זמן לעצמי

חיינו בחינוך ביתי- פרק שני.

בפרק הראשון נרגענו, הילדים לא מבודדים בחדרים חשוכים, ואפילו יש להם די הרבה קשרים חברתיים. עדיין לא רגועים? מוזמנים לרשומה הראשונה בסדרת הג'ירף בחנ"ב- "אבל מה עם חברים?". אז הילדים מסודרים (טוב, מבחינה אחת, מבטיחה שעוד נחזור לעניין הלימודים), אבל מה עם ההורים?

אני חושבת שכאן אפשר לחלק את השאלה הכללית של "אבל איך מסתדרת?!" לשתי שאלות נפרדות (וחצי), דומות אבל מאוד שונות. השאלה הראשונה היא "איך את מוצאת זמן לעצמך?". השנייה היא השאלה המובלעת, זו שלפעמים לא נעים לשאול בקול, אבל לשמחתי, היא נהיית יותר ויותר אפשרית בשיח, והיא "איך את לא משתגעת??"

אני חושבת שבסך הכל, התשובות שלי לשאלות האלו לא כל כך שונות מהתשובות של אמא ממוצעת עם שני (או אחד, או שלושה, או יותר. מתי הן מספיקות?!) ילדים. למרות שזה נשמע כל כך "אחר" ואפילו קצת אקזוטי, גם הורים בחינוך ביתי פשוט לומדים להיות מג'נגלים מיומנים כמו שלהורים אין ברירה אלא להיות. בעזרת הרבה דברים קטנים, די פשוטים וטריוואליים, אבל כאלו שלוקח זמן להבין בעצמך, שלמדתי לאורך הדרך.

מתי יש לך זמן לעצמך?

יש אמא אחת בחינוך ביתי, שרית זיק-חייט, שמצליחה לכתוב את כל התהיות, הדילמות והמחשבות יותר טוב מכולן. לצערי אין לה בלוג (טוב, לא מדוייק. יש לה בלוג שהוא בעצם עיתון משותף של כותבים בנושא חינוך ביתי. הנה, כאן- תוצרת בית), אבל יש ציטוטים שלה שמלווים אותי לאורך כל הדרך. בהקשר הזה, היא כתבה בתוך כתבה מלאת תובנות: "באופן מודע או שלא החלפתי קריירה אחת באחרת, והתחלתי לעבוד באמהות ובחינוך ביתי".

קצת מחוץ להקשר של הכתבה, המשפט הזה נחקק אצלי גם בתחום של ה"זמן לעצמי". כי אם העבודה שלי היא להיות אמא בחינוך ביתי (ולא, זאת לא עבודה, ממש כמו בכתבה, אבל בהקשר הזה- זה דווקא עוזר), אז חייבים להיות לי גם "חיים" מחוץ ל"עבודה". היה לי קשה להתייחס לזה ככה בהתחלה, כי באמת, להיות עם הילדים שלי זה הכי "חיים" שאפשר, וזה גם כיף.

החיים עצמם

אבל למדתי שגם מזה חייבים הפסקה, ולמדתי לקחת אותה לעצמי.

נכון להיום יש לי בוקר אחד בשבוע שהילדים מבלים אצל מרתה (עליה סיפרתי ברשומה הקודמת) ואני פנויה לסידורים, זמן בלוג, עשייה לעצמי או קפה חם ושקט. זה התחיל מבוקר של עבודה- המשכתי לעבוד בוקר בשבוע בבית הספר בו עבדתי לפני המעבר לחינוך הביתי. בהמשך החלטתי לעזוב את העבודה, אבל להמשיך את הבוקר החופשי. אחת ההחלטות המוצלחות.

קפה חם. והשראה

בנוסף, אחר הצהריים, כשבח"ל חוזר מהעבודה, לרוב הוא תופס פיקוד.

לאט לאט, ככל שהילדים גדלים, זה נעשה יותר קל. בשנה האחרונה הצלחתי לחזור לקרוא ספרים, ואפילו ללכת לשיעורי פילאטיס אחה"צ פעמיים בשבוע, ומידי פעם לצאת בערב עם חברות, וגם ללמוד, ולכתוב בלוג. וכל זה עם בנזוג שהוא רופא מתמחה, כלומר, לא נמצא בממוצע שני לילות בשבוע (תורנות לילה היא 26 שעות רצופות, אחריהן הולכים לישון).

לומדת. באחת ההרצאות הטובות

ככל שהם גדלים אני גם מצליחה לעשות יותר דברים כשאני עם הילדים, דבר שפעם היה לגמרי בלתי אפשרי. לדבר עם חברה בזמן שהילדים משחקים, לכתוב ביומן השמח שלי בזמן שהילדים עסוקים במשחק, לתכנן תוכניות לבלוג ועוד.

דברים שקורים כשאמא עסוקה

ועוד דבר, שאני יודעת שלא נפוץ בקרב משפחות חינוך ביתי אחרות בהן נתקלתי- הילדים שלנו הולכים לישון מוקדם. הם גם קמים יחסית מוקדם (במיוחד אמיתי), אבל בערב יש לנו שקט. אני לא אמא "זורמת" בנושא השינה (ובעוד נושאים, אבל במיוחד בנושא הזה), כי הזמן הזה הוא האוויר לנשימה שלי, והוא בהחלט מאפשר לי להיות אמא טובה יותר. יש כאלו שמעדיפים שכולם ילכו לישון מאוחר ולקום לבד מוקדם בבוקר, יש כאלו שמצליחים לתפקד כשהילדים נחים בצהריים (אם הם נחים בצהריים)- אצלנו הערב הוא שלנו. לפחות עד שהילדים יגדלו…

ומה עם הקריירה?

זאת ה"חצי שאלה", שתמיד מתחבאת בין השאלות האחרות. כרגע אני לא אתייחס אליה מהפן הכלכלי (למרות שאני יודעת שגם הוא מסקרן, אולי בהזדמנות אחרת). אבל מפן האמהות וההגשמה העצמית- כן, זה אומר שנכון לעכשיו, החינוך הביתי הוא ה"עבודה" היחידה שלי. אני לא עובדת בעבודה נוספת שמקבלים עליה משכורת. נכון להיום, אני מאוד שלמה עם ההחלטה הזו ולא מחפשת הזדמנויות לחזור לעבוד בעבודה הקודמת שלי. מאמינה שיום יבוא וזה ישתנה במידה מסויימת, אבל עד אז, לנו זה מתאים.

ומה לגבי הורים אחרים בחינוך ביתי? כמו שהתחלתי לרמוז ברשומה הקודמת, אצל כל משפחה זה אחרת. אין מודל אחד נכון לחינוך ביתי. כל משפחה מוצאת את התמהיל הנכון לה. יש אמהות עובדות בחינוך ביתי. יש אפילו הרבה כאלה. יש גם אבות שנמצאים עם הילדים בחינוך הביתי לאורך רוב היום, או בחלק מהשבוע. יש עצמאים שעובדים יחד עם הילדים לידם, יש שכירים שעובדים במשרות חלקיות ומוצאים פתרונות בשאר בזמן- סבתות, עזרה בתשלום, ברטרים עם משפחות אחרות בחינוך ביתי ועוד. הורים בחינוך ביתי מוכיחים לי בכל מפגש מחדש את הפתגם הידוע "כשיש רצון, ישנה גם דרך".

סבתא. אין כמו סבתא

איך את לא משתגעת כל היום?

זו כבר שאלת אחרת. בשבועות הראשונים אחרי שיעלה יצאה מהגן ונשארה בבית, קרה לנו דבר שקורה הרבה פעמים בחופש הגדול- היה לנו קשה. היה כיף, אבל היה ממש קשה. עם הזמן גיליתי שזו תופעה מוכרת. הרגלים הם דבר שקשה לשנות. לאט לאט, כשבנינו לעצמנו שיגרה, גם אם סוג מאוד דינמי של שיגרה, בנינו לעצמנו גם הרגלים חדשים. וזה נהיה קצת יותר קל. יש לנו ימים קשים. יש רגעים שאני לגמרי משתגעת. יש גם ימים שאני משתגעת כל היום. אבל לרוב- לא. לרוב אני נהנית מהשגרה הלא שגרתית שלנו, ומהזמן שלנו יחד. יש דברים שעוזרים לי בזה:

  • הכי הכי חשוב- לעשות יחד דברים שגם אני אוהבת. אני כל הזמן מנסה לשים לב לדברים שמעניינים את הילדים, להיות קשובה, לראות לאיזה נושא הם פנויים עכשיו, לזהות את הזמן הנכון לכל דבר. גיליתי שאם בתוך כל זה אני שוכחת להקשיב לעצמי, אני בהחלט כן משתגעת. קלישאה, אני יודעת, אבל האמת היא שזה פשוט עובד. אני משתדלת למצוא פעילויות שהן באמת כיף גם בשבילי. אני לא מדברת רק על פעילויות היצירה (שרובן כיפיות מאוד עבורי. אני אוהבת יצירה. ממש :), אלא גם על פעילויות שהן פחות בתוך "אזור הנוחות" שלי. נניח, אני לא אוהבת ללכת לבריכה עם הילדים (מתה. מפחד. היסטרית ברמות בנושא המים. אין לי מושג למה, אבל זה המקום היחידי שאני ממש ממש בלחץ עם הילדים. ואני דווקא אוהבת לשחות. מאוד. באמת שאין לי הסבר לסיפור הזה). אז אני בוחרת מתי ללכת, עם מי, ומה לקחת כדי שיהיה לי יותר קל, נוח וכיף.
בבריכה, ואפילו נהנית מזה

כנ"ל לגבי פעילויות הוצאת אנרגיה או משחק באמא ובבובה. אני לא חייבת לאהוב כל משחק שהם אוהבים, אבל אני כן מנסה למצוא את התנאים בהם זה יהיה כיף גם לי. ולפעמים אני גם אומרת לא, ומשתדלת גם לא להרגיש אשמה לגבי זה. לא, לא מתחשק לי להיות סבתא של הבובה-תינוקת שלך ב-7:00 בוקר. פשוט לא. וזה בסדר.

  • להבין את המניעים שלי. אחד הכלים החזקים שלמדתי מהתקשורת המקרבת. יש רגעים שאנחנו עושים משהו יחד, זה יכול להיות משהו שגרתי כמו להאריך קצת את טיול הבוקר או לעצור באיזו נקודה להתעמק במשהו. ופתאום, בלי סיבה נראית לעין, אני מתעצבנת. אותו אירוע בדיוק, בבוקר אחר, היה עובר בכיף, אבל פתאום- משהו לא עובד. למדתי לעצור ולנסות לזהות את הטריגר. למדתי שאם יוצאים לטיול בוקר (של הלו, שמחייב אותנו לצאת לטיול בוקר כל בוקר, לא משנה על איזה צד קמתי) משעה מסויימת, אני פשוט צריכה לקחת איתי כוס קפה TO GO, וכל הטיול נראה אחרת. למדתי כשחם מידי לא להתקרב לאזורים אטרקטיביים מידי. כשאני מקבלת החלטות בדרך (לא בהכרח מילולית, בדרך…טיול הבוקר הוא פשוט דוגמה ממש קלה ומועדת לפורענות עבורי, כל כך לא טיפוס של בוקר), למדתי לשאול את עצמי למה. לא תמיד תוך כדי, הרבה פעמים בדיעבד, אבל זה כן משפר את הפעמים הבאות. למה הרשיתי לילדים היום לטפס על המקלט למרות שבדרך כלל אני לא מרשה? ולמה התמרמרתי על עצמי אחר כך? כשאני מודעת יותר לצרכים שלי בתוך הסיטואציה, קל יותר למנוע את המשברים לפני שהם קורים. כמובן שזה לא תמיד עובד, אבל לשפר את הסטטיסטיקה זה גם משהו.
להבין מה מפעיל אותי
  • להסתכל על התמונה הגדולה. בתוך השגרה הכל כך כל כך עמוסה, מאוד מאוד קל לשכוח למה בעצם אנחנו עושים את זה. למה זה טוב, כל האינטנסיביות הזאת? גילינו שכדי לשמור על השפיות, אנחנו חייבים לזכור מידי פעם לעצור ולשאול את עצמנו למה. להזכיר למה בחרנו בחינוך הביתי, למה אנחנו מאמינים שזה נכון לנו וכמובן שלהם. מהם הדברים שחשובים לנו בחינוך? איזה מן הורים אנחנו רוצים להיות? איפה נכון לנו להתגמש עכשיו (נניח, קצת יותר זמן טלוויזיה בשעות החמות של הקיץ) ועל מה אנחנו לא מוכנים להתפשר. כשהמטרה ברורה, הרבה יותר קל להאמין גם בדרך. ובכלל, כשמאמינים בדרך, הכל יותר קל. המשברים שמבפנים, השאלות שמבחוץ.
  • לא לוותר על עצמי. כמו שכתבתי קודם- למצוא זמן לדברים שהם נטו שלי, זה הכרח מבחינתי. בתקופות מאוד עמוסות, כשאני לא מצליחה להגיע מספיק לדברים "שלי", הפתיל שלי מתקצר פלאים. כשיש דברים שאני מאוד רוצה לעשות ולא מצליחה או מספיקה, אני מתוסכלת, וזה בהחלט מקרין על הילדים. כשאני באמצע תהליך עם עצמי וצריכה להפסיק אותו באמצע- יש לי הרבה פחות ממני לתת לילדים. שילוב של להכיר את הצרכים שלי, לזהות את נקודות השבירה לפני שהן מתפוצצות ולמצוא פתרונות זמינים, מאפשרים לי להקטין את הפעמים שזה קורה, כל פעם קצת.
מקום משלי- קיר ההשראה שלי בבית הישן

מסתבר שיש לי הרבה מה להגיד על הנושא הזה, על אמהות, חינוך ביתי, ומה שביניהם. אבל נראה לי שזה מספיק לפעם אחת, לא?! מה אתן עושות כדי לא להשתגע? מה עוזר לכן לשמור על ה"אני" בתוך כל טירוף האמהות, השגרה, החום הזה? מחשבות, הצעות ושיתופים יתקבלו בהרבה אהבה.

בשבוע הבא ממשיכים עם הסדרה "ג'ירף בחנ"ב", עם קצת-הרבה-מאוד מחשבות על למידה. תיבת התגובות והמייל שלי פתוחות לעוד שאלות, בקשות והצעות, בנושא החינוך הביתי ובכלל. ימים קרירים!

את עושה אותי אמא

היום ה-18 בחודש. הזמן לאתגר "סמני דרך" החודשי שלי. בחודש שעבר, בהשראת יום ההולדת של אמי היקרה, הרמז היה קישור, קישור לספר "להיות אמא".

ממש רגע אחרי הרגע האחרון, קיבלתי עבודה נהדרת ומרגשת, עם המון התנצלויות על איכות הצילום. בעיני דווקא הצילום מוסיף לעבודה איזה נופך ווינטאג'י שמאוד מתחבר לנושא. היוצרת המופלאה היא כמובן צרויה אהובתי, ואלו המילים המרגשות שהיא צירפה לעבודה:

"מזה שלושה חודשים אני לומדת מה זה להיות אמא. אולי זה בגלל שאני הצעירה במשפחתי, אולי זה חלק מהיותי סקראפרית אבל אחד הדברים החשובים לי הוא לתעד ולזכור. כך יצא שהאלבום של בתי כבר שמנמן ומכובד.
כמו שכתבתי, הזכרון חשוב לי לא רק לעתיד אלא גם לעבר. חשוב לי שבתי תכיר את מקורות המשפחה, גם אלה שכבר לא חיים. לכן החלטתי להכין לה עמוד באלבום על כל סבא גדול שלה, עם מעט מידע עליו ועם הקשר אליה.
זה העמוד שהכנתי לה לאלבום, בהשראת סבתי. במקרה הן חולקות אותו יום הולדת. סבתי ז״ל היתה אומרת שתינוק שישן בתנוחת ״עושה שרירים״ – סימן שטוב לו.

צרויה

כמובן שהדף הזה הוא חלק מכפולת שינה:

צרויה2

השתמשתי בדפים מהחלפת לילה שהכנתי לקרין, והתאימו בול.
מיותר לציין שחלק מ״להיות אמא״ הוא חוסר הזמן, ולכן התמונות מצולמות בפלאפון…."
איזו עבודה מהממת ומרגשת!!! תודה אהובה שלי שאת מוצאת זמן בתוך הטירוף להשתתף, ליצור, לפרגן ולרגש.
אני, בתוך הטירוף הזה של להיות אמא, לא הכנתי עבודה חדשה לאתגר. כדי להתגבר על הבושה חיטטתי רבות בדפי האלבום הישנים שלי. כל כך מעט דפי אלבום פורסמו פה בבלוג החדש, החלטתי שזו יכולה להיות הזדמנות לא רעה להיזכר בדף ישן. נתקפתי בפרץ נוסטלגיה נעים, כל כך הרבה דפי אלבום נהדרים וכל כך הרבה תמונות נהדרות של הילדה המהממת שלי (חמסה חמסה שום בצל). נתקפתי גם בפרץ רגשות אשם גדול לא פחות, על זה שלאמיתי אין בכלל דפי אלבום נהדרים כאלו, וגם ליעלה אין מהשנה האחרונה…ממש אמא מזניחה. אני מתרצת לעצמי בטענה שאת כל היצירתיות שלי אני משקיעה בליצור עם הילדים, ולא נשארות לי אנרגיות ליצור "על" הילדים. התירוץ הזה לא משכנע אפילו אותי….בכל מקרה הצלחתי לבחור דף אחד מכל הדפים שממחיש הרבה מחווית ה"להיות אמא" שלי:

Exif_JPEG_PICTURE

תמונות מהבוקר הראשון בו יצאתי לעבודה ונפרדתי מיעלה. כמה הרבה רגשות בבוקר אחד. כמה הרבה "אמהות מודרנית" יש בתמונות האלו…כמה שונה המבט שלי עליהן היום מהמבט שהיה לפני שלוש שנים, כל כך הרבה עבר עליי מאז, כל כך הרבה השתנה בי מאז.

התלבטתי המון לגבי האתגר של החודש הבא. היו לי כמה כיוונים, כמה רעיונות. בסופו של דבר החלטתי לעשות משהו אחר. בחודש הבא האתגר יוצא לחופש. החופש הגדול, אם תרצו. גיליתי שהמניע המרכזי שלי להמשיך באתגר, אחרי שלוש שנים וחצי כמעט שהוא עולה מידי חודש בחודשו (מלבד כמה חודשים קשים במהלך ההריון של אמיתי), הוא לראות יצירות חדשות של יוצרות אהובות ועסוקות. עם כל הלחץ החיובי של אורח החיים הנוכחי שלי, ומחסום היצירה הארוך שפוקד אותי, אני כבר פחות נהנית באופן אישי מהאתגר, ואני מתגעגעת להנאה הזו, לאתגר הזה. אז החלטתי להתחנן בפני חברותיי המוכשרות להמשיך לשלוח לי יצירה ב-18 בחודש, ואני אפרסם אותה כאן, והאתגר בינתיים יהיה בחופשה, עד שהגעגועים יחזירו אותו למסך.

אז אני מקווה שנתראה פה ב-18 בחודש הבא, עם יצירות נהדרות של יוצרות מוכשרות שנותנות לי את הכבוד לפרסם את עבודתן. כמובן שעד אז עוד ניפגש עם המון פעילויות יצירתיות, אבל אחרת…שיהיה לנו חודש שמח, מלא באתגרים חיוביים!

פו

כמו תמיד, ה-18 לחודש שוב תפס אותי לא מוכנה. באמצעו (ניתן לקוות שבסופו?!) של ווירוס אימתני (או שלא ווירוס…?) שתפס את אמיתי ובהמשך גם אותי. המחלה המרגיזה הזו הצליחה לדחות את פרסום הרשומות על שבועות (ולצערי אפילו חלק מהפעילויות המתכוננות, אבל לא את כולן), אבל לשמחתי, שלוש משתתפות מוכשרות חיכו לפרסום הפוסט של "סמני דרך" היום, וחלילה לי מלאכזב אותן.

האתגר של החודש שעבר, בהשראת מגוון האירועים המשמחים שחלו בחודש האחרון (כמו החתונה של גיסתי האהובה ובח"לה ויום ההולדת של בח"לי, שניהם עוד ידוברו) היה זה:

44b675a879552da9959fc61ef658ba11העבודה הראשונה שקיבלתי, ממש לאחר פרסום האתגר, ריגשה אותי מאוד וגם סיקרנה אותי מאוד. שונה לגמרי מהעבודות שהאתגר הנהדר שלי אירח בשלוש וחצי שנות קיומו. את העבודה הזו קיבלתי מהדר רבינוביץ מאיר– בעלת הבלוג המרתק וואבי סאבי. אמנית בנשמה, יוצרת ומרתקת, וזה מה שהיא כתבה:

"אז הנה לך תמונה של יצירה שלי לאתגר פו הדוב. ליצירה קוראים "רחמה אנושית" והיא נעשתה בשנת 2011 בטכניקה שבה יצרתי תבנית גבס מבקבוק חם או בשפה העממית "ג'וד", אל התבנית יצקתי חמר נוזלי, ולפני השרפה הכתמתי אותו בגלזורה מיוחדת.
אל הבקבוק המשמש כרחם ביצירה חיברתי חבל, העשוי מחומרים שונים: ברזל, ניילון וסיליקון לאיטום. ולסיום חיברתי לזה את אטב בית החולים ששמים על הגלד לאחר חיתוך חבל הטבור.
עכשיו יגיע ההסבר על הזרם האסוציאטיבי שהוביל אותי לצלם את היצירה הספציפית הזו:
בניתוח שלי את התמונה ששלחת, אני רואה שני אנשים שאוהבים מאד אחד את השני, ומתקשים להיפרד. הם מודים על כך שהמציאות, שבה הם מרחפים תלויים על בלונים מקשה עליהם להתמודד עם רגע הפרידה הקשה ככ. מצד שני, ברור שהם מתקשים ולו בזכות החיבור והאהבה ביניהם.
אני חושבת שברמה הרעיונית היצירה שלי מבטאת את אותו הדבר בדיוק. זהו זכר, צלקת לפרידה שנראית כבלתי אפשרית כמעט. אמנם יצרתי אותה טרם היותי אמא, ומאז טעמתי את טעמה של לידה, אבל כבר אז אולי ממקומי דווקא כבת לאמי היקרה שתחיה חשתי עצב וגעגוע על פרידה מהמקום הבטוח ביותר בעולם.
אני זוכרת כשהייתי בהריון, כל הזמן אמרתי לבעלי- ברוך שעשני אישה וזיכה אותי לחוש את החיים הפועמים בתוכי. זוהי תחושה נשגבת שלא ניתנת לתיאור במילים, וכאשר ילדתי, על אף השמחה לפגוש את בני ירדן, חשתי עצב על סיומה של תקופת ההריון ועל העובדה שמעתה ועד עולם, ירדן יהיה בלבי אבל לא בגופי.
דבר נוסף שחיבר אותי ליצירה, היה הקשר הוויזואלי- גם היצירה שלי נראית כמו בלון תלוי על חוט.
והדבר האחרון, הוא השיר המתנגן היום, יום הזיכרון- "רקמה אנושית". וזהו חבל הטבור בפשט שלו- רקמה אנושית, המחברת את העובר לאם ולחיים. ושם היצירה נשאב כמובן משם השיר. והקשר ליום הזה גם מרחף מעל היצירה- אנו כאמהות רוצות להגן על ילדינו כל חייהם ממש כמו ברחם, אבל מהרגע שהם מגיחים לאוויר העולם, אנחנו מאבדות שליטה. הניתוק של חבל הטבור הוא גם ניתוק ההגנה שלנו עליהם באיזשהו אופן ומידה. ואני יושבת היום, עם מועקה בלב וחושבת על אותן אמהות, שנשאו ברחמן את היקר להן מכל, ילדו, גידלו וטיפחו ובסוף איבדו. וזה קשה וכואב ועצמתי מאד.
מקווה שלא עייפתי אותך במילותיי,
ומודה לך שוב כי החזרת אותי לחוויית היצירה מלפני 4 שנים והיום אני בוחנת אותה במשקפיים נוספות." אחרי שקראתי את הטקסט ציפיתי בסקרנות רבה לפגוש את היצירה המדוברת והמרגשת, ואחריה נכנסתי לקרוא עוד על היוצרת המרתקת:
הדר שתי המשתתפות הנוספות באתגר הן משתתפות וותיקות, אהובות ומוכשרות, שתיהן הפכו ממש לאחרונה לאמהות, ובתור אמהות טריות עדיין הצליחו להשתתף באתגר. אני לא יכולה לתאר לכן עד כמה זה מחמיא ומרגש.
צרויה המופלאה כתבה: "שמחתי להשתתף באתגר. בכלל, אני שמחה כעת על כל הזדמנות ליצור שנקרית בדרכי. סליחה שככה אני שולחת לך את התמונות וסליחה על האיכות. אני בקושי מגיעה להוריד תמונות למחשב. באמת. בכל מקרה…הרמז שנתת היה נפלא אך קשה. הכיתוב, הסגנון, הדמויות… אמנם הרמז בשחור-לבן, אבל לקחתי מהרמז את הצבעוניות של הדמויות: אדום, צהוב וורוד ויצאתי לכרטיס. הוספתי מעט טורקיז ובמהירות קיבלתי כרטיס חתונה שמח וחגיגי!" ומה צריך יותר משמח וחגיגי כשמדובר בפו?
 צרויה
אחרונה חביבה- כרמל שלא מבזבזת שנייה וכבר מעצבת אלבום לערבה המתוקה. זה מה שהיא כתבה: "החלטתי להתמקד לא בציטוט אלא בתמונה שמלווה אותו – פו הדוב וחזרזיר החמודים. בהתחלה חשבתי לעשות לערבונת סשן צילומים עם בגד גוף שיש עליו ציור של פו הדוב ולעצב מהתמוונות דף אלבום, אבל אז הייתה לי הארה ונזכרתי שיש לי זוג תמונות שלה בחליפת דובי מחממת ומתוקה, והחלטתי שגם הדובי הזה מתאים לאתגר. תמונה אחת מגיל שבוע, והתמונה השנייה יחסית טרייה – מגיש ארבעה חודשים וקצת, וממש רואים איך היא גדלה והתפתחה בזמן שעבר. ". כמה מתוקה ערבה, כמה מתאים העיצוב של אמא שלה:
כרמל
 תודה משתתפות יקרות על היצירה, על השיתוף, על המחשבה, על השליחה, על ההשראה הרבה שאתן נותנות לי ועל המילים החמות שמתלוות ליצירות הנפלאות.
אני תכננתי להעלות לאתגר את כל תהליך עיצוב השולחנות בחתונה של גיסתי האהובה ובח"לה. תהליך ארוך ומרגש שהתחיל בדילמת ה"אם זה בכלל אפשרי?" ונגמר בחתונה יפייפייה, מיוחדת ומותאמת לחלוטין לחתנכלה. גיסתי המופלאה גיבשה סביבה חמ"ל עיצוב מופלא לא פחות ממנה, והתוצאה באמת נפלאה. אבל, לאור אורך הפוסט ומצב הצבירה הגמור שלי, זה יחכה למחר (או לאחרי שבועות?!). לעומת זאת, האתגר של החודש הבא כבר כאן. מזכירה קודם את הכללים:
 האתגר מתפרסם כאן בבלוג היום, ה-18.5 ותוצאותיו יתפרסמו כאן בעוד חודש, ב-18.06.15. את היצירות שנוצרו בהשראה אסוציאטיבית מהרמז יש לשלוח אליי למייל karindi@gmail.com עד לתאריך ה-16.06, בצירוף כמה מילים על רצף האסוציאציות שהוביל אתכן מהרמז ליצירה. מזכירה שהקשר בין הרמז ליצירה לא חייב להיות ישיר, אלא יכול להיות רחוק ואסוציאטיבי כאוות נפשכן, ושניתן לשלוח כ-ל סוג של יצירה (וגם רעיונות לפעילויות, ליצירות וסתם מחשבות יתקבלו בברכה!). אנא ציינו גם את השם תחתיו תרצו שאפרסם את היצירה, ואם תרצו- גם קישור לבלוג או לאתר. היצירות חייבות להיות חדשות, ואין לפרסם אותן במדיה אחרת עד לתאריך ה-18.06. לאחר פרסום פוסט התוצאות כאן בבלוג, אתן מוזמנות לפרסם אותה בכל רחבי הרשת, יחד עם קישור לפוסט המתאים פה בבלוג.
אם נתעלם לרגע ממזג האוויר הנוראי, זוועתי ואסוני ששורר בחוץ, בסך הכל מדובר בחודש נחמד, עם חג השבועות החביב עליי עד מאוד, וגם יום ההולדת לאמי האהובה. לכבודה החלטתי להקדיש את האתגר לאמהות. נושא סבוך, לא פשוט…לא מצאתי משהו שיבטא את זה עד הסוף, אבל מצאתי קישור להמלצה על ספר שמדבר על זה. משהו בהמלצה, בכותרת של הספר, בתמונה, במילים, גרם לי להחליט שהקישור הזה, להמלצה, הוא הרמז לחודש הבא. רמז פתוח, עם הרבה נקודות עגינה…לאן הוא לוקח אתכן? מחכה לראות