצבתי את העגלה בסלון, חזרה להתרחש פה הרבה יותר יצירה.

אמיתי היה עסוק בגילוי הפלסטלינה לעומק. כהרגלו, הוא לא מסתפק בהיכרות שטחית, ומעמיק בחומר במשך תקופה. הוא בנה חומות, מגדלים ומבנים שנתן להם שמות שונים:

הוא נהנה במיוחד לשלב חומרים שונים ממגש הטבע ומקופסת האוצרות בתוך המבנים שלו. לנעוץ, להחביא, לכסות, לגלות. במקביל הוא עסוק גם בדמויות קטנות ושונות, והן משתלבות היטב גם בעולם היצירה:

יעלה ממשיכה לשכלל את יכולות הציור שלה. היא אוהבת מאוד דפי צביעה, אבל תמיד מוסיפה להם תוספות משלה, וגם מרחיבה את מנעד הגוונים הלא-סגולים שמשתלבים לה בעבודה. לשמחתי, במפגש האחרון של חוג האמנות (שיעלה התחילה-מחדש מיד כשחזרנו מהטיול) המורה שלה אמרה שרואים שינוי בעבודה שלה. יש פה עניין של גיל, ושל החלפת החברות לחוג, אני בטוחה, אבל אני חושבת שגם לגישת היצירה החדשה בבית יש מקום בהשראה. לשמחתי, היא חזרה לשלב חומרי קולאז' שונים בעבודות שלה, דבר שפעם היא מאוד אהבה ובתקופה האחרונה נזנח לטובת שכלול יכולות הציור:

אפילו אני מצאתי את עצמי נשאבת לנקודות קצרות של יצירה, כזו בלי מחשבה, בלי תכנון ובלי יעד ו"מקבל המתנה". אין זריקת מוזה גדולה יותר מלשבת מול ילד/ה שיוצרים בהנאה:

ולפעמים אנחנו גם יוצרים יחד, פרוייקטים משעשעים, או מעניינים, או משונים, לפי החשק והמוזה. אחד מתחיל, ולפעמים האחרים מצטרפים. איכשהו, בלי "פינה" מסודרת, העבודה הרבה יותר זורמת וחופשיה.

המעבר הזה, מ"פינת יצירה" לתפיסה של "אמנות בכל פינה" שימח אותי כל כך ועשה לי חשק לבחון מחדש פינות נוספות בבית שלנו. אני מאמינה שלסידור של הסביבה שלנו יש כל כך הרבה השפעה על הדרך בה אנחנו מתנהלים בחיי היומיום, שללא ספק זו סוגיה שכדאי להקדיש לה הרבה מחשבה. במיוחד לקראת החורף, שמי ייתן ומתישהו יבוא עלינו לטובה. ארגון מדוייק של הסביבה, יכול להפוך שהיה ארוכה בבית החמים להרבה יותר נעימה. הסידור החדש מרענן גם את החשיבה, ויש לי כבר רצף של רעיונות לנושאים חדשים ל"מדף המתחלף" בעגלת היצירה.

אז איך נראית פינת היצירה שלכן? על אילו חומרים אתן והילדים לא מוכנים לוותר? איזה חומרים מתחלפים? רעיונות, תמונות ורשימת קניות יתקבלו בברכה!

Road Trip בישראל

או- איך טיילנו שבועיים בארץ, ונהננו כמעט מכל רגע

איפשהו במהלך הקיץ, בח"ל הגיע עם בשורה מפתיעה- מסתבר שהצטברו לו ימי חופש. די הרבה אפילו. אז אחרי החגים, הוא לוקח חופש.

כבר סיפרתי בעבר, שכשזה נוגע לחופשות, אני תמיד נוטה להישאר בבית. בח"ל נוטה להרפתקאות ולמסעות. המטרה היא למצוא דרך בה שנינו נהיה מרוצים, וגם הילדים, אם אפשר. את האפשרות של טיסה הצלחתי להוריד מהפרק די מהר, וככה התחיל להתגלגל במוחו הקודח של בח"ל הרעיון- מסע דרכים ברחבי הארץ. צדיק, הבח"ל שלי, שיודע את נפש…בהמתו. את הרעיון הוא טפטף לאט לאט. התגבר באלגנטיות על משברים ומכשולים שהצבתי בדרך, ודקה אחרי שסוכות נגמר- יצאנו לדרך. שני הורים, שני ילדים, ואוטו עמוס לעייפה. את הלו החתיך שלנו בחרנו להשאיר בפנסיון ביתי מפנק לתקופה, ונפרדנו ממנו ומהבית לשבועיים.

את המסלול בנינו יחד- אני דקרתי נקודות עניין שחשבתי שישמחו אותנו. ביומיום אנחנו נוטים להתרחק מאטרקציות. פה זו הייתה ההזדמנות שלנו להתפרע על אטרקציות ופעילויות ייעודיות ומיוחדות, בידיעה שזו תקופה יחסית רגועה ברוב המקומות. בח"ל בנה סביב זה מסלול, ותכנן מקומות לינה מגוונים לאורך הדרך. אריזות, ארגונים, הכנות של הילדים ויצאנו לדרך.

בשורה התחתונה- היו לנו שבועיים קסומים ומלאים באיזונים עדינים ומדוייקים.

היה לנו בילוי עירוני משובח בשלוש ערים גדולות:

ובילוי טבע שקט ושליו:

היו לנו אטרקציות מלאות עניין ופעילות:

וזמן רביצה והרגעות עמוקה:

הייתה לנו המון משפחתיות:

וגם זוגיות:

ואפילו קצת לבדנס:

היו לנו רגיעים קרירים וחורפיים:

ורגעים חמימים וקייצים, בשילוב שרק הסתיו שלנו יודע:

היה לנו מדבר צחיח:

וים עמוק וקריר:

הרבה פלסטיק:

אבל לא פחות חול ואדמה:

תרגול כישורי שטח:

וגם מלונות שמשאירים מקום לפינוק:

הרבה דמיון:

והרבה מציאות מעשית:

וגם ג'ירפות:

וחגיגת יומולדת אחת. בשבילי:

איזונים עדינים ומדוייקים, הרבה מאוד 'גם וגם', בלי להגיע ליותר מידי. תמהיל מדוייק שמתאים בדיוק לנו, בנקודת הזמן הזו, בהרכב הזה ובמצב הרוח הנוכחי.

אמנם התמונות מספרות הרבה, אבל למי שסקרן לדעת בדיוק איפה היינו ומה עשינו?

מסלול הטיול שלנו–

התחלנו בירושלים, שם בילינו 3 לילות וימים. ישנו במלון במרכז העיר:

• יום 1: בעיר העתיקה- השוק והכותל
• יום 2: מוזיאון המדע ושוק מחנה יהודה (עם מנוחה באמצע)
• יום 3: גן החיות התנ"כי, ביקור נוסטלגי בעמינדב ובבט לקינוח.
• יום 4: בוקר יומולדת בעין פשחה ולינה בפסגת מצוקי דרגות (אירוח במדבר).
• יום 5: סיור במצדה, לינה באוהל בערבה.
• יום 6: ביקור חברים בערבה והגעה לאילת לפגוש את הדודים. לינה בדירת נופש שהזמינונו מראש

• יום 7: המצפה התת ימי באילת וביקור בים.
• יום 8: יום רגוע בדירה הכיפית שלנו, בריכה, קצת קניות ואחה"צ בטיילת של אילת.
• יום 9: תמנע, פרידה מאילת ולינה באוהל בחניון בארות, במכתש רמון.
• יום 10: ביקור בחי-רמון ובמרכז המבקרים מצפה רמון, פיקניק צהריים משובח ולינה בבית ספר שדה שדה בוקר.
• יום 11: שדה בוקר, עין עבדת. נסיעה לבאר שבע וביקור דודים קצר. לינה בדירה שהוזמנה מראש בבאר שבע.
• יום 12: לונדע ופארק הילדים, אייג'אמפ (עם מנוחה באמצע).
• יום 13: חוזרים הביתה, עם עצירה אצל הסבים במרכז.

המלצות ותובנות:

1. הכי הכי חשוב- לא למהר. לתכנן מראש, אבל רגע לפני היציאה לטיול לנשום עמוק ולהזכיר לעצמנו שזה לא מרוץ. שזו בדיוק ההזדמנות לזרום. אם משהו לא נכון למישהו מאיתנו, אפשר לשנות. לבלות בחדר זה לא "בזבוז זמן", לנוח קצת בצהריים מול מסך זה בסדר. אין צורך לסמן וי בסוף המסלול. מי שמכיר אותי יודע כמה זה קשה לי, אבל באמת, השינוי המחשבתי הקטן הזה שעשיתי במודע ובכוונה תחילה בתחילת הטיול שינה לי את כל החוויה.
2. לתת מקום לכל אחד– לבדוק מה חשוב לכל אחד מהמשתתפים ולתת לזה את המקום הראוי. למשל לבח"ל ולי היה חשוב שנוכל לדבר בערב, וזה השפיע על סידורי הלינה שבחרנו. אמיתי בתקופת חיות טרף בחייו- אז הקדשנו זמן לגן חיות, חי בר, אקווריום כרישים ועוד לא מעט זמן בלמידה של חיות טורפות בארץ. יעלה מתלהבת מאוד מחדרים במלון (או באכסניה, או באוהל. סידורי לינה מרגשים אותה באופן כללי), אז הקפדנו תמיד להגיע למלון ולא למהר לצאת מיד אח"כ, כדי לתת לה זמן להתרגש וכו'.
3. אוזניות– לפני הטיול קנינו לילדים נגן אמפי3 קטן, ואוזניות לכל אחד מהם. האוזניות איפשרו לאמיתי למסך רעשים, בעיקר בזמן נסיעה, שיעלה מאוד אוהבת לדבר, וגם איפשרו לשניהם לשמוע שירים שהם אוהבים. ללא ספק הקנייה הכי טובה בהקשר לטיול. 
4. לא לזלזל באוכל– בח"ל צוחק עליי שבמשפחה שלי טיולים סובבים רק סביב אוכל (מה שנכון). אז השתדלתי למתן את העניין הזה, אבל לא לזלזל בו. אנשים רעבים פשוט לא נהנים. וגם כאלו שלא שתו קפה בבוקר. ואם אנחנו בענייני אוכל- בירושלים כמובן בבט, וגם ארוחת בוקר ב"קדוש", בקפה קורטדו שבמצפה רמון יש קפה קר נהדר ופיצה ענקית ונהדרת ממש, וב"פסטינה" האיטלקית שבבאר שבע יש ריזוטו 4 גבינות כל כך משובח שהוא היה סיום ממש הולם לטיול כולו. 
5. לנקות את הראש- יצאנו לטיול הזה באמת באווירה של חופש. עם כמה שפחות דאגות ומשימות, עם כמה שפחות חיבורים לאינטרנט (לא תמיד עמדנו בזה, אבל התכוונו), עם הרבה רצון לביחד. אפילו את הציפיות הגבוהות הוצאנו לחופש. ומתוך החופש הזה צמחו דברים מופלאים. המון מחשבות. המון המון תובנות ודיוקים ותוכניות לעתיד והתרגשות. וחזרתי הביתה עם דרייב ענק לעשות, מתוך החופש הזה.
6. ועוד טיפ אחד קטן- לקחת חופש מהחופש. לחזור הביתה יום מוקדם יותר, או (אם אפשרי) לקחת עוד יום חופש, לקחת את הזמן להיכנס לשגרה בהדרגה. לא לאבד את הטעם של החופש מהר מידי, לבית, לילדים, לגוף ובעיקר לנשמה לוקח קצת זמן לחזור למציאות.

ועכשיו אנחנו כאן, חוזרים לאט לאט לשגרה המבורכת שלנו, משתדלים להשאיר את הטיול נוכח בחיים שלנו עוד קצת. מסתכלים בתמונות, מתכננים להכין אלבום, משתפים בחוויות את כל מי שמוכן לשמוע. המחשבות שליוו אותי בטיול והבשילו לכדי החלטות קורמות לאט לאט עור, גידים, פיקסלים ומילים. הלך המחשבה המהורהר ממשיך ללוות אותי. הלוואי שאצליח לשמור קצת מmood הטיול הזה ביומיום שלי לפחות לעוד כמה ימים…

 

נאסף תשרי

תמיד זה תופס בהפתעה. תשרי נגמר. החגים כבר מאחורינו. רגע! עוד לא הספקנו כלום! היו לנו עוד כל כך הרבה תוכניות! אבל כולנו כבר יודעים שאי אפשר לעצור את הזמן…ולפעמים כיף לעצור רגע. להסתכל אחורה, לא על כל מה שרצינו ולא הספקנו, אלא על כמה הרבה כן הספקנו. ובחיי שחודש תשרי הזה היה עמוס בהמון דברים קטנים וחגיגיים שלא הספקנו לשתף. החלטתי לסכם את תשרי שלנו במקבץ יצירה והשראה באווירת החגים, שלא נשכח מה עשינו כשיגיע תשרי הבא:

רגע לפני ערב ראש השנה, התכנסנו לאפייה מסורתית של מאפינס דבש:

ומיחזרנו להם מתקן הגשה מדליק במיוחד:

ככה הוא נראה בתחילת העבודה. מתקן תצוגה של מסטיקים מקרטון, שנזרק ע"י הכלבו של הקיבוץ ואומץ על ידי שכנה יקרה שיודעת שדברים כאלו תמיד משמחים אותנו. כמה דקות אחר כך, קצת דאקטייפ וקצת וושי טייפ והוא נראה ככה:

כמובן שהיו מספיק מאפינס למלא את כל המתקן, אבל בשלב הזה כבר לא צילמתי. בכלל, בערב החג היינו אחראים על כמה מאכלים, אבל בעיקר על הדקורציה. אז שינסנו מתניים משפחתיים להכנת האביזרים, בעזרת ה"קאטלבאג", מכשיר החיתוך הנאמן שלי:

בחרנו בשילוב צבעים חגיגי של לבן-ירוק-זהוב. כמה שהזהוב הזה הרשים את אמיתי (בריסטול רגיל לגמרי, בצבע זהב. לרכישה בחנות הציוד המשרדי/יצירה/ציוד לגנים הקרובה לביתכם):

גם יעלה מצאה שימוש נפלא לשאריות הזהוב-זהוב:

כמה מפתיע! ציורים של משפחה…אבל ציור קצת אחר, בטושים פרמנטטיים על נייר מבריק. חווית יצירה שונה. בכל מקרה, ככה ההכנות שלנו נראו ברגע האמת, על שולחן החג:

הכנו גם כרטיסי שנה טובה. בסופו של דבר יעלה חילקה את הכרטיסים שלה, והכרטיסים שאני הכנתי (במפגש יצירה עם חברות) חזרו לחכות בסבלנות לראש השנה הבא:

גם אחרי ערב החג, המשכנו ליצור באותה אווירה חגיגית:

יצרנו בהשראה רימונית, ואמיתי שוב לקח את זה לכיוון שלו, כשהפך את הרימון לא רק להשראה, אלא לחומר היצירה עצמה:

קצת קשה לראות בתמונה, אבל הוא יצר ציורים ממיץ הרימונים, ונהנה מכל רגע. לא רק רימונים תשרי הביא איתו. אספנו אלינו מגוון אוצרות סתוויים:

כל כך כיף לעקוב אחרי השינויים הקטנטנים האלו. בלוטים ירוקים, שתוך כמה שבועות הופכים לחומים. הכל מסביב משתנה ומקבל חיים וצבעים חדשים:

גם הציפורים מתכוננות לקור ומשאירות לנו שלל סימנים לחילופי העונה:

כל כך יפות, כל אחת שונה מחברתה:

הנוצות האלו סיפקו לנו השראה לפינה נהדרת של יצירה (אם רוצים להמנע ממגע עם הנוצות עצמן, אפשר לצלם את הממצאים בדרך ולהציג את התמונות להשראה):
גם בסוכות, העמוס, מלא הטיולים והאירועים, בו כמעט לא היינו בבית, הספקנו להצטרף לסדנת יצירה חביבה להפליא, שהעסיקה את יעלה ועוד הרבה מאוד ילדים והורים (עם אחוז גבוה מאוד של אבות פעילים ומשתתפים) שעה ארוכה:

בסופה של הסדנה היא יצאה עם סוכה מיניאטורית מקושטת ונפלאה:

ולמרות הבטחות השיר הידוע, כמו שקורה בדרך כלל, היורה לא חיכה לחשוון, וגם אותו חגגנו בתשרי במלוא עוזו, הדרו וריחו הנפלא:

האמת? הספקנו הרבה. הספקנו גם לטייל, ולהיות במרכז, בצפון בצפון, בירושלים ובדרום, ואפילו להצטלם תמונה משפחתית סבירה, נדירה ולבנה. אני חושבת שזו הולכת להיות אחת ההחלטות הנוספות שלי לשנה החדשה-

להסתכל אחורה כדי לראות את כל מה שכן הספקנו

ולהתמלא תחושת סיפוק, עשייה וגאווה. ומה שלא הספקנו? אולי לא היה חשוב מספיק, ואולי יעבור הלאה, לרשימת המשימות הבאה, לשבוע הבא, לחודש הבא ואולי בכלל לשנה הבאה. וזה לא נורא.

אז מה אתן הספקתן בתשרי שהיה?! ואיזו החלטה תקחו אתכן מהחודש הזה, שפתח את השנה?

עוברים דירה

את הרשומה הזו כתבתי לפני שלושה חודשים, רגע אחרי שעברנו דירה. לא הייתי כל כך מרוצה ממנה אז, ועניינים אחרים דחקו אותה לתחתית הרשימה. איכשהו, חג הסוכות החזיר אותי להרהורים ולמחשבות על בתים. מה זה בית בשבילי? למה לפעמים חייבים להתרחק ממנו לכמה ימים כדי לזכור להעריך אותו? איפה אני מרגישה בבית? איך עושים שהבית ישרת אותנו ולא אנחנו אותו? ולמה כל כך קשה לי להתרחק מהבית המוכר והאהוב שלי? אז החלטתי שזה הזמן הנכון לפרסם את הרשומה ההיא, כלשונה. למרות שעונת מעבר הדירות כבר מאחורינו, לרגל השיבה מהסוכה פנימה, וגם אל השגרה, אולי גם אתן תמצאו את המחשבות שלי על הבית שימושיות.

קרדיט לכרטיס הנהדר: צרויה

חוץ מהחום, הלחות, הים, הבריכה, הגלידה והמזגן, הקיץ הוא גם עונת הנדידה. נדמה שכולם מסביב מתכננים, אורזים, עוברים, משפצים או לפחות קצת מרעננים את הבית לקראת השנה החדשה. נדמה שגם מי שלא תכנן, מוצא את עצמו אחרי שהיה ארוכה במזגן הבית מזיז רהיטים, רק כדי לגוון את השגרה.

גם אנחנו, לפני קצת יותר משבוע עברנו דירה.

רגע לפני שנכנסנו לזה בכל הכוח, תכננתי לכתוב רשומת פרידה מהבית ההוא, שליווה אותנו בארבע שנים כל כך משמעותיות בחיינו המשפחתיים. התחלתי לחפש בתיקיות התמונות שלי, עוד ועוד תמונות של הבית. בחרתי את האהובות, את המרגשות, את המעניינות ואת הרלוונטיות לבלוג. וכשראיתי את כל התמונות יחד, פתאום ראיתי את הבית שלנו באור קצת אחר.

כשהסתכלתי בתמונות האלו, של הבית, הבנתי שהעקרון הכל כך חשוב שבסיס גישת התקשורת המקרבת אותה אני לומדת, גם בנושא הבית, הכל עניין של צרכים. תפקידו של הבית שלנו לשרת את הצרכים, הכי עמוקים, הכי בסיסיים, של כל הדיירים בו. וכדי שבית יוכל לשרת את הצרכים של כל הדיירים בו, בית צריך להיות דינמי, להשתנות כל רגע, כמעט בקצב בו הצרכים משתנים.

היה לי כל כך קשה להיפרד מהבית שלנו, כי היטבנו כל כך לשנות אותו, לרענן, ולהתאים בכל תקופה לצרכים שהשתנו מסביבו. אף חדר לא נראה כשעזבנו אותו דומה לאיך שהיה בתחילת הדרך. החלטתי להקדיש את רשומת הפרידה מהבית לחדרים שהשתנו, בהתאם לצרכים שהשתנו. כל התמונות והדוגמאות מהבית ממנו זה עתה נפרדנו, חדר אחרי חדר, והשינויים שהוא עבר לאורך השנים.

אז איך עושים את זה?

איך מתכננים בית שמצליח להתאים, לאורך זמן, לצרכים משתנים?

1. לתצפת- בהשראת המונטסורי, השלב הראשון הוא לצפות בכל אחד מבני הבית, בתשומת לב מיוחדת, במשך כמה ימים. לשים לב לפעולות שלו, למעברים שלו ממקום למקום בתוך הבית, לחפצים בהם הוא משתמש וגם לקשיים ולתסכולים שלו. מומלץ אפילו לכתוב במחברת נקודות חשובות שראינו.

כשתכננו את הבית הקודם, מהתצפית שלי על עצמי, ידעתי שאבלה הרבה בחדר הרחצה. מקלחת היא ללא ספק הזמן האהוב עליי ביום. יחד עם מכונת הכביסה שמוקמה בתוך חדר המקלחת, ושני ילדים שעברו שם גמילה, בהחלט ביליתי שם שעות ארוכות. זה הצדיק השקעה בנקודה קטנה של צבע, שתעשה את השהייה שלי בחדר למשמחת ונעימה. ואכן, עד היום, זה החדר האהוב עלי בבית ההוא:

במהלך השנים שמנו לב שהצורך של הילדים (כמו שקורה בדרך כלל לילדים) בעצמאות הולך וגדל. חדר הרחצה סומן כנקודת תורפה בנושא. שינוי קטנטן שיפר את המצב- מתלה מגבת נמוך, לשטיפת ידיים עצמאית:

וגם כלים נגישים מאורגנים שנוספו לאורך השנים כדי לאפשר להם את העצמאות שהם כל כך צריכים, יחד עם מענה לצורך של קטנטנים בסדר, שגרה וארגון:

2. למפות- מתוך התצפית שביצענו, להגדיר את הצרכים של כל אחד מבני הבית. בתקשורת מקרבת שמים דגש מיוחד על הגדרה חיובית- לא מה אני לא מצליח לעשות או מה הבעיה, אלא מה הצורך. למשל לא נכתוב "הברז גבוה מידי לאמיתי", אלא "אמיתי צריך/רוצה לשטוף ידיים בעצמו" (כמובן שזה חלק מצורך רחב יותר בעצמאות, אבל הירידה לפרטים דווקא חשובה לנו בשלב זה). ההסתכלות החיובית מאפשרת לנו לחשוב על פתרונות מכיוונים לא צפויים. הפתרון הצפוי הוא להגביה את אמיתי או להנמיך את הברז. אבל גם מיקום של גיגית עם מים נקיים מתחת לכיור, למשל, יכולה לסייע לו בשטיפת ידיים, או הברז הנמוך שיש בחלק מהמקלחות הישנות וכו'. בקיצור- לכתוב מה כל אחד מבני הבית צריך לאורך היום שלו.

 

הצורך בשינה הוא כל כך בסיסי, שלא חשבנו למפות גם אותו, אבל מסתבר שגם הוא השתנה לאורך השנים. מהשינה העטופה, המוגנת והפסטלית של ההתחלה:

(חדר התינוקות שלנו היה מאוד לא "מונטסורי", והיום הייתי מתכננת אותו לגמרי אחרת…אבל עדיין, אני אוהבת את איך שהוא היה נראה אי אז לפני ארבע שנים.) מזל שהילדים גדלים וחדר השינה שינה את צורתו, ואפילו את מיקומו בבית, כי ילדים גדולים, צריכים מקום גדול יותר:

והפך להרבה יותר חי, מגוון ושמח (במקרה הזה, כל מה שהחלפנו היה נורה באהיל שבתקרה):

ובכלל, חלק גדול מהזמן הילדים העדיפו לבלות במיטה שלנו, כזו שמספקת חום וגם מרחב:

ומסייעת גם ליצר הסקרנות והמציצנות:

3.  לשתף- לתת לכל בני הבית חלק בתכנון. אחרי שקיבלנו איזשהו מושג על הצרכים של כולם, אפשר לתת מקום גם לרצונות, לחלומות ולבקשות שקשה לפעמים לראות מהצד. לפני המעבר הנוכחי הלכנו פיזית, שלושתנו (הילדים ואני, וגם הלו…) לבית החדש כמה פעמים, וחשבנו איך לחלק את החדרים, איפה להניח את הרהיטים הגדולים, מה החפצים החסרים.

בבית הקודם היה לי ברור עוד בשלב התכנון שהסלון שלנו לא יהיה מוזיאון, אלא מרכז חי ונושם של בית עם ילדים, יעלה הייתה רק בת שנה וחצי כשעברנו, והיה לנו ברור שהיא עדיין צריכה אותנו קרוב:

הוא ידע גם להיות מסודר, לעיתים נדירות, אבל לרוב נראה ככה:

עמוס בפינות משחקים שונות ומעניינות:

לי היה צורך במרחב ישיבה והרגעות נוח ומזמין. לילדים היה צורך לשחק קרוב אליי, במגוון של משחקים מתאימים ומעניינים, אבל גם מאורגנים וזמינים להוצאה עצמאית. כשצרכים מתנגשים, אז צצים הפתרונות הכי יצירתיים.

4. רהיטים גמישים- עבורנו, סוד ההצלחה של הבית הגמיש שלנו, היה בכך שבחרנו רהיטים שמאפשרים המון גמישות. רהיטים נייטרלים שיכולים לשמש למגוון צרכים משתנים. כמובן ש"איקאה" הם אלופים בתחום, אבל יש עוד הרבה אפשרויות בטווחים שונים של מחירים.

אפשר לטעות ולחשוב שהסלון שלנו נראה כמו שהוא נראה למעלה כי לא היה לנו חדר משחקים…אז היה גם היה. חדר שהתחיל את דרכו כחדר אורחים פסטורלי:

וכשהתברר שהצורך במרחב משחקים נפרד הולך וגדל, שינה את בגדיו והפך לחדר משחקים:

(תזכרו את השידות שבתמונה, כי הן עוד יחזרו בהמשך… ) שסיפק לילדים שעות רבות של הנאה, כי משחק הוא צורך בסיסי לא פחות מאכילה או משינה:

וכשהצרכים השתנו, הילדים גדלו וחדר השינה שלהם היה קטן מידי, עשינו מהפך. חדר המשחקים הפך לחדר השינה וחדר השינה הגדול, שלנו, שינה גם הוא את תפקידנו ושוב ארגנו ועצבנו מחדש חדר משחקים:

כל שינוי כזה, כל מעבר, אתגר את במציאת פתרונות חדשים ומעניינים לחפצים שלנו:

מי מזהה את השידה שבתמונה? אחת השידות מחדר המשחקים נכנסה לתוך ארוך התלייה והפכה למרכז יצירה. השידה השנייה בכלל עברה לסלון ושימשה עבורי פינת עבודה.

זה רק נראה פשוט, היו שם אתגרים שאפילו אשת הקסם היפנית הייתה נכנעת למולם:

לא רק לאחסן, אלא גם להציג לראווה:

לתת מקום לביטוי האישי, לנראות ולהערכה:

טוב, זה כבר מחוץ לחדר המשחקים, פינת ההשראה שלי, בחדר העבודה המקורי של בח"ל ושלי, שבהמשך הפך בכלל לחדר שינה…כי גמישות היא שם המשחק.

מה זה בעצם רהיטים גמישים? זוכרים את שתי השידות הלבנות שעברו מחדר אחד לשני חדרים שונים? היום, אגב, שתיהן משמשות כארון ילדים פתוח בבית החדש שלנו. אלו בדיוק רהיטים גמישים.

איך בוחרים רהיטים גמישים:

1. זולים
2. קלי משקל
3. בלי להתייחס לייעוד מוגדר (כלומר, זה שמישהו קבע שזו שידת טלוויזיה, ממש לא אומר שהיא חייבת להיות רק שידת טלוויזיה)
4. צבע נייטרלי או ניתנים לצביעה בקלות
5. מתפרקים או ניתנים לכיוונון

5. לרענן– על כל התהליך הזה כדאי לחזור כל כמה חודשים. כבר הסכמנו שצרכים משתנים. כשמרגישים תסכול, כשמשהו לא נוח או לא מתאים, לחזור ולנסות להגדיר את הצורך ואז לפנות לחפש פתרונות מתאימים. אם הרהיטים גמישים אפשר בקלות להחליף מיקום של חדרים, למצוא מקום לחפצים חדשים, להוסיף פיצ'רים קטנים שהופכים את החיים להרבה יותר נוחים.

אפילו המטבח, המטבחון הפצפון שלנו, זז והשתנה לאורך התקופה, כדי לאפשר לכולנו גישה קלה ונוחה:

ולא רק הבית, גם לבחוץ יש תפקיד. דלת הכניסה שמספקת בטחון והגנה:

גינת התבלינים שמספקת ריח וטעם לאורך כל השנה:

והגינה של יעלה, שסיפקה לה עניין, אתגר, הצלחה והמון יופי מעבודתה:

נפרדנו מהבית האהוב שלנו ברגשות מעורבים, ועם התובנות האלו בראש ניגשנו לתכנן לנו מחדש בית נוח, מזמין ונעים, כזה שיענה לכולנו על כל הצרכים. הפעם הגענו קצת יותר מוכנים, כבר ידענו מה אנחנו רוצים. אמנם זה בית שכור, כך שאנחנו לא יכולים לקבל כל מה שאנחנו רוצים, אבל זה בדיוק הכיף והאתגר שבלמצוא פתרונות יצירתיים.

האושפיזין של אמיתי

אחרי שהתינוקות של יעלה חגגו בסוכה שלנו, הגיע הזמן לאושפיזין חדשים, כמעט לרגל החג השני- האושפיזין של אמיתי.

בפעם האחרונה שסיפרתי על מעלליו של אמיתי, הוא היה עמוק בעולם הדינוזאורים. מאז הוא לא התרחק כל כך, אבל בהחלט התרחב. לסוכה שלו אמיתי מזמין לא רק את הדינוזאורים, אלא את כל היצורים המפחידים של העולם:

"הילד בוחר לו במישחקו חיה מפחידה, שבמציאות הוא נרתע מכל פגישה עמה, ואילו במישחק משייך הוא לעצמו את כל תכונותיה המפחידות של אותה חיה: הוא נובח, מתנפל, נושך, טורף. עתה פג פחדו, שהרי הוא עצמו הנו אותה מפלצת נוראה" (תורת הגן/מרים רות)

איפשהו במהלך הדרך אמיתי נחשף להצגה "ספר הג'ונגל". אני לא זוכרת איך זה התחיל, אבל זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ששי קשת, טוביה צפיר ותום אבני- מסתבר שלא נס ליחם. השירים של הצגה נצפו ונשמעו שוב ושוב ושוב בסלון ביתנו, ושירחאן הפך לאהובו-שנואו הגדול של אמיתי. הוא התעסק בו יום ולילה (כלומר, בילה את רוב הלילות ער כי חשש ממנו). תחפושת הנמר שקיבלנו לפני כמה שנים הפכה לבגד הכי נלבש בארון שלו. בכלל, הסתבר שצפיה אינטנסיבית כל כך במחזמר, מחייבת תחפושות בהישג יד:

את סלסלת התחפושות הזו הכנו יחד, אחרי עוד צפיה במחזמר. עברנו על ארון התחפושות הנהדר שסידרנו לנו בביתנו החדש:

יחד בנינו את התחפושות ואת האביזרים המשלימים ליצירת ג'ונגל מלא חיים אצלנו בסלון. התחפושת של שירחאן הייתה התחפושת היחידה ה"מוכנה", והיא גם הייתה הכוכבת. את שאר הדמויות הרכבנו בעצמנו ממה שהיה בבית. מזהים?:

"המשחק מאפשר לילד לשנות את מצבו הפאסיבי שבמציאות למצב אקטיבי…יש חוויות קשות, שאין ביכולתו של הילד לשאתן בבת אחת…הילד משנה אותה לפי צרכיו הנפשיים ומעניק לה צורה ותוכן המתאימים ליכולתו הנפשית…"

חלק גדול מהתחפושות שהכנו נשארו מיותמות או שומשו רק על ידי יעלה. אמיתי בחר אך ורק בדמויות המפחידות. רק בבעלי חיים עם שיניים חדות וציפורניים ארוכות. או ההפך. אמנם בגירה הוא דמות חיובית, אבל בעל מספיק מאפיינים בשביל להפוך למודל. ובכל זאת, אין כמו שירחאן. גם בלי התחפושת, אמיתי הפנים את שירחאן עמוק עמוק לתוכו:

העיסוק שלו ב"חיות מפחידות" מילא את כל ימיו. כל המגשים והקופסאות שהיו לנו על המדפים הפכו ללא רלוונטיים. כל מה שלא כולל חיות מפחידות פשוט לא עניין אותו. מכיוון שלראות כל היום את "ספר הג'ונגל" בלופ זו לא ממש אפשרות מבחינתי, הכנו עוד כמה אפשרויות למשחק שעוסקות במה שהכי מעסיק אותו. אחרי שאיתרנו את כל חיות הסיפור בארון התחפושות, עברנו לקופסת החיות:

קופסת החיות שלנו משמשת אותנו למגוון גדול של פעילויות, אבל עד השלב הזה אמיתי לא ממש התייחס אליה כחלק מהמשחק הדמיוני. גם כאן זה לקח קצת זמן. עניין של התפתחות ושל גיל, בעיקר. השינוי שהוא עשה בתחום הזה בתוך שלושה חודשים הוא פשוט מדהים. בשלב הראשון הוא בחר מהמגש הזה את שירחאן ואת בגירה. לפעמים גם את הנחש ואת התנין (שלא מופיע בהצגה, אבל כן מפיע בסדרה המצויירת המבוססת עליה, אותה מצאנו בהמשך). הם פשוט ליוו אותו במהלך היום שלו. בלי פעילות מיוחדת. לאט לאט הוספנו גם קופסה:

סוג של ג'ונגל, לא? קופסה שטוחה ורחבה של איקאה, עדשים שחורים, המון עצים ומערה מעץ. מהר מאוד התמלא הג'ונגל בבעלי חיים:

במשך כמה שבועות הקופסה הזו הייתה העיסוק המרכזי של אמיתי. הוא הוסיף לתוכה מגוון "חיות מפחידות" שאיתר ואסף בכל מקום בו הוא ביקר. לאט לאט הקופסה הפכה פחות חשובה. המשחק השתכלל. עולם שלם נבנה בתוך הראש של אמיתי, התפאורה החיצונית רק הפריעה:

כמו אצל יעלה, לאט לאט גם אצלו ה"מפחידים" השתלטו- הוא מחפש ספרים מפחידים (כל ספר שיש בו אזכור למפלצת, אריה או נמר מתקבל בברכה). הוא מחפש סרטים מפחידים (אחרי גרסת דיסני ל"ספר הג'ונגל" הוא ראה את "מלך האריות" ונהנה ממנו מאוד. את יעלה הוא עדיין מאוד מפחיד. מבחינתי זה לגמרי סרט שלא כדאי לראות בגיל כ"כ צעיר, אבל לו זה מתאים. הוא ממש צריך את זה). הוא נהנה לא פחות גם מסרטי טבע של ממש, וכמובן, מספרי עיון בנושא. בעזרת סבתא השגנו את כרך "הטורפים" של "ספריית פלאי הטבע" הכה אהובה עלינו:

כמו אחיו לסדרה, גם הספר הזה מספק שלל תמונות מרהיבות והמון מידע מועיל ורעיונות:

החיות המפחידות הולכות איתו לכל מקום, אפילו למקלחת:

הן משתלבות (כפי שכבר הראיתי ברשומת ראש השנה שלנו) בכל פעילות שאנחנו עושים:

מלבד מיסטוק, החיות האלו עברו "טבילת אש" גם בקצף גילוח, צבע ידיים ועוד שלל פעילויות "מתמרחות" שאמיתי מאוד אוהב, בכלל, ובמיוחד בתקופה האחרונה. גם כשהוא משחק בדברים אחרים, החיות משתלבות במשחק. לאחרונה הוא התחיל לבנות להן גן חיות:

"ילד המגלה במשחקיו תוקפנות-לא ישתחרר מתוקפנתו בתוקף דבריה ההגיוניים או המוסריים של המחנכת. אפילו אם יפסיק בו ברגע…היא תפרוץ עד מהרה בצורה של סימפטום אחר…הבנת המישחק נותנת בידנו את היכולת לפעול לשם שינוי מצבו הנפשי של הילד, על ידי תיקון הגורמים שעוררו בו את הצורך להתבטא במשחק באורח שלילי זה או אחר. עם זאת יכולים אנו לדאוג לעידון יצריו של הילד…"

הרבה התלבטויות מעלים האושפיזין של אמיתי. עד כמה כדאי לתת לילד להתעמת עם הפחד שלו? האם החשיפה לתכנים "מפחידים" (ספרים או סרטים) תורמת להתמודדות שלו עם הפחד או מזיקה? האם נכון לעודד אותו להפנות את כל תשומת הלב הזו למקומות אחרים? ומה עם הרעיונות שהוא מקבל "מהחיות המפחידות"? הוא שואג, הוא מפחיד, לפעמים הוא גם מרביץ או שורט? הרבה שאלות. חלק גדול מהתשובות שלי מצאתי בציטוט הנ"ל. העיסוק הזה עונה לו על צורך. הוא צריך את החיות המפחידות האלו לצידו. הוא צריך להכיר אותן מקרוב מאוד, הוא צריך להתעסק בהן. הן מאפשרות לו לגעת בדברים עמוקים ומורכבים שמתרחשים אצלו בפנים. כמו שאמרתי, המשחק שלו משתכלל כל הזמן. היום הוא יכול לשבת שעות ארוכות עם כמה חיות פלסטיק לידו ולהיות עסוק. הוא לא זקוק לחפצים נוספים, הוא גם לא חייב אנשים נוספים. אבל אם יושבים לידו בשקט ומקשיבים, כל ה"בפנים" שלו נמצא שם, בפרטים הקטנים. מלחמת האור והחושך הפנימית שלו, ההתמודדות הכל כך מותאמת גיל בין הדחפים הפנימיים והמוסכמות החברתיות, קשיי הוויסות החושי שהופכים לו את החיים, הכעס שלו על הקשיים, הגאווה שלו על ההתקדמות ועל הדברים הטובים, הכל הכל בפנים. ולאט לאט, במשחק עם חברים, הוא כבר לא שירחאן שטורף את הילדים, אלא "שירחאן השומר" שמגן על כל התינוקות הדמיוניים מהנמרים הדמיוניים שמנסים לטרוף אותם, מ"שירחאן הרע".

ולאט לאט, הוא מצליח לקחת את זה גם מחוץ למשחק. לפעמים בעזרתנו, לפעמים בעצמו, הוא מוצא עוד ועוד דרכים "להיות הכי חזק" בצורה מועילה, ביחד עם הסביבה ולא מולה:

אז זו הסוכה שלנו השנה. סוכה דמיונית, בתוכה קישוטי הנייר לא נרטבים מהיורה הנהדר שיורד שם בחוץ. סוכה שמארחת בשלווה ובנחת תינוקות ונמרים, אמהות ולביאות וגם שני ילדים. סוכה אליה כל אחד מביא את מה שקורה אצלו בפנים, ויחד נוצר עולם שלם ומשונה בו כולנו נפגשים. לפעמים הבית קצת צר מלהכיל את כולם, אבל בחוץ, בסוכה, יש הרבה אוויר והרבה מקום לכל האושפיזין.

אושפיזין דמיוניים, והדרכה

"אך הגרוע מכל בדמיון דברים הוא הרגע שבו עליך לחדול מכך, וזה כואב" (האסופית/לוסי מוד מונטגומרי)

את משפט הנהדר הזה (שגורם לי לתהות איך "האסופית" לא נכנסה לרשימת המומלצים ברשומה הקודמת…) חמותי היקרה שיתפה על קיר הפייסבוק שלה לפני כמה שבועות. ביום כיפור, כשחשבתי על החטאים שלי השנה, המשפט הזה הדהד לי בראש בלי הפסקה. מעשה כל כך קטן, שלרוב אני בקושי מבחינה שעשיתי, שחוזר על עצמו לפחות פעם ביום, לרוב יותר, וכמה הוא פוגע בילדים שלי, אלו שאני הכי פחות רוצה לפגוע בהם בעולם כולו.

היומיום שלנו בתקופה האחרונה מתקיים כל הזמן בכמה יקומים מקבילים. יש את המציאות, לפחות כפי שאני רואה אותה. יש את עולם הדמיון של יעלה. ויש את עולם הדמיון של אמיתי. לפעמים העולמות האלו נפגשים. לפעמים הם נפרדים, לפעמים הם גם מתנגשים. אבל מבחינתם, הם כל כך כל כך אמיתיים. וחשובים!

השנה הם לא ממש מתעניינים בקישוטים לסוכה או במבנים (ולמען האמת, כרגע לא ברור מתי ואם בכלל נצליח לבנות סוכה). הם רק עסוקים בשאלה "מה יהיה המקום של העולם שלי בתוך החגיגה". אני מודה שהמקום הזה של העולם הדמיוני האינטנסיבי כל כך הוא לא כל כך קל בתור אמא. הוא מעלה הרבה מחשבות ולא פחות סימני שאלה. אצלי וגם אצל הסובבים אותנו. לשמחתי, קל למצוא מידע מחקרי והתפתחותי על משחק דמיוני אצל ילדים, וכולם מסכימים שזה כלי מופלא ומדהים. אז רשומות סוכות שלנו השנה יוקדשו לאורחים הדימיוניים שיגיעו לסוכה- קודם כל לסוכה של יעלה, וברשומה הבאה- אצל אמיתי בסוכה.

החלום הכי גדול של יעלה הוא להיות אמא. המשחק האמהי שלה עבר כמה וכמה גלגולים. התפקיד הזה תמיד היה אצלה שם, ברקע. אפילו לפני שהפכה לאחות בכורה וקיבלה את בובת-התינוקת הראשונה. אבל אין ספק שהמשחק שלה עבר קפיצת מדרגה משמעותית מאז שענבר, בת דודתה האהובה נולדה (תיכף לפני תשעה חודשים):

מאז הפגישה הזו שלהן, הראשונה, יעלה מבלה את כ-ל ימיה בתפקיד "אמא של ענבר (הבובה)". לפעמים אמיתי מגוייס לתפקיד האבא או האח. לפעמים אנחנו מגוייסים לתפקיד הסבתא והסבא. לפעמים היא משחקת לבד. בכל מקום, בכל מצב, היא קודם כל אמא של ענבר:

"המישחק הוא ביטוי ספונטאני של הילד, שבאמצעותו הוא מבטא באופן סמלי את דחפיו הנפשיים…בשעת המשחק שוב אינו ילד קטן ויצור נטול-כוח שהכל מושלים בו…המישחק מעניק לו הרגשה נפלאה של עצמאות וכוח. בדרך זו "מתקן" הילד את המציאות, שהוא סובל ממנה בשל חוסר ישעו ואי יכולתו" (מתוך הספר "תורת הגן"/מרים רות)

המשחק לא נגמר, הוא נמשך ברצף, 24 שעות ביממה, כולל מידי פעם גם התעוררויות בלילה לתינוקת הבוכה. שוב ושוב היא חיה רגעים משמעותיים בחיי התינוקת, החל מרגע הלידה:

"לא פעם אנו משתוממים, באיזו עקשנות ובאיזו התמדה חי הילד את תפקידו…אין זאת כי-אם זקוק הילד ל"ספיגת" אותה דמות שבחר בה כאובייקט הזדהות"

כולם מסביבנו מופתעים לגלות שיעלה "עדיין שם". שכבר 9 חודשים חייה סובבים סביב התפקיד החשוב שלה. שוב ושוב שואלים אותי "זה לא קצת מוגזם?". אני מודה, הקולות האלו מחלחלים, ולפעמים גם אני תוהה אם זה לא יותר מידי בשבילה. אם זה לא "לא מותאם לגילה", אם לא מסתתר שם איזה חוסר או קושי שאני לא רואה. לפעמים אני חוזרת לספר הנהדר הזה שאני מצטטת ממנו, רק כדי להזכיר לעצמי שזה פשוט מה שהיא צריכה. וכשהיא תתמלא מספיק, היא תמשיך הלאה. ואז אני חוזרת להיות "לא דואגת", סומכת עליה ובטוחה.

"הילד המשחק ממחיז את הקיים בחייו אך גם את החסר שהיה רוצה למלאו…נדחף הילד להזדהות מתוך צרכיו הנפשיים, אך אגב הזדהות הוא מביע לא את הרגשותיו בלבד, אלא גם את ידיעותיו".

החלטתי לספר קצת על הדרכים שבחרנו יחד לחקור את עולם התינוקות שכל כך מרתק אותה- חלקן ביוזמתה, חלקן הגיעו אליה דרכי. היא לא מוותרת על אף הזדמנות ללמוד דברים חדשים שעוסקים בתינוקות, בהריון, בלידה, באמהות:

1. תצפיות והאזנה על כל תינוק וכל אמא בסביבה:

2. מציאה, אילתור או קנייה של אביזרי משחק לבובה: חיתול בד, בקבוק, מוצץ, בגדים להחלפה, מנשא קשירה, מנשא גב, מנשא בטן. חלק ניכר מהכסף שיעלה הרוויחה במכירת החצר שערכנו הושקע היטב בקניית אביזרים לתינוקת שלה. כי "אני לא צריכה, אבל לתינוקת זה חשוב":

3. בניית ריהוט מתאים: מיטה לבובה (נגרות), שידת החתלה (בנייה מקרטון)- משלב התכנון, דרך הביצוע ועד מקצה השיפורים והאבזור. (פירוט ותמונות של הסעיף הזה יגיעו ממש עוד מעט, בהמשך הרשומה, כי יש פה הזמנה לפעילות נפלאה).

4. ספרים על תינוקות: ספרי הדרכה מהספריה, ספר על תינוקות מסביב לעולם, ספרים שעוסקים בהריון ולידה. עיתוני "הורים וילדים"  למיניהם, חוברות הדרכה של קופות החולים לטיפול בתינוקות.

5. סרטים: חסידודס, בייבי'ס. עשרות סרטוני הדרכה ביוטיוב. צילום סרטוני הדרכה משל עצמה.

6. התנסות אקטיבית בסיוע בטיפול בתינוקות של אחרים.

7. ציור ויצירה- המון המון ציור של תינוקות, אביזרי תינוקות וחיי משפחה.

8. משחק: לא רק עם הבובה עצמה. כל משחק הופך למשחק בתינוקות, לידות ומשפחה. כל משחק נותן לה הזדמנות להתעמק באותו נושא מזווית אחרת. ה"ברבי בהריון" שלה מאפשרת לה להתמקד בתפקיד האמא ההריונית עצמה. דמויות הפליימוביל הקטנות מאפשרות בנייה של סצנות משפחה מורכבות, החביבה עליה כרגע היא המחזה מקבילה של האמא בבית היולדות בעוד האבא מכין את הבית לקראת התוספת החדשה, ורגע המפגש המרגש. מקבץ אקראי מהמשחקים השונים של יעלה:

"(מגיל חמש ומעלה) מתחקה כבר הילד אחר מקומם של הדברים בעולם, והוא חוקר את השתייכותם זה אל זה ותוהה על מגמת פעולתם. אף את השאלות…שואף הוא לפתור תוך כדי משחק משותף עם חבריו…משחקו של הילד משול להפלגה אל ארץ לא נודעת, שטרם נחקרה, על כו מלווים פתרונותיהם בשמחה כשמחתו של החוקר, המגלה והכובש"

כמה דברים חדשים יעלה למדה בתוך המשחק/חיים מקבילים האלו. כמה ידע חדש היא צברה:

• ביולוגיה- איך תינוקות באים לעולם. כולל שאלות הרות גורל על גנטיקה.
• על הריון ולידה. ברמה שמותאמת לגילה. יש לה הרבה מידע, ולשמחתי היא יודעת לסמן יפה מאוד מתי היא מגיעה לגבול הידע שמספיק לה.
• על טיפול בתינוק, הנקה, החתלה, הלבשה וכל מה שקורה בשנה הראשונה. כולל כללי בטיחות.
• על תינוקות מסביב לעולם- גיאוגרפיה ותרבות.
• תכנון, חיזוי וחשבון- על הציוד הדרוש לתינוקות, על אריזה לנסיעה עם תינוק, על קניות, השוואות מחירים, מיחזור וציוד יד שנייה.
• בנייה- אדריכלות, עיצוב פנים, נגרות, בניה בקרטון, תכנון פתרונות עיצוביים ופרקטיים לצרכים של התינוקת שלה בתוך המצב הקיים.
• כישורים חברתיים- דאגה לאחר, נקודות מבט שונות, הבנת הצרכים של האחר, פשרות.
• אוריינות- חיפוש ספרי עיון בספריה, שימוש בתמונות לצד הטקסט, זיהוי רשימה, קריאת עלונים, יצירת טקסט לתמונה, חיפוש מקורות מידע מגוונים, בדיקת מהימנות המידע.

"פעולת הדמיון, המשווה והממיינת, המקשרת את השווה והמבדילה בין השונה, היא פעולה שכלית נפלאה, המתווה דרך לימודית מעניינת ומושכת…כמה יוזמה וכמה ידיעה מגלים הילדים הניגשים לפינת התחפושות"

אז בעצם, אנחנו לא משחקים פה כל היום. מדובר בתוכנית לימודים אינטנסיבית ומקיפה :). ואם פתחנו בסוכות, והבטחנו אושפיזין לסוכה, נסיים בפעילות נהדרת שמתאימה להפליא לכל ילדה וילד שרוצים לארח את הבובה שלהם, בבית או בסוכה. יעלה, כמובן, לקחה את זה לאקסטרים. ממש קצת אחרי שעברנו דירה, היא בנתה לענבר שלה אגף נפרד בתוך חדר השינה:

 

"ככל השילדים יודעים יותר על העולם המסובב אותם- יותר הם נהנים מן השימוש במכשירים ובצעצועים מציאותיים, הקשורים בעולם זה"

מדובר בחלק לא גדול מהחדר, שמפריד בין קצה המיטה של יעלה לקיר. כל מה שבתמונה הוא פרי תכנון, סידור ועיצוב שלה. את המיטה הקטנה היא בנתה לפני כמה שנים בביקורנו ב"הנגריה של סבא יוסי", אז קודם כל- זאת לגמרי המלצה חמה. אם במהלך טיולי סוכות אתם באזור- הביקור בנגריה הוא חוויה מומלצת. משחקיית העץ מושלמת לקטנטנים וסדנאות העץ מספקות תעסוקה (לא זולה) גם לגדולים יותר. את מתלה הבגדים היא דמיינה, ואלתרנו לו ביצוע בצורה משפחתית ממוט תליה שפרקנו מאחד הארונות בבית, חוט כותנה (שהוא ממש לא החוט הכי מומלץ למשימה) ומזגן, ששימש כבסיס עגינה. את רוב הבגדים ואת הקולבים עליהם הם תלויים יעלה קיבלה כבר מזמן, במשלוח מהדוד סם (אגב, הרשומה שבקישור פורסמה לפני כמעט שנה, עוד לפני שענבר האמיתית נולדה. גם שם כתבתי שתינוקות זה הדבר שהכי מעניין את יעלה. אז כנראה שאנחנו בתוך העסק הזה כבר למעלה משנה…). את השטיח שהפך למשטח פעילות, את סלסלת הצעצועים הגדולה ואת כסא הבד היא הלאימה מפינות שונות בבית.

אבל ללא ספק, ה-להיט הכי גדול של חדר השינה, הוא שידת ההחתלה, שיעלה ואני בנינו יחד מקרטון. הרעיון הבסיסי מאוד פשוט, ואפשר להתאים אותו פחות או יותר לכל תחום עניין של הילד. על אותו בסיס אפשר לבנות מטבחון קטן, או ביצה לחיות הטרף (מבטיחה לדבר על זה ברשומה הבאה), בריכה לדגים או לדמויות פליימוביל, שולחן לגו לבנייה ועוד ועוד. לא צילמתי את השלבים, כי ההכנה הייתה לגמרי ספונטנית ובחיי שגם הרבה יותר זריזה מהכתיבה שלה.

מה צריך?

• קופסת קרטון שמגיעה לילד עד קצת מתחת למתניים (תבדקו עד איפה השיש במטבח מגיע לכם, בערך באותו יחס צריכים לעמוד הקופסה והילד. אפשר גם פחות, כמו במקרה שלנו). את שלנו מצאנו בקרטוניה.
• קערת פלסטיק. הקוטר של הקערה צריך להיות קטן יותר מחצי מקופסת הקרטון (זה רק נשמע מתמטי. פשוט תניחו את הקערה הפוך על הקופסה, ותראו שהיא לא יותר מידי גדולה). אפשר להשתמש בקערה חד פעמית עבה או בקערה ישנה מהמטבח הביתי.
• סכין יפני.
• צבעים לקישוט (לא חובה)
• שארית בד/ווילון אמבטיה ישן, צמר גפן, חוט ומחט (ממש ממש לא חובה)

מה עושים:

• מניחים את קערת הפלסטיק, הפוכה, על החלק העליון של הארגז ומשרטטים בעיפרון את קוו המתאר.
• בסכין יפנית ובעדינות רבה, חותכים בתוך העיגול שציירנו, בערך 1 ס"מ פנימה. התוצאה הסופית- חור עגול שקטן במעט מהקערה.
• צובעים/מקשטים/מציירים על הקרטון ומייבשים היטב.
• מוודאים שהוא סגור היטב מכל צדדיו, אם צריך מחזקים במסינגטייפ.
• משחילים את הקערה לתוך החור.

טה-דא! החלק המרכזי של שידת ההחתלה, הלא הוא כיור השטיפה, מוכן! (אפשר לראות שאנחנו היינו פחות חכמות, וצבענו רק בסוף. תסמכו עליי, עדיף להצמד לסדר הנ"ל)

בהמשך יעלה ביקשה תוספת להשלמת התמונה- משטח החתלה.

השתמשנו בחתיכה מווילון אמבטיה ישן (כדי שיתאים למשחק במים), מילאנו בצמר גפן ויחד תפרנו בתפירה ידנית ועקומה להפליא משטח החתלה:

שידת ההחתלה הזו מספקת ליעלה שעות של תעסוקה והנאה. בחיי, בלי הגזמה. הכיור משמש גם למקלחת לבובה, להחלפת חיתול, כבריכה. כל ערב לפני השינה ענבר מקבלת טיפול מפנק על השידה, ולובשת פיג'מה מתאימה. בבוקר היא עוברת ללבוש יומיום, וגם בחגים או באירועים חגיגיים היא מקבלת טיפול מתאים, על השידה.

פינת משחק כזו מקרטון היא קלאסית לשבוע בו מעבירים את מוקד החיים החוצה. במקום לחשוף את המשחקים הביתיים לתנאי חוץ לא אופטימליים, אפשר להשתמש במה שמוצאים, ולהכין פינה מושלמת למשחק חוץ, שתעסיק את הילדים בסוכה. אפשר להיות יעילים עד הסוף, ולהפוך את הכיור הזה לעמדת שטיפת כלים לטיפולם של הילדים המתארחים בסוכה.

את מי הילדים שלכם מזמינים לסוכה? מי החברים הדמיוניים שלהם? עד כמה אתן לוקחות חלק פעיל במשחק הזה? עד כמה מעודדות אותו? אם יש עוד שאלות, מחשבות או שיתופים בנושא המשחק הדמיוני, מוזמים בשמחה. מבטיחה להתייחס להכל ברשומה הבאה, שתוקדש לאורחים הדמיוניים שאמיתי יביא איתו לסוכה.

ובינתיים מאחלת לכולנו חג סוכות מלא ב"ושמחת בחגך". חג של סתיו, חג של טבע, חג של משפחה. חג של קישוטים, צבעוניות ויציאה מהשגרה, ולו רק כדי לקבל אותה מיד אחר כך בברכה גדולה.

 

 

קוראים בכיפורים

ברשומה שעברה דיברתי על המחשבות שהבחירה ב"מעגל השנה הישראלי" מאלצת אותי לחשוב. בחירה שעשיתי כמעט לאחר יד, בלי להשקיע בה המון מחשבה, מכוח ההרגל והאינרציה, וכמה היא משפיעה. רק שבוע עבר מהמחשבות העמוקות של לפני ראש השנה, ויום כיפור שוב מעמיד לפני מראה. מה עושים ביום כיפור?! מה זה יום כיפור לילדים? מה זה יום כיפור בשבילי? מה חשוב לי שהם ידעו על היום הזה? ויקחו ממנו? מה מותר? מה אסור? מי מחליט מה מותר ומה אסור? אילו זכרונות יהיו להם מיום כיפור?

בתור ילדה, יום כיפור היה היום המשמעותי ביותר בשנה. הכנות ארוכות- מצד אחד של אופניים, מצד שני של ספרים לקריאה, של בגדים לבנים וחגיגיים, של מספיק נוזלים בגוף, וגם מזון בקיבה. התחלנו בארוחה חגיגית, משם לבית הכנסת ומשם לרחובות, על אופניים. הולכים לישון מאוחר, קמים מאוחר, משגעים את אבא כי אמא צמה, שוב אופניים, שוב בית כנסת, עוגת דבש ושוב ארוחה גדולה, הפעם עם כל המשפחה. לאט לאט החליפו הטיולים עם החברים ברחובות הריקים את האופניים. הלילה התארך וה"קמים מאוחר" הגיע כמעט עד סוף הצום, שתמיד עבר בקלות (אחרי שאוכלים כ"כ הרבה לפני, למי בכלל יש זמן להיות רעב?!). היום, בבית שלי, יום כיפור לא מרגיש כל כך שונה מימים אחרים בשנה. בקיבוץ, לרכב על אופניים זה לא של חג, אלא לגמרי של יומיום. את בית הכנסת המרנו בטקס של הקהילה החילונית, בבגדים לבנים גם הוא. שאר הזמן- די דומה לימים אחרים. אבל יותר מתמיד, יום כיפור עבורי תמיד ישאר יום של ספרים. בעולם שמלא מסכים (עבורי, יותר מאשר עבור הילדים), יום כיפור הוא בועה של ספרים.

כשחיפשתי אחורה בבלוג, גיליתי שלאורך הזמן המלצתי פה על לא מעט ספרי ילדים. ספרים שהשתלבו בעיסוקים שלנו, שמצאו את מקומם על המדפים. בהתאם לעונה, זה זמן נהדר להיזכר בביקורים שלנו בספריה (שלצערי בתקופה האחרונה הפכו קצת נדירים…) ובהמלצות הסתוויות שהגיעו בעקבותיהם (ואחריהם גם המלצות לספרי חורף), או, אם אתם מטיילים בחגים- בספרים שעזרו לנו להתכונן למסע. באווירת החגים המשפחתית, הורים לפעוטות ימצאו הרבה המלצות מוצלחות גם ברשימת ספרי המשפחה-אהבה-יומולדת שבמקור הותאמה לחודש פברואר שלנו, אבל יש בה המלצות שמתאימות לכל יום בשנה. אבל אכן, מסתמן, שהרבה זמן לא המלצתי פה על ספרי קריאה חדשים.

לשמחתי, הילדים גדלים, ואיתם גם הספרים. אז סופסוף הרגשתי שיש לי קצת מה לחדש בנושא המלצות קריאה לילדים. טוב, לא ממש לחדש. לוקח לי הרבה זמן להתחייב ולקנות ספר חדש שאני לא מכירה. בדיוק בשביל זה יש לנו ספריה. כאמור, לאחרונה יצא שהמעטנו קצת בביקורים בספריה, אז אנחנו מבלים עם ספרים מוכרים, קלאסיקות מומלצות.

המלצות לספרים באווירת חשבונפש, חברות וסליחות- מהקטנים לגדולים:

1. אריה גיבור ועכבר בן חור/לוין קיפניס

המשל המוכר והקלאסי, על האריה הגדול והעכבר הקטן, על וויתור, סליחה והזדמנות שניה. וגם קצת "אל תסתכל בקנקן", "הגודל לא קובע" ו"סוף מעשה במחשבה תחילה". כמה מוסרי השכל במשל אחד. אני לא אוהבת ספרים דידקטיים מידי, אבל למשלים "של פעם" יש לי פינה חמה בלב. אמיתי התלהב מהספר נטו בגלל האיורים של ענבל שריד, שגורמים לאריה להראות מפחיד כמו שאמיתי אוהב (וגם הזדמנות נהדרת לדבר עם ציור באמצעות קווים).

2. שתי ג'ירפות בליל ירח מלא/נורית זרחי

אם כבר דיברנו על איורים, אז הלה חבקין, שאיירה את הספר הזה, היא המאיירת האהובה עליי מאז שיצא הספר "ככה זה בעברית" של דתיה בן דור, וזה היה די מזמן. השילוב של האיורים שלה יחד עם נושא הג'ירפות, הביאו לכך שאת הספר הזה יש לי יותר זמן משיש לי ילדים. אמנם מדברים בו הרבה על אוכל (אז לא בטוח שהוא מתאים להקראה ע"י הורים צמים), אבל בעיני הוא אחד הספרים הכי נהדרים שיש לילדים על חברות. על שתי חברות שחולקות חלומות, עוזרות אחד לשניה להגיע לירח, ומתנחמות יחד כשלא תמיד הכל הולך לפי התוכניות שלהן. בדיוק ככה אני רוצה את החברות שלי.

3. אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו/אפרים סידון

קלאסיקה של כל הזמנים. סיפור נהדר על מריבה, על השלמה ועל העובדה המביכה שהרבה פעמים אנחנו נוטים לשכוח על מה רבנו הרבה לפני שאנחנו נפרדים מהכעס עצמו. איזה ילד לא יכול להזדהות עם זה? ואיזה מבוגר? יתרונו של המסר המוכר בחריזה הכיפית והקלילה של אפרים סידון, שהופכת את הסיפור לידידותי להקראה ולשמיעה, למרות שהוא ארוך (יום כיפור, יש הרבה זמן). ואף מילה על המשל הפוליטי. לילדים קצת גדולים יותר/כהמשך לאוזו ומוזו, "המלחמה האיומה על החמאה" של ד"ר סוס יכול להיות השלב הבא. גם תיאור חד וקולע של מצבי מריבה ומלחמה, וגם, על הדרך, עבודה שפתית נהדרת בתחום המורפולוגיה.

4. מעלה קרחות/אפרים סידון ויוסי אבולעפיה

כן, אני חובבת את אפרים סידון, מודה (בכלל, הוא מככב אצלנו הרבה, מכיוון שהוא זה שכתב את הגרסה האהובה על אמיתי ל"ספר הג'ונגל". ידעתם?). למה דווקא ביום כיפור? כי המלך בסיפור עשה חטא כל כך נורא, עד שנראה היה שאין לו שום אפשרות למחילה. הוא עבד, והשקיע וזכה למחילה, והופתע לגלות שהיא לא כל מה שהוא קיווה. מבטיח לילדים וגם להורים הזדמנות למחשבה על חטאים קטנים מול גדולים, אני מול הסביבה, חזרה בתשובה ומחילה וגם על יחסיות ועל התחלה חדשה.

5.ג'ורג'י/דקלה קידר:

הספר היחיד ברשימה שלא שייך למדף הקלאסיקות, או לפחות לסופרים שכבר הגיעו לשם. ספר חדש למדי (ראה אור ב-2016). יעלה איתרה אותו על מדף הספרים של סבתא, שמתקשה לעמוד בפיתוי של ספר חדש. היא מצאה אותו בדיוק כשהיא חיפשה ספרים בוגרים יותר, בהן מככבות גיבורות (האמת שפעם, איפושהו בין יום האישה לשבוע הספר, התחלתי לכתוב רשומה בנושא, ובשטף הרשומות, היא נזנחה. אולי עוד אשוב אליה). אז אמנם "ג'ורג'י" הייתה קצת גדולה עליה, אבל היא בכל זאת מצאה שם גיבורה להזדהות איתה. כזו שלא חובבת בעלי חיים, אבל לומדת לאהוב את חיית המחמד הפרטית שלה כמעט כמו אח, או בעצם יותר. ממש סיפור חייה של יעלה. ספר חביב ממש להקראה בהמשכים או לקריאה עצמית, קצת אחרי ראשית קריאה. וכמובן במיוחד ביום כיפור- כי זה היום להאמין בו ששום דבר שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על עצמנו הוא לא סופי.

ואם גם אצלכם יש ילדות/נערות/איפשהו על הרצף שמחפשות גיבורות נשיות להזדהות איתן, אני ממליצה בחום על הרשימה הנהדרת הזו.

6. פוליאנה/אלינור ה. פורטר:

לילדים, לגדולים, לכל הגילאים. ספר חובה בכל רשימת "ספרים שהשפיעו עליי" ברחבי הפייסבוק. לכל מי שמגיע ליום הכיפורים במצברוח סגרירי, לכל מי שרוצה לשנות נקודת מבט, לכל מי שרוצה קצת לשחק. רק מחכה לרגע שיעלה תהיה מוכנה לקרוא/לשמוע אותו. בינתיים, אני ממשיכה כל תקופה להנות ממנו לבד (וגם ההמשך שלו, "פוליאנה וג'ימי" כיפי להפליא. לא משנה חיים ועמוק כמו הראשון, אבל בהחלט דרך מוצלחת "לבלות" את יום כיפור).

7. העי"ג/ רואלד דאל:

מודה, שאת הספר הזה קראתי בעצמי רק אחרי שהסרט יצא. זה גרם לי להצטער שלא קראתי את זה בפעם הראשונה שהייתי צעירה יותר, רק כדי שאני אוכל לחזור אליו שוב בתור מבוגרת. לא בטוחה אם מוסר ההשכל של "אל תסתכל בקנקן" הוא הקלאסי ליום כיפור, אבל אני לא חושבת שאני יכולה לכתוב רשימת המלצות ספרים בלעדיו.

8. דברים שצריך לעבור/ורד מוסנזון:

אני לא לגמרי בטוחה מה קוראים בשלב שבין "העי"ג" לבין "דברים שצריך לעבור". אני די בטוחה שבשלב הזה בחיים פשוט קראתי ממדפי המבוגרים בספריה. ואת "פרחים בעליית הגג", שאני לא חושבת שמומלץ שמישהו יקרא שוב אי פעם. אבל בשלב מסויים בחיים, כדאי לקרוא את "דברים שצריך לעבור". וכדאי שזה יהיה ביום כיפור, כי זה יום נהדר לגלות בו שאת לא לבד. ולמי ש, לא משנה באיזה גיל, מרגישה שגיל 18 כבר ממש רחוק ממנה, כדאי לקרוא גם את מה שורד מוסנזון כתבה ביומולדת 30 לספרון המופלא הזה, שהתפרסם כשהייתה בת 18.

9. בז וניאלה/מרגרט אטווד

אחרי "דברים שצריך לעבור", נראה לי שעברנו רשמית למדף המבוגרים. האמת שאת הספר הזה קראתי מזמן. ממש מזמן. ובכל זאת, אני חושבת שהוא ספר מתאים מאין כמוהו לקריאה ביום כיפור. השנה, מרגרט אטווד עלתה לכותרות בעקבות העיבוד הטלוויזיוני המטריד להפליא "סיפורה של שפחה", לספרה "מעשה השפחה" (גילוי נאות: את הספר הזה לא קראתי. עדיין). הבסיס ל"בז וניאלה" דומה- עולם מזעזע שנוצר בעקבות שינוי קטנטן בעולם שלנו, המוכר. ה"טריק" הזה, שגורם לסיפור להיות אמין לחלוטין, ולך להרגיש כאילו ממש עוד רגע אנחנו מתדרדרים לשם, מבטיח סיפור מרתק, אבל לא רק. זה סיפור שממשיך להדהד ביומיום, בכתבות קטנות במדור ה"מדעי" של עיתון גדול זה או אחר, בחידושים טכנולוגיים, בהחלטות אנושיות. ספר כזה שמחייב אותנו לחשבון נפש של ממש. אם תכננתם לישון הרבה בכיפור הזה- עדיף לדחות למועד אחר.

10. לצאת מהקווים/קן רובינסון

כבר סיפרתי פה בעבר על חיבתי העזה לספרי עיון, במיוחד כאלו ישנים, מאובקים, שאינם זמינים בחנויות הספרים. אפילו המלצתי פה בעבר על כמה ספרי עיון ממש מוצלחים. מכיוון שספרים ישנים ומאובקים הם קצת פחות קלים להשגה, בחרתי דווקא ספר חדש יחסית מהרשימה. כל כך הרבה נאמר ונכתב אודות יצירתיות. איכשהו, לכולם ברור שזה המפתח, הפתרון והתשובה כמעט לכל שאלה (ואם לא קראתן את "1984", אז עצרו הכל ותקדישו את יום כיפור אליו). בתור חובבת מושבעת של התחום, קראתי לא מעט ספרים בנושא. הספר הזה, של קן רובינסון, הוא לא הטוב ביותר, אבל הוא בהחלט הקריא ביותר (קרדיט גם לתרגום המוצלח של יוסי מילוא). קן רובינסון הוא אשף של מילים. הוא מסביר בקלילות ובכיף רעיונות מורכבים וגורם לך להאמין בהם, גם בדיבור וגם בכתיבה. האמת שהספר הזה היה הספר הרביעי שלו שקראתי, ולכן הרגיש לי קצת חוזר על עצמו, אבל בהחלט ממליצה להתחיל ממנו, לקבל רעיונות, השראה ומחשבה מרעננת על המושג הכה-משומש "יצירתיות". ואולי גם כמה החלטות יצירתיות לשנה החדשה.

ולסיום סיומת, המלצה אחרונה, למי שלא מוותרת על תוכן מרתק גם מול המסך, צ'ופר קטן- המלצה אחרונה:

 

11. בלוג- "אמא רבודה"

בלוג חדש, שנמצא ממש בחיתוליו, אבל עם הבטחה גדולה. מלי מרטון כותבת על הורות בעולם החדש. כאמא לשני תלמידים, זווית הראייה שלה שונה משלי, בתחושה שלי, אולי אפילו משלימה. אז אמנם מעט רשומות, אבל כל אחת- פנינה. ממליצה.

ומה נמצא ברשימת הקריאה שלכן השנה? המלצות חמות לספרים לצרף לרשימה יתקבלו בשמחה, בברכה, ובהוספה לרשימת מתנת יום ההולדת שלי, שכבר ממש מעבר לפינה.