זמן לעצמי

חיינו בחינוך ביתי- פרק שני.

בפרק הראשון נרגענו, הילדים לא מבודדים בחדרים חשוכים, ואפילו יש להם די הרבה קשרים חברתיים. עדיין לא רגועים? מוזמנים לרשומה הראשונה בסדרת הג'ירף בחנ"ב- "אבל מה עם חברים?". אז הילדים מסודרים (טוב, מבחינה אחת, מבטיחה שעוד נחזור לעניין הלימודים), אבל מה עם ההורים?

אני חושבת שכאן אפשר לחלק את השאלה הכללית של "אבל איך מסתדרת?!" לשתי שאלות נפרדות (וחצי), דומות אבל מאוד שונות. השאלה הראשונה היא "איך את מוצאת זמן לעצמך?". השנייה היא השאלה המובלעת, זו שלפעמים לא נעים לשאול בקול, אבל לשמחתי, היא נהיית יותר ויותר אפשרית בשיח, והיא "איך את לא משתגעת??"

אני חושבת שבסך הכל, התשובות שלי לשאלות האלו לא כל כך שונות מהתשובות של אמא ממוצעת עם שני (או אחד, או שלושה, או יותר. מתי הן מספיקות?!) ילדים. למרות שזה נשמע כל כך "אחר" ואפילו קצת אקזוטי, גם הורים בחינוך ביתי פשוט לומדים להיות מג'נגלים מיומנים כמו שלהורים אין ברירה אלא להיות. בעזרת הרבה דברים קטנים, די פשוטים וטריוואליים, אבל כאלו שלוקח זמן להבין בעצמך, שלמדתי לאורך הדרך.

מתי יש לך זמן לעצמך?

יש אמא אחת בחינוך ביתי, שרית זיק-חייט, שמצליחה לכתוב את כל התהיות, הדילמות והמחשבות יותר טוב מכולן. לצערי אין לה בלוג (טוב, לא מדוייק. יש לה בלוג שהוא בעצם עיתון משותף של כותבים בנושא חינוך ביתי. הנה, כאן- תוצרת בית), אבל יש ציטוטים שלה שמלווים אותי לאורך כל הדרך. בהקשר הזה, היא כתבה בתוך כתבה מלאת תובנות: "באופן מודע או שלא החלפתי קריירה אחת באחרת, והתחלתי לעבוד באמהות ובחינוך ביתי".

קצת מחוץ להקשר של הכתבה, המשפט הזה נחקק אצלי גם בתחום של ה"זמן לעצמי". כי אם העבודה שלי היא להיות אמא בחינוך ביתי (ולא, זאת לא עבודה, ממש כמו בכתבה, אבל בהקשר הזה- זה דווקא עוזר), אז חייבים להיות לי גם "חיים" מחוץ ל"עבודה". היה לי קשה להתייחס לזה ככה בהתחלה, כי באמת, להיות עם הילדים שלי זה הכי "חיים" שאפשר, וזה גם כיף.

החיים עצמם

אבל למדתי שגם מזה חייבים הפסקה, ולמדתי לקחת אותה לעצמי.

נכון להיום יש לי בוקר אחד בשבוע שהילדים מבלים אצל מרתה (עליה סיפרתי ברשומה הקודמת) ואני פנויה לסידורים, זמן בלוג, עשייה לעצמי או קפה חם ושקט. זה התחיל מבוקר של עבודה- המשכתי לעבוד בוקר בשבוע בבית הספר בו עבדתי לפני המעבר לחינוך הביתי. בהמשך החלטתי לעזוב את העבודה, אבל להמשיך את הבוקר החופשי. אחת ההחלטות המוצלחות.

קפה חם. והשראה

בנוסף, אחר הצהריים, כשבח"ל חוזר מהעבודה, לרוב הוא תופס פיקוד.

לאט לאט, ככל שהילדים גדלים, זה נעשה יותר קל. בשנה האחרונה הצלחתי לחזור לקרוא ספרים, ואפילו ללכת לשיעורי פילאטיס אחה"צ פעמיים בשבוע, ומידי פעם לצאת בערב עם חברות, וגם ללמוד, ולכתוב בלוג. וכל זה עם בנזוג שהוא רופא מתמחה, כלומר, לא נמצא בממוצע שני לילות בשבוע (תורנות לילה היא 26 שעות רצופות, אחריהן הולכים לישון).

לומדת. באחת ההרצאות הטובות

ככל שהם גדלים אני גם מצליחה לעשות יותר דברים כשאני עם הילדים, דבר שפעם היה לגמרי בלתי אפשרי. לדבר עם חברה בזמן שהילדים משחקים, לכתוב ביומן השמח שלי בזמן שהילדים עסוקים במשחק, לתכנן תוכניות לבלוג ועוד.

דברים שקורים כשאמא עסוקה

ועוד דבר, שאני יודעת שלא נפוץ בקרב משפחות חינוך ביתי אחרות בהן נתקלתי- הילדים שלנו הולכים לישון מוקדם. הם גם קמים יחסית מוקדם (במיוחד אמיתי), אבל בערב יש לנו שקט. אני לא אמא "זורמת" בנושא השינה (ובעוד נושאים, אבל במיוחד בנושא הזה), כי הזמן הזה הוא האוויר לנשימה שלי, והוא בהחלט מאפשר לי להיות אמא טובה יותר. יש כאלו שמעדיפים שכולם ילכו לישון מאוחר ולקום לבד מוקדם בבוקר, יש כאלו שמצליחים לתפקד כשהילדים נחים בצהריים (אם הם נחים בצהריים)- אצלנו הערב הוא שלנו. לפחות עד שהילדים יגדלו…

ומה עם הקריירה?

זאת ה"חצי שאלה", שתמיד מתחבאת בין השאלות האחרות. כרגע אני לא אתייחס אליה מהפן הכלכלי (למרות שאני יודעת שגם הוא מסקרן, אולי בהזדמנות אחרת). אבל מפן האמהות וההגשמה העצמית- כן, זה אומר שנכון לעכשיו, החינוך הביתי הוא ה"עבודה" היחידה שלי. אני לא עובדת בעבודה נוספת שמקבלים עליה משכורת. נכון להיום, אני מאוד שלמה עם ההחלטה הזו ולא מחפשת הזדמנויות לחזור לעבוד בעבודה הקודמת שלי. מאמינה שיום יבוא וזה ישתנה במידה מסויימת, אבל עד אז, לנו זה מתאים.

ומה לגבי הורים אחרים בחינוך ביתי? כמו שהתחלתי לרמוז ברשומה הקודמת, אצל כל משפחה זה אחרת. אין מודל אחד נכון לחינוך ביתי. כל משפחה מוצאת את התמהיל הנכון לה. יש אמהות עובדות בחינוך ביתי. יש אפילו הרבה כאלה. יש גם אבות שנמצאים עם הילדים בחינוך הביתי לאורך רוב היום, או בחלק מהשבוע. יש עצמאים שעובדים יחד עם הילדים לידם, יש שכירים שעובדים במשרות חלקיות ומוצאים פתרונות בשאר בזמן- סבתות, עזרה בתשלום, ברטרים עם משפחות אחרות בחינוך ביתי ועוד. הורים בחינוך ביתי מוכיחים לי בכל מפגש מחדש את הפתגם הידוע "כשיש רצון, ישנה גם דרך".

סבתא. אין כמו סבתא

איך את לא משתגעת כל היום?

זו כבר שאלת אחרת. בשבועות הראשונים אחרי שיעלה יצאה מהגן ונשארה בבית, קרה לנו דבר שקורה הרבה פעמים בחופש הגדול- היה לנו קשה. היה כיף, אבל היה ממש קשה. עם הזמן גיליתי שזו תופעה מוכרת. הרגלים הם דבר שקשה לשנות. לאט לאט, כשבנינו לעצמנו שיגרה, גם אם סוג מאוד דינמי של שיגרה, בנינו לעצמנו גם הרגלים חדשים. וזה נהיה קצת יותר קל. יש לנו ימים קשים. יש רגעים שאני לגמרי משתגעת. יש גם ימים שאני משתגעת כל היום. אבל לרוב- לא. לרוב אני נהנית מהשגרה הלא שגרתית שלנו, ומהזמן שלנו יחד. יש דברים שעוזרים לי בזה:

  • הכי הכי חשוב- לעשות יחד דברים שגם אני אוהבת. אני כל הזמן מנסה לשים לב לדברים שמעניינים את הילדים, להיות קשובה, לראות לאיזה נושא הם פנויים עכשיו, לזהות את הזמן הנכון לכל דבר. גיליתי שאם בתוך כל זה אני שוכחת להקשיב לעצמי, אני בהחלט כן משתגעת. קלישאה, אני יודעת, אבל האמת היא שזה פשוט עובד. אני משתדלת למצוא פעילויות שהן באמת כיף גם בשבילי. אני לא מדברת רק על פעילויות היצירה (שרובן כיפיות מאוד עבורי. אני אוהבת יצירה. ממש :), אלא גם על פעילויות שהן פחות בתוך "אזור הנוחות" שלי. נניח, אני לא אוהבת ללכת לבריכה עם הילדים (מתה. מפחד. היסטרית ברמות בנושא המים. אין לי מושג למה, אבל זה המקום היחידי שאני ממש ממש בלחץ עם הילדים. ואני דווקא אוהבת לשחות. מאוד. באמת שאין לי הסבר לסיפור הזה). אז אני בוחרת מתי ללכת, עם מי, ומה לקחת כדי שיהיה לי יותר קל, נוח וכיף.
בבריכה, ואפילו נהנית מזה

כנ"ל לגבי פעילויות הוצאת אנרגיה או משחק באמא ובבובה. אני לא חייבת לאהוב כל משחק שהם אוהבים, אבל אני כן מנסה למצוא את התנאים בהם זה יהיה כיף גם לי. ולפעמים אני גם אומרת לא, ומשתדלת גם לא להרגיש אשמה לגבי זה. לא, לא מתחשק לי להיות סבתא של הבובה-תינוקת שלך ב-7:00 בוקר. פשוט לא. וזה בסדר.

  • להבין את המניעים שלי. אחד הכלים החזקים שלמדתי מהתקשורת המקרבת. יש רגעים שאנחנו עושים משהו יחד, זה יכול להיות משהו שגרתי כמו להאריך קצת את טיול הבוקר או לעצור באיזו נקודה להתעמק במשהו. ופתאום, בלי סיבה נראית לעין, אני מתעצבנת. אותו אירוע בדיוק, בבוקר אחר, היה עובר בכיף, אבל פתאום- משהו לא עובד. למדתי לעצור ולנסות לזהות את הטריגר. למדתי שאם יוצאים לטיול בוקר (של הלו, שמחייב אותנו לצאת לטיול בוקר כל בוקר, לא משנה על איזה צד קמתי) משעה מסויימת, אני פשוט צריכה לקחת איתי כוס קפה TO GO, וכל הטיול נראה אחרת. למדתי כשחם מידי לא להתקרב לאזורים אטרקטיביים מידי. כשאני מקבלת החלטות בדרך (לא בהכרח מילולית, בדרך…טיול הבוקר הוא פשוט דוגמה ממש קלה ומועדת לפורענות עבורי, כל כך לא טיפוס של בוקר), למדתי לשאול את עצמי למה. לא תמיד תוך כדי, הרבה פעמים בדיעבד, אבל זה כן משפר את הפעמים הבאות. למה הרשיתי לילדים היום לטפס על המקלט למרות שבדרך כלל אני לא מרשה? ולמה התמרמרתי על עצמי אחר כך? כשאני מודעת יותר לצרכים שלי בתוך הסיטואציה, קל יותר למנוע את המשברים לפני שהם קורים. כמובן שזה לא תמיד עובד, אבל לשפר את הסטטיסטיקה זה גם משהו.
להבין מה מפעיל אותי
  • להסתכל על התמונה הגדולה. בתוך השגרה הכל כך כל כך עמוסה, מאוד מאוד קל לשכוח למה בעצם אנחנו עושים את זה. למה זה טוב, כל האינטנסיביות הזאת? גילינו שכדי לשמור על השפיות, אנחנו חייבים לזכור מידי פעם לעצור ולשאול את עצמנו למה. להזכיר למה בחרנו בחינוך הביתי, למה אנחנו מאמינים שזה נכון לנו וכמובן שלהם. מהם הדברים שחשובים לנו בחינוך? איזה מן הורים אנחנו רוצים להיות? איפה נכון לנו להתגמש עכשיו (נניח, קצת יותר זמן טלוויזיה בשעות החמות של הקיץ) ועל מה אנחנו לא מוכנים להתפשר. כשהמטרה ברורה, הרבה יותר קל להאמין גם בדרך. ובכלל, כשמאמינים בדרך, הכל יותר קל. המשברים שמבפנים, השאלות שמבחוץ.
  • לא לוותר על עצמי. כמו שכתבתי קודם- למצוא זמן לדברים שהם נטו שלי, זה הכרח מבחינתי. בתקופות מאוד עמוסות, כשאני לא מצליחה להגיע מספיק לדברים "שלי", הפתיל שלי מתקצר פלאים. כשיש דברים שאני מאוד רוצה לעשות ולא מצליחה או מספיקה, אני מתוסכלת, וזה בהחלט מקרין על הילדים. כשאני באמצע תהליך עם עצמי וצריכה להפסיק אותו באמצע- יש לי הרבה פחות ממני לתת לילדים. שילוב של להכיר את הצרכים שלי, לזהות את נקודות השבירה לפני שהן מתפוצצות ולמצוא פתרונות זמינים, מאפשרים לי להקטין את הפעמים שזה קורה, כל פעם קצת.
מקום משלי- קיר ההשראה שלי בבית הישן

מסתבר שיש לי הרבה מה להגיד על הנושא הזה, על אמהות, חינוך ביתי, ומה שביניהם. אבל נראה לי שזה מספיק לפעם אחת, לא?! מה אתן עושות כדי לא להשתגע? מה עוזר לכן לשמור על ה"אני" בתוך כל טירוף האמהות, השגרה, החום הזה? מחשבות, הצעות ושיתופים יתקבלו בהרבה אהבה.

בשבוע הבא ממשיכים עם הסדרה "ג'ירף בחנ"ב", עם קצת-הרבה-מאוד מחשבות על למידה. תיבת התגובות והמייל שלי פתוחות לעוד שאלות, בקשות והצעות, בנושא החינוך הביתי ובכלל. ימים קרירים!

אבל מה עם חברים?

בתקופה האחרונה הגיעו אליי, מכל מיני מקומות, הרבה שאלות בנושא החינוך הביתי שלנו. בסדנת בלוגרים (נהדרת!) שהשתתפתי בה, התבקשנו לכתוב אחד לשני שאלות שקשורות לנושא הבלוגים שלנו. מתוך 10 שאלות, נשאלתי 10 שאלות שעוסקות בחינוך הביתי. מחיפוש קצר בבלוג, כתבתי עד היום שתי (!!) רשומות שעוסקות נטו בנושא החינוך הביתי, ועוד מספר פוסטים שמזכירים את הנושא "על הדרך". אז שתי הרשומות האלו הן בהחלט מקום נחמד להתחיל להבין על מה מדובר-

הראשונה על המסע שלנו לעבר החינוך הביתי

והשנייה על השגרה החנ"בית שלנו אי אז (הרשומה פורסמה בתאריך 24/8/15, יום השנה הראשון שלנו למעבר לחינוך ביתי)

אבל החלטתי שלאור כל השאלות, יחד עם התקרבותו של יום השנה השלישי שלנו למעבר לחינוך ביתי (כלומר, היום בו נתחיל את שנתנו הרביעית בבית)- חודש אוגוסט בבלוג יוקדש כולו לרשומות על החינוך הביתי שלנו. לא על עקרונות ותיאוריות של החינוך הביתי (בשביל זה גוגל מספיק), אלא על החוויות, המחשבות, הפתרונות והתובנות שלנו. כמו שכתבתי בסוף הרשומה הקודמת- אשמח לקבל עוד שאלות שמעניין אתכן לקרוא עליהן, בתגובות או במייל. מבטיחה להשתדל להתייחס לכל שאלה. ועכשיו- מתחילים!

השאלה הראשונה ששואל אותי כמעט כל אדם ששומע לראשונה על החינוך ביתי היא "אבל מה עם חברים!???!". ממש ככה, עם כל סימני השאלה וסימני הקריאה שאחרי השאלה. כמובן שיש לשאלה מגוון ניסוחים, כמו למשל "את מבודדת אותם", "לא משעמם להם בבית כל היום?", "אני חושב שילד צריך חברים", "איך הם ילמדו להסתדר בעולם האמיתי?" ועוד דרכים שונות להגיד את אותו הדבר. כל השואלים מדמיינים את החינוך הביתי פחות או יותר באותה צורה, קצת כמו בסרט הנורא "האחרים" (לצערי, סצנת החנ"ב הקולנועית הזכורה לי ביותר), אנחנו נוטים לדמיין ילד אחד, שניים או שלושה אחים, לומדים בחדר סגור, עם ווילונות מוגפים, עם משמעת נוקשה וכמובן שללא חברים.

במציאות, התמונה, כמובן, שונה.

*חלק מהתמונות ברשומה מטושטשות, בכוונה, על מנת לשמור על פרטיות המצולמים שאינם ילדי הפרטיים. עמכן הסליחה.

ילדי חינוך ביתי, כמו כל ילד, כמו כל בנאדם (וגם רוב בעלי החיים האחרים) זקוקים לחברה. על העובדה הזו אין וויכוח. במציאות שלנו, לפעמים, הייתי שמחה לקצת יותר "לבד". כי רוב הזמן, אנחנו מוקפים באנשים.

קודם כל, יש לנו אחד את השני:

משפחה היא 'יחד' גדול ומשמעותי מאוד. ליעלה ולאמיתי יש עולם משלהם, שמתרחשים בו דברים מופלאים, לגמרי ביניהם. הם רבים, ה-מ-ו-ן, הם הולכים מכות, הם משלימים, הם ממציאים, הם מדברים, הם חולקים חוויות וחפצים וגם תשומת לב של אנשים אחרים. גם אם אין אחים (בתשובה לקוראת היקרה ששאלה אותי אם לדעתי אפשר לעשות חינוך ביתי רק עם ילד אחד)- הורים הם בני אדם. הורים הם חברה משמעותית. אנחנו גם חברים למשחק, פרטנרים לתרגול כישורים חברתיים ובני אדם שלפעמים כיף להיות איתם, באופן כללי. וכלב. כמובן. החברה הכי טובה שיש. כפרעליו.

מעבר למשפחה הגרעינית, אנחנו מוקפים במשפחה מורחבת. יש לנו זכות גדולה. אנחנו נפגשים עם המשפחה המורחבת בכל הזדמנות, גם באמצע שבוע, גם בשעות הבוקר, בימים חופשיים אקראיים או בחופשות מתוכננות. כשלמישהו יש זמן, אנחנו זמינים, וזוכים ככה להרבה יותר משפחה מלפני זה. הדודים, בני הדודים, הסבים וגם קרובי משפחה קצת יותר רחוקים, כולם דמויות מאוד משמעותיות בחיים של הילדים. כמובן ש"המשפחה" הזו כוללת טווח גדול מאוד של גילאים- מתינוקות קטנטנים, דרך "קבוצת השווים", צעירים, מבוגרים וגם זקנים:

החיים מבטיחים גם לא מעט מפגשים עם מבוגרים אחרים. שכנים, בעלי מקצוע ובעלי תפקידים הם חלק משגרת יומם של הילדים. ליעלה יש חיבה מיוחדת לסבתות, והיא מכירה את כל הנשים בקיבוץ על שמן, מקום מגוריהן, הקשרן המשפחתי והעדפותיהן. אמיתי מכיר מקרוב את כל בעלי המקצוע, ומוכן להחליף בכל רגע נתון את הגנן, האינסטלטור או הדוורית של הקיבוץ, שרק יתנו לו הזדמנות.

כמובן שכל הנ"ל לא מחליף חברים. לכל אחד מהילדים יש את החברים הקרובים:

איתם אנחנו נפגשים (עם חלקם אחרי הצהריים, ועם חלקם, המחנ"בים, גם בבקרים) לעיתים קרובות ומבלים יחד שעות ארוכות. בין החברים האלו יש חברים שמבלים את בקריהם בגנים, וכאלו שנשארים בבית:

בהתאם לעונה (כלומר- בקיץ מעט, בשאר השנה הרבה), אנחנו נפגשים גם בקבוצות יותר גדולות, במה שמכונה "מפגשי חינוך ביתי". לרוב, קבוצות חינוך ביתי מתקבצות סביב איזור גיאוגרפי מסויים, נפגשות בקביעות ומארגנות יחד פעילויות. כמעט בכל הארץ יש התארגנויות קבועות של הורים וילדים במגוון גילאים. התמזל מזלנו להיות חלק מקבוצת חינוך ביתי נפלאה ממש באזורנו, ואנחנו מבלים יחד המון. במהלך השנה התארגן חוג יוגה שבועי משותף:

שהמשיך למפגש קבוע ביער הסמוך:

בנוסף נפגשנו באופן קבוע בוקר נוסף במיקום משתנה- משק החי של הקיבוץ שלנו, ספריה אזורית, מעיין נבחר, ולפעמים אפילו באחד הבתים:

עוד הרבה דברים קורים בקבוצות החינוך הביתי שלנו ומסביבנו. סיורים, מפגשי נושא, חוגים, טיולים, חיבורים מיוחדים של ילדים והורים, קהילות שנוצרות. עם כל החברה שיש מסביב (וכמו שרואים ברשומה הזו, יש הרבה), אין ספק שקבוצות המפגש הן הבסיס החברתי של החינוך הביתי, לילדים וגם להורים. במפגשים עצמם קורים דברים מדהימים באמת. חבורה של ילדים שמתרוצצת ביער, עם שילוב מדוייק ככל האפשר (שכל מפגש מתכווננן ומתדייק עוד קצת) של השגחה וחופש פעולה. הילדים יוזמים פרוייקטים (לפעמים גם ההורים), מקימים עולמות, פותרים קונפליקטים ובעיות טכניות. הרבה מאוד מהרעיונות שלי על למידה מגיעים בתצפיות במפגשים האלה:

וחזרה ללו"ז שלנו- עוד בוקר אחד בשבוע הוקדש לחוג קרמיקה, שבו בילינו לרוב עם ילדים קצת יותר גדולים, וגם קיבלנו טיפול תחושתי מושלם לאמיתי ולאתגרי הוויסות הגדולים שלו:

בסביבות אמצע השנה, המורה שלנו לקרמיקה פתחה קבוצת אחה"צ לבני ובנות שכבת הגיל של יעלה, והיא עברה לחוג אחה"צ, בעוד אמיתי ואני המשכנו לבקר בחוג הבוקר. בזמן שאנחנו היינו בחוג, היא בילתה עם דודה בחוג תנועה לפנסיונריות של הקיבוץ ונהנתה מכל רגע.

במקביל לחוג הקרמיקה, יעלה הצטרפה בשעות אחר הצהריים גם לחוג אמנות, וזו ללא ספק הייתה השעה הכי הכי אהובה עליה לאורך כל השבוע. יצירה חופשית אבל עם הכוונה ועזרה כאוות נפשה, בחברת ילדות בנות גילה ובוגרות יותר, עם מורה שהיא מעריצה.

פעילות קבועה אחרונה נוספת שליוותה אותנו לאורך השנה היא הבוקר של הילדים עם מרתה. מרתה היא מטפלת, שמטפלת בילדים במסירות ובאהבה כבר שנתיים, בוקר אחד בשבוע, 5 שעות של כיף, של טיולים, של גישה קצת אחרת משל אמא, ובחלק מהזמן, גם של זמן משותף עם ילדים אחרים.

בוקר יוגה, בוקר קרמיקה, בוקר מפגש, בוקר מטפלת, כך יצא שהשנה היה לנו במהלך השבוע רק בוקר אחד לגמרי נטול תוכניות, שיכולנו לתכנן בספונטניות, לתמרן בין סידורים הכרחיים, פעילויות בית מפתות ומפגשי חברים מצומצמים.

האמת? זה היה לי קצת עמוס מידי. לקראת תכנון הלו"ז לשנה הבאה, הבטחתי לעצמי לצמצם קצת, ולהשאיר לעצמנו קצת יותר זמן חופשי מתוכניות. אבל נראה לי שהתיאור השבוע הזה, שהתרחש ממש ככה כמעט כל שבוע לאורך השנה החולפת (מלבד, כמובן, מחלות ואירועים מיוחדים), ממחיש די טוב את הרעיון המרכזי- לילדי חינוך ביתי יש חברה. יש להם הרבה חברה, מגוונת, רב-גילאית (עקרון קריטי בעיני בחיים בכלל, וגם על פי עקרונות המונטסורי) ומתווכת. המפגשים בעלי מסגרת קבועה פחות או יותר של זמן ושל אנשים, אבל גמישים מאוד בתוכן, במשך (בהתאם לבחירה של כל משפחה. כבר קרה שבילינו במפגש חצי שעה וקרה שבילינו במפגש 6 שעות רצופות, בהתאם לצרכים המשתנים של כל אחד מבני המשפחה) ובחוויה. כל אחד מהמפגשים הללו בפני עצמו הוא כר נרחב ללמידה מזדמנת, מעשירה ומרחיבת אופקים.

ולמי שתוהה לגבי ההמשך, אני כמובן לא יכולה להעיד מנסיוננו האישי, אבל מהמתרחש סביבנו, לקראת גיל ההתבגרות, ילדי החינוך הביתי מתחילים להפגש במפגשים נפרדים מההורים ומהאחים הקטנים, במקביל לקשר עם הקהילה (חוגים וקבוצות על פי תחומי עניין, כמו אצל בני נוער "רגילים"), ויוצרים לעצמם בסיס איתן ל"קבוצת השווים", שלה תפקיד משמעותי כל כך בגיל ההתבגרות.

זה לא אומר שאין קשיים. הבטחתי בסדרה הזו להיות כנה, ולדבר על האמת כמו שהיא, בשבילנו. אז האמת כוללת גם קשיים.

לבחור בחינוך ביתי, במיוחד בגילאים הצעירים, אומר לקחת אחריות כמעט בלעדית על חיי החברה של הילדים. אני (כלומר אנחנו, אבל לצורך נוחות הכתיבה- "אני") אחראית למצוא את קבוצת החינוך הביתי האזורית שלנו, אני אחראית לנסוע ולהסיע, לפעמים נסיעות ארוכות למדי (חלק מהחיים בפריפריה…), אני אחראית לטפח ולהשקיע בקשרים עם החברים שבבוקר הולכים לגן, כי המפגשים לא נרקמים מעצמם בזמן החצר, אני אחראית לזהות את הצרכים החברתיים של כל אחד מהילדים בכל תקופה נתונה ולנסות למצוא להם מענה.

האתגר הזה, של זיהוי הצרכים ואיזון הצרכים השונים של בני הבית, הוא, באופן כללי, האתגר הגדול ביותר בחינוך הביתי בשבילי. יש ימים שאמיתי צריך לבלות בשקט עם ספרים ומוזיקה, ויעלה משוועת לבילוי עם חברים. יש ימים שאני רק רוצה להיות בבית ואמיתי משתוקק למשחק השתוללות בחוץ עם חברים. ויש ויש. הסוד הוא בזיהוי ובאיזון. וזה בכלל לא כל כך קל.

ויש גם את הספקות. אולי הוא 'ככה וככה' בגלל שהוא לא בגן? אולי היא לא עושה 'את זה' בגלל החינוך הביתי? היתרון שיש לי, בגלל שיעלה הייתה בגן בעבר, הוא שאני יודעת שיש הרבה דברים שהם פשוט שלה. הם משתנים עם הגיל, אבל בבסיס- יש לה אופי. והאופי הזה נשמר גם בגן וגם בבית. ואחרי שנוכחתי בזה במו עיני עם יעלה, אני מספיק בטוחה בזה גם לגבי אמיתי. כמו ב"דלתות מסתובבות", אני אף פעם לא אוכל לדעת "מה היה קורה אילו", אבל אני כן יכולה לדעת בוודאות שבמקום שבו אנחנו נמצאים היום לשניהם יש בהחלט מספיק חברה, חברויות עמוקות ואמיצות וגם חברויות שטחיות ומהנות, מגוון גדול של אנשים להאמין בהם וללמוד מהם על העולם, ובעיקר- ששניהם בסך הכל הכללי, צומחים, מתפתחים ומאושרים.

אז מה אתם אומרים? מה זה באמת "מספיק חברה"? עלו לכן עוד שאלות בעקבות קריאת הרשומה? מחשבות? אשמח מאוד לקרוא ולהתייחס להכל בהמשך הסדרה- "ג'ירף בחנ"ב". ברשומות הבאות אספר קצת על איפה אני בתוך כל החינוך הביתי הזה, איך אני אלמד את הילדים שלי משוואות בשני נעלמים (ספוילר- אני לא) ואיך הם ילמדו באוניברסיטה. יהיה מעניין…

השלמות ותוספות

ממש ממש בא לי להתחיל לספר על פעילויות ראש השנה שכבר התחילו למלא את זמננו בהנאה רבה ובהמון יצירתיות (אמנם ה-1.9 לא מביא איתו שינוי גדול בשגרה שלנו, אבל אווירת ההתחלות החדשות בהחלט מחלחלת גם כאן, ואנרגיות יצירה חדשות ממלאות גם את ביתנו), ויש אפילו זנבות של פעילויות קיץ מדליקות, אבל ממש רגע לפני שמתחילים, נשארו לי עוד שתי "חובות" מסיכום אירועי המסיבלוג. קודם כל- ההמלצות המלאות:

נתחיל מהמנצחת, כרמל, עם אוסף המלצות משובחות ונלהבות, שממש עושות חשק::

"כמובטח, להלן המלצותי על ארבעה (!) ספרים וגם תמונות מלוות (וסליחה על איכות התמונות, אני מצלמת עם הנייד כי אחרת לא אצלם בכלל) אני יודעת שהמלצה על ספרי ילדים זה נורא בנאלי, אבל אני מורה לספרות, אז יש לי נסיבות מקלות…
בחרתי מתוך מדף הספרים העמוס שלנו (ותודה על כך בעיקר לחמותי אבל לא רק) ארבעה ספרים שאני אוהבת ורוצה להמליץ עליהם. שניים מתאימים לערבה כבר עכשיו, ושניים יתאימו בהמשך.
20150824_112515
הראשון הוא brown bear, brown bear, whst do you see? של ביל מרטין ג'ר, עם האיורים הנפלאים של אריק קרול שכתב ואייר את הזחל הרעב. ספר מתוק מתוק לפעוטות וקטנטנים. אין ממש סיפור, יש איורים והומור וחן.
כרמל
הספר השני לא מתאים לערבה עדיין, אבל כשהסבלנות שלה לסיפורים תתארך הוא יכנס לרפרטואר שלנו. הנסיכה שלבשה שקית נייר מאת רוברט מאנץ'. הספר מתאר את קורותיה של נסיכה צעירה וחמודה, ואיך היא מתמודדת עם דרקון אימתני, וספויילר – בסוף היא בכלל לא מתחתנת עם הנסיך…
כרמל2
הספר השלישי גם הוא לא לעכשיו, ויחכה הרבה עד שארשה לערבה לגעת בו כי הוא ספר משחק עם מחבואים וגילויים. מבט מקרוב על הלילה בעיר, שכתבה אנה מילבורן, ואיירה סימונה דימיטרי. גם בספר הזה אין עלילה, אלא תמונות עשירותמלאות פרטים ומלל מלווה. בכל עמוד יש הפתעה שמגלים כאשר פותחים חלון או מזיזים חלקים מהציור. למשל מרימים עלה ומגלים מה קורה תחתיו. ספר מרתק ומפעיל, עם מלל פשוט וחמוד, ואיורים לא פחות ממדהימים. (*הערת המחברת- יש לנו ספר אחר מאותה סדרה, על גן חיות, ואמיתי בן השנה וצ'ופצ'יק דווקא מתמודד איתו לא רע)
כרמל4
הספר האחרון והחביב, הוא די שטותי, אבל ערבה מתה עליו, ומוציאה אותו לבד ממדף הספרים שלה הרבה פעמים. רם הג'ירף, מסדרת אצבעונים של שוקן. יש לנו גם ספר נוסף מאותה הסדרה, אבל ברור שבחרתי בג'ירף לצורך ההמלצה. מדובר בספרון קטנטן עם גימיק – בובת אצבע שיוצאת מהעמוד האחרון ודרך כל שאר העמודים. הטקסט לא מדהים, ואנחנו ממציאים טקסט חדש בכל פעם שמספרים את הסיפור, אבל מכיוון שהספרון הזה כל כך אהוב על ערבה החלטתי לכלול אותו בהמלצות.
כרמל5
עד כאן להיום, ותודה לערבה שישבה יפה ואכלה קרקר כמעט לבד בזמן שצילמתי וכתבתי."
אסופת המלצות הבאה ממקלדתה של גילי וולף, עם צרור המלצות נהדרות ומלמדות, בלי להרגיש שהן מלמדות:
"אצלנו בבית מאוד מאוד אוהבים מדע. אז יש לי צרור (קטן) של המלצות מדעיות. אחת אולי לא תהיה מאוד רלוונטית בשבילך – ואולי כן?
1. הספרים מסדרת ״מגלים וממציאים״ – חמישה ספרים שיצאו בהוצאת כינרת על חוקרים וממציאים: דארווין, אדיסון, גליליאו גליליי, האחים רייט (אלה שבנו את המטוסים הראשונים), ומארי קירי. 
הספרים נכתבו בעברית (כן! הם לא מתורגמים אלא נכתבו ממש כאן, מתוך מחשבה עמוקה על ילדי ישראל!), והם מלווים את החוקר מילדותו. ארבעה הספרים הראשונים נכתבו ע״י תמר כוכב, חוקרת בתחום הכימיה שנפטרה בינתיים מסרטן. דרור ונעם שומעים אותם בהנאה מאז שהיו בערך בני ארבע ואוהבים אותם מאוד. הספר החמישי, על מארי קירי, נכתב ע״י תמי שם טוב, וגם הוא עונה לאותם סטנדרטים גבוהים, אבל הוא אפל וקודר יותר, ולטעמי יתאים יותר לילדים קצת יותר גדולים. 
בסוף כל ספר יש הצעות לביקור באתרים שקשורים לחוקר. רובם בחו״ל, אבל בכל ספר יש הצעה גם לאתר אחד שנמצא בארץ, באחד ממוזיאוני המדע. בספר על אדיסון, למשל, מזכירים שבמוזיאון המדע שבירושלים מוצג גרמופון מתוצרת אדיסון. מובן שבביקור הראשון במוזיאון המדע אחרי קריאת הספר הלכנו לחפש את הגרמופון, ודרור ונעם התרגשו מאוד לראות אותו. וזה מוביל אל ההמלצה הבאה:
2. מוזיאון המדע! יש לנו פריווילגיה לגור קרוב ממש למוזיאון המדע בירושלים, ואנחנו מבקרים בו המון. בפעם הראשונה שהלכנו דרור ונעם היו בערך בני שנה וחצי, ובכלל לא התכוונו לקחת אותם לשם. אבל בת דודה שלי ביקרה בארץ עם ארבעת בניה שהיו בגילאים מתאימים הרבה יותר (הצעיר שבהם היה בערך בן שלוש והבכור בן תשע) אז לקחתי אותם בכל זאת. ו…ואו! באותה תקופה הוצגה במוזיאון תערוכה שכוונה במיוחד לילדים – ״מדע – זה כל הסיפור״ על אפקטים מדעיים מספרי ילדים (השתקפות במים מ״איה פלוטו״, ניפוח בלון ממעשה בחמישה בלונים, תעופת עלי שלכת מהספר המקסים של שירה גפן ״על עלה ועל אלונה״, צלחות מסתובבות על מקל מ״אבא בורח עם הקרקס״ ועוד ועוד). התערוכה הזו (שנסגרה בינתיים, אבל יש מוצלחות אחרות) ״תפסה״ אותנו, וגרמה לנו לחזור ולבקר במוזיאון למרות הגיל הצעיר של הילדים. בערך חודש וחצי אחרי הביקור הראשון ביקרנו שם שוב, עם חברים (שגם להם היו ילדים גדולים יותר), והיה מדהים לראות את ההתפתחות. מאז שדרור ונעם בני שנתיים אנחנו מחזיקים מינוי למוזיאון, והולכים בממוצע פעם בשלושה שבועות-חודש. הם עצמם נהנים מאוד, ולנו מרתק לראות איך ההבנה שלהם הולכת ומתפתחת, ואיך השימוש באותם מוצגים עצמם משתנה עם ההתפתחות. אני משערת שללכת באופן קבוע למוזיאון הירושלמי לא רלוונטי לכם כל כך, אבל אם אחד ממוזיאוני המדע קרוב לבית – זה סופר-מומלץ! (לא באמת חייבים לפקוד את המקום כל כמה שבועות, אבל אני חושבת שלביקורים התכופים יש ערך מוסף משל עצמם. עדיין, גם בלעדיהם זה בילוי ראוי לחלוטין).
*הערת המחברת- למרות שזה רחוק, דווקא ביקרנו, שני הילדים ואני, כבר פעמיים במוזיאון המדע בירושלים, פעם עם בח"ל ופעם בלעדיו. אני מצטרפת להמלצה בלב שלם, גם לקטנים יותר (בפעם השנייה שהיינו, במאי, אמיתי היה בן 10 חודשים ואפילו הוא מצא ממה להנות שם! ויעלה עוד לפני גיל שלוש בילתה שם בהנאה חצי יום). כמה תמונות להוכחה:
המלצות
3. ומשחקים של חברה שאני ממש אוהבת – quercetti האיטלקית. אנחנו מאוד אוהבים את הקליידו גיר שלהם (משחק הרכבה של גלגלי שיניים) ואת magiore – משחק של הרכבת מסלול מתפתל לגולות (ואז שמים גולות במסלול ורואים אותן מתגלגלות מלמעלה למטה).
ואגב, הצורות המגנטיות שהמלצת עליהן הן התמכרות ממשית אצלנו – דרור ונעם קבלו את הערכה הראשונה שלהם כמתנה מדודה אהובה במיוחד ליומולדת שנתיים, ומאז הוספנו ערכות נוספות. הם מעולים המגנטים האלה! איפה מצאת את הערכה עם המחומשים?
אז עוד הערת המחבר בתגובה- ערכת המחומשים שבתמונה היא לא שלנו, שיחקנו בה במשחקייה עליה המלצתי וגם ניתן לקנות אותה דרכם במחיר משתלם- עץ המשחקים. באמת ערכה שווה! מתכננת עליה ביום ההולדת הבא…
ואחרונה חביבה בממליצות, רק בשמחה, שכותבת בצורה שלחלוטין הולמת את כינויה, ותאמינו לי, היא ככה גם במציאות, נשבעת שהיא אמיתית, הבחורה המופלאה הזו:
"ממליצה בחום ומכל הלב על….הפארק החדש בבית שאן!!! כרי דשא נרחבים, מתקנים שווים  שווים, וגולת הכותרת – מזרקות מים כיפיות, שבערב גם פועלות עם מוזיקה ושלל צבעים מתחלפים…(ואם זה לא סוג של משחק תחושתי…). כמובן שאם אתם מגיעים, תודיעו וארוחת ערב – עלינו :) תודי שנשמע שווה :)" מודה מודה מודה. אפשר לא להודות? אחרי חווית מזרקות מוצלחת בבאר שבע, ממש נשמח לנצל את הימים החמים והשקטים של תחילת ספטמבר לשחזר את החוויה קל"ב. נשמע ממש נפלא!
תודה רבה רבה לממליצות הנפלאות על הרעיונות, התמונות, ההשקעה וההתלהבות שהצלחתן להעביר במילים! אני כל כך מעריכה את ההשקעה!
ונעבור לחוב השני- שאלות ששאלתן בנושא החינוך הביתי שלנו. שמחתי מאוד על השאלות שהגיעו, ואשמח מאוד לעוד שאלות שיגיעו בהמשך, בתגובות לבלוג או במייל. מבטיחה לענות!:

ראשונה שאלה חדווה: "בני הקטן ואני בבית יחד מאז שנולד והשנה הוא חגג שלוש, רשום לגן מועצה לשנה הבאה ואני מחפשת עבודה.
רציתי לשאול שתי שאלות:
1. אני מתקשה להבין איך אפשר להמשיך עם ילד אחד בלי אחים בבית בחנ״ב.
2. עיקר הקושי הוא הפרנסה…לא יודעת מה אני באמת שואלת, אולי איך אתם עושים את זה?

ולהלן תשובותי הלא מלומדות, שמסתמכות על החוויה האישית שלי ועל המפגשים שלי עם משפחות חינוך ביתי לא מעטות בשנה הזו. אני חייבת להודות שלא התנסיתי בחינוך ביתי עם ילד אחד. את יעלה הוצאתי מהגן כשאמיתי היה בן חודש (ועשרה ימים), כך שהם יחד בבית מהרגע הראשון. זה בהחלט קל יותר כשיש שניים (או יותר, מכירה גם משפחות חנ"ב עם חמישה..אבל מכירה גם עם אחד, בגילאים גדולים)- הם מעסיקים אחד את השני כשאת עסוקה, יעלה משגיחה על אמיתי ברגעי משבר (שירותים למשל) והם גם משחקים יחד. בכל זאת, יש הרבה יתרונות לילד אחד- הרבה יותר תשומת לב, אפשר לעשות פעילויות שמתאימות לו באופן מושלם, אפשר להתאים את הלו"ז רק לו. בכל מקרה- החיים החברתיים שלנו לא מתבססים על האחאות, בכלל. יש לנו עושר של מפגשים וחברים שממלאים את הצורך החברתי של הילד. לגבי האמא- המפגשים אמורים לענות גם על הצורך הזה, וכשהילד גדול- גם הוא ממלא צורך חברתי מסויים בשיחות, בפעילויות משותפות שמהנות לשני הצדדים ועוד. כמו כל דבר, יש יתרונות לכאן ולכאן, אם הרצון קיים, לא הייתי פוסלת את הניסיון רק על הסעיף הזה.
לגבי השאלה השנייה- שוב, מאוד קשה לענות בלי להכיר את הנתונים שבצד השני. אני יכולה להעיד שבמקצוע שלי, עם העבודה בה עבדתי לפני החנ"ב, רוב המשכורת שלי עברה ישירות לגן הפרטי. לפחות אצלנו בקיבוץ, גם בגילאי חינוך חובה התשלומים לא כ"כ נמוכים, והתוספת הכנסה היא מזערית. בכל מקרה- אין ספק שלבחירה הזו יש מחיר כלכלי, וצריך להחליט שזה מחיר שרוצים לשלם, ולחשוב איך. זה יכול להיות בבחירה בחיים במקום פחות מרכזי (פריפריה, במילים פשוטות), בוויתורים על קניות מסויימות או בקנייה בחנויות אחרות (בלי מותגים למשל), בבילויים אחרים (הרבה פחות אטרקציות מפוצצות. לשמחתי, אנחנו לא מחובביהן גם ככה) ועוד- כל משפחה על פי הבחירות והוויתורים שמתאימים לה. בנוסף, יש לא מעט משפחות בהן שני ההורים עובדים באחוזי משרות שונים, משמרות, משרות עצמאיות, עבודה מהבית ועוד, ומצליחים להסתדר יופי. גם כאן, אם הרצון קיים, בהחלט אפשר למצוא את הדרך.
שאלה שנייה הגיעה ממור, גיסתי היקרה, ששאלה שאלה שמעסיקה גם אותי לא מעט: "זה אולי עוד מעט מוקדם, אבל שמעתי אותך מדברת על שלב בית הספר. את חושבת שילדים יכולים לקבל בבית את כל הידע שהם צריכים כדי שאחר כך הם יוכלו להיות מה שבא להם? אם הייתי צריכה ללמד חלק מהנושאים שלמדנו בבית ספר, הייתי משתגעת."
האמת, שהשאלה הזו היא שאלה פילוסופית עמוקה שמעסיקה כמעט את כל מי שאני מכירה בעולם החינוך הביתי. נראה לי שהשאלה האמיתית היא מהו באמת "כל הידע שהם צריכים כדי שאחר כך הם יוכלו להיות מה שבא להם"? כמה פעמים בחייכם המקצועיים אתם משתמשים במה שלמדתם בבית הספר? לא מעט משפחות בארץ דוגלות בגישת ה"אנסקולינג"- לא מלמדים את הילדים באופן פורמלי ומכווין, הילד מכוון את הלמידה בהתאם לתחומי העניין שלו והרצונות שלו, ההורה מכווין, מדריך, מייעץ ועוזר בדרך. יש לי הרבה קשיים עם הגישה הזו, הרבה אי הסכמות, אבל עם הזמן אני מתחילה להרגיש שיש בה משהו. שילדים באמת רוצים לדעת דברים, זה באמת מעניין אותם, כשלא מכריחים אותם. אפשר לכוון, אפשר לארגן את הסביבה שתתן גירויים בכיוונים שנראים לנו "נכונים", אבל בסוף- כשזה מתאים להם, הם פשוט לומדים, מהר, בקלות ובדרך שלהם. בגילאים הגדולים יותר, בטח ובטח היום, ילדים יכולים ללמוד כל מה שמעניין אותם בלי שאני אצטרך לדעת על זה שומדבר . ברוך בורא האינטרנט. ואם לא אינטרנט- יש מורים פרטיים, יש שכנים, חברים, מכרים, בני משפחה עם תחומי עניין נרחבים שיכולים לתרום (מעבר לזה שיש לי בח"ל ממש ממש ממש חכם, עם ידע בתחומים שאני לא מבינה בהם אפילו מילה), יש סיורים לימודיים, מוזאונים וכמובן ספרים. ברמה הפרקטית- נערי חנ"ב רבים ניגשים לבגרויות כנבחנים אקסטרנים ועוברים אותם בהצלחה. קיימים מסלולים שממשיכים גם ללימודים גבוהים. האמת אני מתכננת להמשיך עם החינוך הביתי גם בגילאי בית הספר? אין לי שמץ של מושג. נכון לעכשיו החלטנו שלנו מתאים חינוך ביתי גם לשנה הקרובה. מה יהיה אחר כך?! אנחנו באמת ובתמים עוד לא יודעים, אבל גם אם הילדים ילכו לבית הספר כמו כולם- זה לא יהיה בגלל הידע שאני צופה שהם ירכשו שם…
פוו…איזו רשומה ארוכה! אבל עכשיו כל הקצוות סגורים. אני מקווה שלמרות המלל הרב (מאוד) הצלחתם להנות, לקבל המלצות שוות ואולי אפילו לקבל כמה תשובות. כאמור, אשמח מאוד בכל שלב בעתיד אם יעלו עוד שאלות, גם בפרטי. אם לא אדע לענות (והתשובות כאן הן באמת על קצה המזלג), אשמח מאוד לחבר לאנשים המתאימים (למשל, הורים לילדים יותר גדולים). מזכירה לכל הזוכות מהרשומה הקודמת לשלוח לי בהקדם את פרטיהן, כדי לקבל את הפרסים המובטחים כמה שיותר מהר.
ממש בקרוב אחזור עם פעילויות חדשות ומגניבות, ועד אז, אסיים בברכת שנת לימודים מהנה, יצירתית, מלמדת ומסקרנת לכל ילדי הגן, תלמידי בית הספר, הגננות, המורים ואנשי הצוותים החינוכיים באשר הם! בהצלחה רבה

חיינו הם חנ"ב

חיינו הם חנב- שגרה בחינוך הביתי

לא פשוט לתאר את שגרת חיינו בחינוך הביתי. בתחילת השנה דמיינתי לנו סדר יום מאורגן וברור, לו"ז שבועי קבוע ומעט פעילויות שיא. מעבר לזה שהייתי בטוחה שזה מה שנכון לילדים, הייתי בטוחה שזה מה שנכון לי, שאני לא הטיפוס שזורם. מפה לשם, לקראת שנה הבאה ניסו לקבוע איתי יום קבוע למפגשים וזה קצת הלחיץ אותי. הסתבר שאנחנו הרבה יותר זורמים ממה שחשבתי. העוגנים הקבועים בלו"ז שלנו משתנים בעיקר בהתאם לשגרת היום של אמיתי, שמשתנה גם היא בהתאם לגיל, כמובן. בין כמה עוגנים די קשיחים, כל הבין לבין די גמיש.

בבוקר אנחנו מתעוררים לאט. כלומר, אני מתעוררת לאט, הילדים מנסים לזרז את ההתעוררות שלי כמיטב יכולתם, לפעמים מצליחים יותר, לפעמים פחות. עד שכולנו קמים, מלובשים ומצוחצחים, הם כבר גוועים ברעב, אז אוכלים:

ארוחות

טוב, נו, אלו הארוחות מהשבוע הראשון שלנו בחינוך ביתי. היום הן כבר ממש לא נראות ככה. עניין האוכל היה אחד הדברים שהכי הלחיצו אותי, בגלל הרגלי התזונה המזעזעים להפליא שלי. למען האמת, בבלוג הזמני שסיפרתי עליו ברשומה הקודמת יש רשומה שלמה של "למה לא"- כל הסיבות בגללן חינוך ביתי לא מתאים לנו. הסיבה הראשונה היא עניין האוכל, והבוקר, יחד. עם הזמן למדתי לשחרר, ולמצוא פתרונות סבירים יותר לכל הצדדים. מידי פעם, כשנחה עליי הרוח, אני מפתיעה אותם בארוחה שמקושטת יפה. בימים נעימים אנחנו אוכלים בחוץ ואז ממשיכים את הבוקר בחוץ:

IMG_20150427_155923

בימים הנוכחיים אנחנו ממעטים לעזוב את המזגן:

IMG_20150520_085333

מהבלוג נראה שכל הימים שלנו מלאים בפעילויות מפוצצות, באטרקציות ובאפקטים. למען האמת, פעילויות כאלו ממלאות אחוז קטן מאוד מהזמן שלנו. יש ימים מלאי פעילויות, יש ימים בהן אנחנו עושים רק פעילות אחת קצרה (רוב הפעילויות לא נמשכות מעל חצי שעה גם ככה) ויש די הרבה ימים בלי פעילויות כלל. ימים של משחקים פשוטים:

IMG_20150503_085951

אחרי קצת משחק אמיתי בד"כ פורש לשנת הבוקר שלו. בזמן הזה יעלה ואני עושות יצירה:

IMG_20150519_152910

או יצירה משולבת עם איזשהו לימוד:

IMG_20150411_151705

או יצירה עם מטרה (קישוט קופסה שנועדה לשמור חפצים נבחרים בהם היא לא מרשה לאמיתי לגעת. אחים זה לא קל):

IMG_20150511_093107

לפעמים אנחנו משחקות במשחקי קופסה, זה הקטע החדש של יעלה:

IMG_20150708_094748

IMG_20150729_092627

בדרך כלל אמיתי מתעורר באמצע הפעילות, ואז הפעילות משנה קצת את אופיה.

בחלק מהימים אנחנו נשארים בבית. התחלתי לתת פה דוגמאות של פעילויות שאנחנו עושים יחד, עם התאמות לאמיתי והתאמות ליעלה, ונהייתה לי מגה-רשומה. אז החלטתי לפצל ולהקדיש כמה רשומות לפעילויות כאלו בהמשך (רשומה על השחלות, רשומה על כדורים, רשומה על משחקי בנייה- שלושה סוגי משחקים שמעסיקים אותנו שעות רבות). אבל בכל זאת, גם פה, פעילויות ששניהם אוהבים בבית:

כסאות. כל אחד ודרך המשחק שלו. אמיתי מטפס ויעלה…ממחיזה:

IMG_20150223_104644

תחפושות- בדיוק העברנו אותן מקום והן ממלאות נתח ניכר מהתעסוקה:

IMG_20150219_165004

ספרים (סלסלת קריאה שיעלה הכינה לקראת מפגש עם כמה קטנטנים):

IMG_20150623_101636

בצק:

IMG_20150703_103742

אם הוא ממש מציק לה והיא צריכה שקט, היא עוברת לפינה הגבוהה שלה, לבית הבובות האהוב עליה:

IMG_20150625_102201

או ל"כליימוביל":

IMG_20150628_133048

אמיתי גם הוא מעסיק את עצמו לא רע, עם קופסות פעילות, למשל:

IMG_20150519_145721

או עם אביזרים שהוא מצא:

IMG_20150620_172934

בימים שאנחנו בבית, אנחנו משתדלים לשלב בשלב זה של היום פעילות גופנית כלשהי. אמיתי עכשיו חזק בקטע של ריקודים (התפתיתי להעלות סרטון שלו רוקד, אבל זה מסוג הדברים שמשעשעים באמת רק את המשפחה), אז אנחנו שומעים הרבה מוזיקה, מנגנים ורוקדים. לפעמים משלבים חישוקים, לפעמים אביזרים אחרים:

IMG_20150617_110311

לעיתים קרובות מצטרפים אלינו גם בבוקר חברים, כאלו שנמצאים בבית (רוב הילדים שבבית בקיבוץ קטנים יותר מיעלה, אבל הם עדיין משחקים נפלא) או כאלו שלקחו לעצמם יום חופשה:

IMG_20150615_085916

כמובן שלא בכל הימים אנחנו מבלים בבית. פחות או יותר פעמיים בשבוע יש לנו מפגשים של חינוך ביתי (בשבועות האחרונים זה יותר, יש שבועות שזה פחות). באופן עקרוני יש לנו קבוצה קטנה של משפחות חינוך ביתי עם ילדים בגילאים שונים מהאיזור, ואנחנו נפגשים בהרכבים שונים ובמקומות שונים, באופן קבוע. בקבוצה המצומצמת שלנו טווח הגילאים הנוכחי נע בין 5 חודשים ל7 שנים. בימים נעימים אנחנו נפגשים בגני שעשועים, בימים פחות נעימים בעיקר בספריות הציבוריות הנהדרות שבאזורנו. סליחה על הצנזורה הבוטה, אבל ככה זה נראה בפנים:

IMG_20150615_113554

הייתי אומרת שהרוב הנשי (למרות הצנזורה אפשר לראות שהוא נשי, לא?!) הוא מקרי, אבל אני חייבת להודות שיש אצלנו בקבוצות השונות רוב מוחץ של בנות. לא יודעת למה. בכל מקרה, ככה הבנות הנפלאות האלו נראות בגרסת הימים הנעימים:

P1010166

המפגשים בד"כ נמשכים משעות הבוקר עד לצהריים, כל מפגש עם האופי שלו, הכיבוד האופייני שכל משפחה מביאה איתה, רמת האוכל (ארוחת צהריים אמיתית, נשנוש קל וכו') והדינמיקה שנוצרת בין הילדים וגם בין ההורים (התכוונתי לכתוב אמהות, אבל יש לנו אבא אחד מתמיד ונהדר ועכשיו מצטרף אליו עוד אחד, אז בהחלט- הורים).

מידי פעם אנחנו משתדלים לשלב גם הרפתקאות וטיולים ופיקניקים טבעיים (לצערי ממש לא מספיק, הרבה פחות משהייתי רוצה):

P1010263

לאור המחסור באירועי טבע אמיתיים, יעלה התחילה לפתוח פק"ל קפה גם בבית, מסתבר שזה אחד המשחקים המוצלחים:

IMG_20150721_130509

ואפילו סיורים לימודיים קבוצתיים (סיור כוורות שעשינו לפני כמה חודשים עם קבוצת החינוך הביתי שלנו):

IMG_20150604_111449

הגמישות הזו מאפשרת לנו גם לבלות יחסית הרבה זמן עם המשפחה, מכיוון שהלו"ז שלנו לא קבוע, כשמישהו מתפנה- אנחנו שמחים לפגישה. נכון שזה לא עובד עם כל המשפחה, אבל באופן כללי, נראה לי שיש לנו היום הרבה יותר זמן משפחה משהיה. יעלה למשל עכשיו בשלב שהיא נהנית לבחון תמונות ישנות, בבית של הסבים, כמובן:IMG_20150605_190157

בדרך כלל אחרי בוקר של משחקים, פעילויות, או מפגשים מרתקים, אנחנו רעבים וגם עייפים. את ארוחת הצהריים אנחנו אוכלים במפגש, או בבית, או (אחת לשבוע) בחדר האוכל של הקיבוץ (אירוע חברתי בפני עצמו). אחרי האוכל אמיתי פורש לשנת צהריים קלילה (לצערי היא קלילה…). יעלה מתנגדת בתוקף לשנת צהריים, ולכן ברוב הימים היא "נחה". תלוי ברמת העייפות שלי- או עם אייפד או בפעילות עצמאית ולעיתים אפילו פעילות משותפת מאוד רגועה:

IMG_20150508_094132

כשאמיתי מתעורר, אחרי נשנוש קל, מגיע זמן הטיול. מזל שיש לנו את הלו החתיך שלנו, שלא מאפשר לנו לוותר על טיול בכל מזג אוויר:

IMG_20150303_153312

גם כאן, בימים נעימים יותר אנחנו מנצלים את הטיולים לבקר פינות חמד בקיבוץ:

IMG_20150316_082618

להמציא משחקים חדשים:

IMG_20150308_172243

לגוון בכלי התחבורה:

IMG_20150319_150815

ולהנות מהנוף:

IMG_20150405_143531

אחרי הטיול מגיע אחר הצהריים. נראה לי שאחרי הצהריימים שלנו נראים די דומים לאלו של כל המשפחות. ברוב הימים אחר הצהריים אבא מגיע מהעבודה ומצטרף (ולעיתים אפילו לוקח פיקוד) לפעילויות שלנו. בימים אחרים הוא תורן ואנחנו ממשיכים יחד. בימים האלו אחר הצהריים מתחיל לאפשר שוב בילוי בגינה. בין אם עם מים:

IMG_20150525_102027

ובין אם בלי (משפט מבלבל)- במגלשה, בנדנדות ונכון לעכשיו, בעיקר בחצר הגרוטאות:

IMG_20150717_180240

אחר הצהריים זה גם הזמן להיפגש עם חברותיה הטובות של יעלה שבבוקר מבלות בגן, לשחק על הדשא מול הכלבו עם כל הילדים של הקיבוץ, לבלות עם אבא בבריכה (אני פחדנית וחוששת ללכת לבד עם שניהם), לנצל את שעות הפתיחה של ספריית הילדים של הקיבוץ ולהשתתף בפעילויות הקבועות, כמו פלאפל ברחבה. פעם בשבוע אנחנו משתדלות לעשות איזושהי פעילות רק יעלה ואני, איזשהו זמן איכות. בהרבה מקרים זה קורה בפעילויות הנהדרות שמארגנת לילך, אחראית הספרייה בכפר תבור- שעות סיפור ושעות יצירה נהדרות, לפעמים זה סידורים ולפעמים אפילו רק טיול.

אחר כך מתחילה שגרת ערב רגועה- ארוחת ערב, עוד טיול גדול להלו, מקלחות, סיפורים ולמיטה. וחוזר חלילה (אם מתעלמים באלגנטיות מעניין הלילה, אבל זה כבר עניין אחר). גם כשזה לא לגמרי מובנה, זו בהחלט סוג של שגרה, שגרה דינמית ונפלאה.

וככה, בלי להרגיש, הגיע לו ה-24 בחודש, סופה של המסיבלוג, שהתחילה ברשומה ה-100, עם רצף רשומות שנהניתי מהן במיוחד (למרות שאני חייבת להודות שאני נהנית לכתוב כל רשומה ורשומה בבלוג הזה. לא תמיד זה קל, אבל בסופו של דבר, תמיד זה כיף) ושתכננתי במשך תקופה ארוכה. כל רשומה הייתה קצת ארוכה, עמוסה בתמונות ובקישורים ובסופה-הפתעה:

הרשומה הפותחת-רשומת המאה

רשימת ציוד לפעילויות יצירתיות

סיור ווירטואלי בחדר המשחקים שלנו

המלצות חמות לילדים וגם להורים

רעיונות לשילוב קדם אוריינות במשחק

אתגר יצירתי לשנה החדשה

המסע שלנו לחנ"ב

וזו, האחרונה, על חיינו והשגרה

שמונה רשומות חגיגיות ומלאות בהמון המון מידע. ברשומה הבאה- כל ההגרלות (ניתן להגיב ולהצטרף עד חצות), הפרסים, הרעיונות החדשים והתגובות הנהדרות שלכם למסיבה וגם תשובות לכל השאלות ששאלתם (ואשמח אם תוסיפו לשאול) ברשומה הקודמת. ואחריה, מבטיחה, חוזרים לשגרה ומתחילים להתכונן לראש השנה!

תודה רבה רבה לכל מי שהצטרף(פה) וחגג(ה) איתי, תודה לכל מי שהגיב, הציע, עודד ושיתף. לא רק את רשומות המסיבה, אלא את כל 99 הרשומות שקדמו לה. אמנם בלוג זה בעצם יומן אישי, אבל בלוג כזה הופך עם הזמן גם לקהילה ולמקור גדול מאוד של תמיכה. אז המון המון תודה לכל מי שקורא, מרפרף, מציץ בתמונות, מגיב, נועץ בפינטרסט את הרעיונות, מיישם ומשדרג ופשוט נמצא. המון המון המון תודה. מבטיחה לעשות הכל כדי שנהנה יחד גם מהמאייה הבאה…

המסע שלנו

המסע שלנו אל החינוך הביתי

לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה לכתוב את הרשומה הזו. כבר הרבה זמן לא מצאתי את עצמי יושבת מול עמוד עריכה ריק של הבלוג שלי ומתלבטת איך להתחיל. ברשומה הפותחת של המסיבלוג הכרזתי שהמסיבה תמשך החל מהרשומה ה-100 ועד לתאריך שנראה אקראי משהו, ה-24.8. עבורי, התאריך הזה השנה הוא לא אקראי בכלל. ב-24.8.15 אנחנו חוגגים חנ"בולדת שנה. ה-24.8.2014 היה היום האחרון של יעלה בגן הילדים, או היום הראשון של יעלה במסגרת החינוך הביתי שלנו. אירוע חשוב ובעל השפעה מכרעת על חיינו בשנה שחלפה, ולכן ראוי לחגיגה רשמית בבלוג, שעוסק בעיקר בזה.

היום הראשון של יעלה בבית
היום הראשון של יעלה בבית

כמה חודשים לפני המעבר הזה, פתחתי בלוג. זה היה במקביל לבלוג הישן שלי, בלוג שמראש לא ממש נועד לעין הציבור, אלא למטרה המקורית של בלוג- יומן רשת. יומן אישי, פרטי, שמטעמי נוחות נשמר על רשת האינטרנט. ביומן ההוא תיעדתי את כל המחשבות, ההתלבטויות, המחקרים שערכתי, הנסיונות והבדיקות שנועדו לאשר לעצמי שזו אכן ההחלטה הנכונה, נכון לנקודת הזמן ההיא. איכשהו, ברגע שהתחלנו עם זה "בחיים האמיתיים", כל החששות פינו את מקומם לעשייה והבלוג ההוא נזנח. מידי פעם אני מבקרת בו וקוראת מה חשבתי אז, זה מעניין, בכל תקופה מחדש.

התלבטתי האם לשתף כאן בקישור לבלוג הזמני ההוא, להעתיק רשומות שלמות או רק לשתף במסקנות. למען האמת, אני עדיין לא בטוחה שהחלטתי. בסופו של דבר העתקתי בשלמותה את הרשומה הראשונה שכתבתי בבלוג ההוא, ב-13/05/2004 (מוזר, לא נראה לי סביר שהיה לי זמן לכתוב רשומה ביום ההולדת של בח"ל…אבל זה התאריך שמתנוסס בראש הרשומה, אז אני מאמינה לו). כמעט התפתיתי לשנות כמה שורות, דברים שהשתנו או נראים אחרת מנקודת הזמן הזו, אבל החלטתי שזה קצת כמו לשקר. ככה תיארתי את התהליך כשעוד הייתי בתוכו (את התמונות המעטות הוספתי עכשיו. חייבים לשבור קצת את כל המלל הזה):

כמו בכל מסע, קשה לשים אצבע בדיוק על נקודת ההתחלה. 

אפשר לקבוע, שרירותית, שזה התחיל ב-28.11.2013, אבל זו לא תהיה האמת לאמיתה. חייבים להתחיל מאיפשהו, אז כרגע, לצורך הסיפור, זוהי נקודת ההתחלה. חשוב לי לציין מראש שדברים לא קרו בדיוק ככה, כרונולוגית, אחד אחרי השני. האירועים התערבבו אחד בשני, יש כאן כמה תהליכים במקביל, ורק השילוב של כולם יחד הוביל לאותה נקודה. 
 
בבוקר יום חמישי ההוא התעוררתי עם בחילה. ואז הקאתי בפעם הראשונה, וגם השנייה ועוד כמה פעמים אחר כך. הבנתי שפה מתחיל השידור החוזר שלי, התגשמות הסיוט שבאותה תקופה היה הגדול ביותר עבורי, כמו בהריוני הראשון, הסתבר שגם בשני- היפראמזיס. 
למרות שיש לי הרבה (מאוד) מה להגיד על הנושא, מה שאפשר לכנות בשנינות "בטן מלאה", לא כאן המקום ולא זה הזמן להתעסק בנקודה. 
היום הזה סימן את יציאתי ל"חופשה" ארוכה, מאוד ארוכה. חודש של ימי מחלה ואחריו עוד 6 (!) חודשים של שמירת הריון. שלושה חודשים אחרי שהתחלתי עבודה חדשה (תחת אותו מעסיק אבל במסגרת לגמרי שונה), בדיוק בשלב בו מערכת השעות שלי התייצבה והתחלתי למצוא את מקומי בסביבה החדשה, פתאום- שמירה. 
ההתחלה הייתה, פיזית, מאוד מאוד קשה. לגמרי לא תפקדתי, והעברתי את כל זמני בשכיבה במיטה, או, ברגעים טובים, על הספה. ביתי האהובה, יעלה, הייתה אז בת שנה ועשרה חודשים, ולא ממש הבינה לאן אמא נעלמה. היא ראתה אותי, כמובן, ועשיתי את מירב המאמצים להיות הכי הרבה "אמא" שאני יכולה, אבל ללא ספק, גם עבורה זו הייתה תקופה מאוד קשה. הזמן עבר, קוקטיילים של תרופות נרקחו ונוסו, ולקראת סוף החודש החמישי (ממש כמו בפעם הראשונה), התחלתי לחוש הקלה. 
מנסה להיות גם אמא
מנסה להיות גם אמא
בכל התקופה הזו לא יכולתי לראות טלוויזיה, להשתמש במחשב, לקרוא ספר או אפילו עיתון. רוב הזמן לא היה לי חשק גם לדבר או לפגוש אנשים. נטו זמן לחשוב. וכשהמצב הפיזי התחיל להשתפר, גם המחשבות קצת התחילו להתבהר. פתאום קצת רציתי שתמשך לה ה"חופשה". בהתחלה חשבתי שזו רק ההתמכרות המוכרת לחופש, כי הרי כל כך קל להתרגל לדברים טובים. אבל מכיוון שהיה לי הרבה זמן פנוי, חפרתי בנושא עוד ועוד, והבנתי שזה לא רק זה. אני באמת ובתמים לא רוצה לחזור לעבודה. חפירות חוזרות ונשנות בסוגיה הביאו למסקנה שכנראה אני לא נמצאת במקום בו אני רוצה להיות. 
ידעתי מה אני רוצה להיות בערך מגיל 17. המסלול היה לי מאוד ברור, כל מי שהכיר אותי טען שבחרתי במקצוע שמתאים לי "כמו כפפה". שילוב מושלם של כל הדברים שאני אוהבת. כבר בשנה השנייה ללימודים התחילו לכרסם בי ספקות. אחרי שנה וקצת של עבודה "של ממש" (ועוד שנה וחצי של עבודה מעשית כחלק מהלימודים), בזמן שישבתי בבית ותפחתי להנאתי, הבנתי שלפעמים, גם כפפה יכולה להיות לא ממש מתאימה. זה לא המקום הספציפי, זה לא התחום המרתק בו בחרתי להתמקד עוד בלימודים שלי. לא סבלתי מהעבודה עצמה. היו לי אתגרים, היו לי הצלחות, שכללתי את היכולות שלי, המשכתי ללמוד דברים חדשים, התחברתי עם אנשי הצוות ועם הילדים. אבל לא רציתי לחזור. בח"לי המסכן שמע שוב ושוב את אותן שאלות- זה פינוק? זו עצלות? זו טעות? אבל לאט לאט התגבשה ההבנה. 
תובנה ראשונה- אני לא מתכוונת לחזור למקום העבודה. 
 
התחלתי לשאול "אז מה כן?". התחלתי לחקור מקצועות של חברים קרובים ורחוקים. התחלתי לברר באינטרנט משמעות של כל מיני כותרות מפוצצות, ניסיתי להגדיר לעצמי מה צריך להיות בעבודה שכזו, שמדברת אליי, שתגרום לי לרצות לחזור לעבוד (למרות שבנתיים סיום השמירה לא נראה באופק, מסיבות בריאותיות). בניגוד גמור לכל מה שידעתי על עצמי עד אותו שלב, פתאום הבנתי שכנראה שלא נועדתי לעסוק במקצוע טיפולי. פתאום עלו שאלות לגבי המסגרת, השעות, האיזון (בעבודה הקודמת היה לי איזון מושלם בין עבודה לבית, לכאורה). עוד ועוד שאלות ואפס תשובות. 
תובנה שנייה- אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. 
 
איפשהו במהלך התקופה, במקביל ובאופן לגמרי בלתי תלוי, התרחשה עוד מיני-מהפכה. עת אני התחלתי את אותה עבודה חדשה, גם ביתי יעלה התחילה מסגרת חדשה- פעוטון בקיבוץ. לפעוטון היא הגיעה אחרי שנה במשפחתון ביתי ומקסים במקום מגורנו הקודם. עוד בחופש הגדול גילינו שהיא הכי גדולה בגן. סטטיסטיקה זה דבר מוזר, ויצא שהשנתון שלה בקיבוץ הוא פשוט שנתון קטן. לא מבחינת כמות הילדים (בלי עין הרע, פרו ורבו הולך חזק אצלנו), אלא מבחינת חודשי הלידה. מסתבר שבשנת 2012 רוב הילדים נולדו במחצית השנייה של השנה. אמנם לא התלהבתי מהמידע, אבל לא ייחסתי לו חשיבות כ"כ רבה. עם התקדמות השנה הסתבר לי שזו בהחלט סוגייה. למרות התלונות בסביבה, דווקא הייתי מרוצה מהצוות בגן. הרגשתי שיעלה אהובה ושמחה בגן. עם זאת, כמעט ולא היו לה אתגרים, לא הייתה למידה ולא היה משחק עם קבוצת השווים. היא הפכה לגננת, "עוזרת המורה". דיברתי על זה כמה וכמה פעמים עם הגננת, ניסינו למצוא פתרונות יצירתיים, אבל בפועל, לא היה שינוי גדול. ברור לי שזה לא היה רק עניין הגיל. היה באוויר גם איזשהו חוסר יצירתיות, התנהלות מאוד נוחה בתוך המסגרת, עם אפס יציאה מהקופסה. 
תובנה שלישית- הגן לא לחלוטין עונה על צרכיה של יעלה. 
 
לאט לאט התחלתי לשוב לאיתני (עם מגבלות לא קלות, שכללו בעיקר המון שעות שינה עקב תרופות) והחלטתי להשלים בבית את מה שהיה חסר לי בגן. חזרתי לנהל במרץ פינה של פעילויות יצירתיות לפעוטות בפורום "בילוי יצירתי עם ילדים" בתפוז, אתגרתי אותי ואותה אחה"צ ובסופי שבוע עם פעילויות שונות, חברים במגוון גילאים ועוד.
פעילויות אחר הצהריים
פעילויות אחר הצהריים
אז הסתבר, שלא רק אני קורסת בריאותית. בתחילת חודש מרץ הודיעו לנו שגם הגננת המובילה של הגן מתעתדת לעזוב בסוף אפריל מסיבות בריאותיות. כל ההתנהלות סביב זה הייתה זוועה- שמועות, רכילות, לכלוכים מאחורי הגב, התחמקות ותשובות שלא אומרות דבר…תקופה ממש לא נעימה. בסופו של דבר הגננת עזבה בסוף מרץ, המחליפה התחילה להיכנס לתפקידה באופן הדרגתי בתחילת חודש מאי, ובמשך כמעט חודשיים התנהלה הממלכה בכאוס מוחלט. מחדל רדף מחדל, הילדה הפסיקה להנות ללכת לגן. אמנם נשארו בגן שתי סייעות שהיא אוהבת, אבל מסביב הכל התבלגן. היא חזרה להתעורר בלילות, הכפילה ושילשה את כמות "סצנות גיל שנתיים" שלה, נצמדה אליי, חסרה מאוד את אבא (למרות ששעות העבודה שלו לא השתנו משמעותית). הכעס שלי כלפי המערכת, שלא השכילה למצוא פתרונות הגיוניים, שלא שיתפה אותנו בתוכניות ובקשיים, שממש נטשה את הילדים, הלך והתגבר. בכל הזדמנות שהייתה לי השארתי אותה איתי בבית והתחלתי לחשוב מה עושים. 
תובנה רביעית- ככה לא ממשיכים. 
מסיבת הסיום של יעלה בגן, בדיוק לפני שנה
מסיבת הסיום של יעלה בגן, בדיוק לפני שנה
לקראת סופה של אותה תקופה נתבקשתי לתת תשובה לגבי שנה הבאה. לא לגבי יעלה. לגבי התינוק, מר עובר ששכב לו עד אז בבטחה בבטן ולא חשב לרגע מה הוא צריך לעשות בשנה הבאה. אז כמובן שמיד עניתי שבוודאי, בינואר (בתום חצי שנה של חופשת לידה) הוא יכנס לבית תינוקות. אבל לבח"ל אמרתי שממש לא בא לי להכניס עוד גוזל למערכת הזו שבעיקר מעצבנת אותי, וגם ככה לחזור לעבודה באמצע השנה (כי עבדתי במשרד החינוך וינואר זה אמצע השנה) זה לא משהו שמתחשק לי לחוות שוב. חברות סביבי (דווקא לא אמהות מהגן) בדקו עוד אופציות בסביבה. יש גן קיבוצי אחר, יש גן אנטרופוסופי, יש יוזמה ראשונית של מעין "גן עם אמא". שומדבר לא דיבר אליי, אבל לפחות היה לי עם מי לדבר על זה. לאט לאט התגבשה ההחלטה העקרונית-
תובנה חמישית- אם דברים יתנהלו כמתוכנן (כי בכל זאת, הבחורצ'יק עוד לא נולד!), הוא לא נכנס השנה לגן. 
 
ואז כל המידע שקראתי במשך השנים, וכל חברותיי שמסביב, וכל הנושא שהעסיק אותי בין לבין ותמיד חזרתי אליו, התחיל פתאום להיות מעשי. ופתאום שקלתי לגמרי ברצינות להוציא את יעלה מהגן ולהתחיל בחינוך ביתי. 
 
מה זה אומר? למה כן ולמה לא? מה עבר עלינו בדרך? ואיך עושים את זה בפועל?
בדיוק על זה ידבר הבלוג הזה, יומן המסע שלנו אל עבר החינוך הביתי. 
מעל שנה עברה מאז שכתבתי את הרשומה הזו. כמעט שנה עברה מאז שההחלטה הקצת-מטורפת ההיא הפכה מדימיון למציאות יומיומית. מר עובר הפך להיות אמיתי המופלא שלנו, גדול, חייכן (חמסה) ונהדר:
 אמיתי, ממש היום
אמיתי, ממש היום
איפשהו במהלך השנה הזו התבקשנו, יחד עם כל תושבי הקיבוץ, לרשום את ילדינו למערכת החינוך לקראת השנה הבאה. ההתלבטות הייתה די קצרה (שלי מאוד, של בח"ל קצת פחות), אבל הפעם המניעים היו שונים. אחרי שנה שחיינו בסוג-של-חינוך-ביתי (סוג של, כי בגילאים הקטנטנים של ילדיי, זה לא באמת חינוך ביתי), גיליתי שזה פשוט ממכר. לא הכל זהב, אפילו לא שושנים, אבל בסופו של דבר, בהרגשה הכללית, בתחושת הבטן שלי כשאני מתעוררת בבוקר וכשאני מסתכלת על ילדי, זה בדיוק המקום הנכון בשבילנו עכשיו.
פוסטר נהדר ומתאים כמעט בדיוק, של ענבל גבור המופלאה.
פוסטר נהדר ומתאים כמעט בדיוק, של ענבל גבור המופלאה. בשבילנו, לא רק בשבילי
ברשומה הבאה, האחרונה למסיבה, אספר קצת מה זה אומר מבחינתו, להיות ב"חינוך ביתי". איך נראה היומיום שלנו, מה בעצם אנחנו עושים ולמה "אני לא משתגעת להיות כל היום בבית עם הילדים", כמו ששואלים אותי כל הזמן. אני אשמח לנצל את ההגרלה של הפוסט הזה כדי לשמוע מכם שאלות ומחשבות בנושא החינוך הביתי. לפני שנה זה היה נראה לי נושא כל כך מסתורי וכמעט מאיים, והיו לי כל כך הרבה שאלות. נראה לי שחנ"בולדת כזה זו הזדמנות נהדרת לענות לכל השאלות והמחשבות בנושא, אז אשמח מאוד לשמוע, בתגובות ובפרטי. בין כל השואלות והמגיבות בנושא, אגריל מתנה מקסימה מבית היוצר של ענבל גבור, המעצבת הנהדרת שעיצבה את הפוסטר שבתמונה האחרונה- פד לעכבר "רשימות ליום טוב", אחד המוצרים האהובים עליי והשימושיים ביותר עבורי. מזכירה שנותרו עוד יומיים למסיבה, כלומר יש לכם עד יום שני להגיב לרשומות המסיבה ולהצטרף להגרלות על כל אחד מהפרסים הבאמת-באמת שווים שבדרך.
בינתיים, מאחלת לכולנו שבוע נפלא, עם הקלה מבורכת בחום, ולמרות אווירת "השבוע האחרון של אוגוסט" שמסביב, שכולנו נרגיש בדיוק במקום.