חשבונפש- בלוגולדת 8

אתמול חגגתי בלוגולדת שמונה. שמונה (!!!) שנים עברו מאז לחצתי בפעם הראשונה על כפתור ה"פרסם" ושלחתי רשומה לאוויר העולם. שמונה שנים ש"לג'ירף יש צוואר ארוך" כבר קיים. נכון, הוא היה מאוד שונה לפני שמונה שנים, גר בבית שונה, עם תלבושת שונה, נושאים אחרים העסיקו אותו, אבל גם אני הייתי מאוד שונה אז, עם בית אחר, תלבושת שונה ונושאים אחרים שהעסיקו אותי. עברנו הרבה יחד, הבלוג שלי ואני, והרגשתי שביום ההולדת הזה אני חייבת לו חשבון נפש, אבל אחד כזה רציני. התחלתי אותו כמה חודשים לפני יום ההולדת. ברשומה הקודמת צירפתי גם אתכן לחגיגה, כששאלתי אתכן קצת איך ומה הייתן רוצות לראות כאן בבלוג. התשובות שקיבלתי ריגשו אותי, חיזקו אותי ודייקו אותי עוד יותר לכיוון אליו הבלוג ואני רוצים ללכת.

כשהתיישבתי לכתוב לו, לבלוג, רשומה ליום ההולדת הזה, קרה לי דבר מוזר, שעוד לא קרה לי. היה לי קשה עם המקלדת. את הרשומה הזו, בפעם הראשונה, כתבתי קודם כל בעט, במחברת, ורק אז העברתי (עם שינויים קלים) למסך. כיף שגם אחרי שמונה שנים יש עוד "פעם ראשונה". אז זה מה שכתבתי לו, לבלוג שלי, כשניסיתי למקד לעצמי ולו, מה בדיוק המטרה, מה אני רואה כשאני מסתכלת קדימה על ה"לשנה הבאה":

לפעמים יש דברים שאני רוצה ללמד את הילדים. באתי מתוך עולם כזה. העולם בו כולנו גדלנו, וחיינו, ועדיין גדלים וחיים (טפו, טפו, בלי עין הרע). עולם בו המבוגרים, ה"יודעים", מלמדים. עולם בו יש דברים ש"צריך" לדעת, ואם "צריך" לדעת- אז מלמדים. עולם בו מי שלמד ועבד רכש ידע בעל ערך ותפקידו הוא להעביר את הידע הזה הלאה.

למה?

כי צריך. צריך חשבון, ועברית, ביולוגיה, קצת פיזיקה, קצת ספרות, בגרות מלאה. כי צריך. בתוך העולם הזה למדתי בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון. בתוך העולם הזה סיימתי (בהצטיינות) תואר, וחבשתי כובע מקצועי איתו נכנסתי (כקלינאית תקשורת) למערכת החינוך (המיוחד), כדי ללמד. עם ברק בעיניים ואמונה הלב התחלתי ללמד ילדים. בתוך העולם הזה גם הפכתי לאמא בפעם הראשונה, והשניה. שני ילדים שהם שלנו. לגמרי שלנו. והאחריות- לגמרי עלינו.

לאט לאט, משהו הרגיש לי לא נכון. פתאום, כששאלתי את עצמי 'למה', התשובה כבר לא הייתה לי כל כך ברורה. אז התחלתי לחפש. התחלתי מסע חדש לגמרי, של לימוד אחר לגמרי. לימוד מסוג שעדיין לא הכרתי. התחלתי ללמוד על למידה, על חינוך, על הוראה. חזרתי לקרוא בלי הפסקה, אבל כבר לא ספרי "קריאה". קראתי ספרי עיון עבי כרס, ישנים, בשקיקה ועם מרקר ביד. לא ממש ידעתי למה. התחלתי ללמוד מתוך צורך פנימי ואמיתי לגמרי בלמידה, בלי לדעת מה המטרה, בלי תואר, או תעודה. בלי מבחן, עבודה או הסמכה. למדתי כי זה עניין אותי. גיליתי סוג חדש לגמרי של למידה. זה לא קרה ברגע. זה לא היה קסם או התגלות. המון פעמים בדרך עצרתי לשאול 'למה' ולא ידעתי את התשובה.

בשלב מסויים הבנתי- זו בדיוק הלמידה שאני רוצה- לי, לילדים שלי, לחברה בה אני חיה ובה הם גדלים.

לא סיימתי עדיין את המסע, את הלמידה. אני אפילו לא קרובה עדיין. יש לי הרבה יותר שאלות מתשובות, עדיין לא הגעתי בכלל אל אף תשובה נכונה,  ולפעמים, גם השאלות לא מספיק ברורות, לא מספיק מדוייקות. אבל בדרך למדתי המון ואספתי המון תובנות, מחשבות ורעיונות. על חינוך, על הוראה, על למידה.

תוך כדי המסע הזה, הפנימי, עשינו גם מסע חיצוני, משמעותי לא פחות. אחרי הריון לא קל, עם לידת בננו השני, החלטנו לעשות שינוי גדול בחיינו ולגדול יחד בחינוך ביתי. אחרי נסיון קצר התמכרנו, ומאז אנחנו גדלים יחד בבית, בלמידה מתמדת. עושים ביחד המון דברים מעניינים.

אז זהו יומן המסע שלנו. מסע הלמידה, שלנו בבית, עם פעילויות, ניסויים, חקירות, משחקים תחושתיים, דמיוניים, יצירות וכל מה שבא. ומסע הלמידה שלי על למידה, חינוך, הורות והוראה, עם ציטוטים, מחשבות, רעיונות, דילמות והרבה "מאחורי הקלעים". זה מסע, וכמו כל מסע, יש בו עליות וירידות, הצלחות וכשלונות, ניסויים, טעויות ותהיות. זה לא פייסבוק, אלו החיים האמיתיים, או לפחות החלק המעניין שלהם, עם המחשבות, המסקנות והשיעורים.

ועוד שאלה אחרונה נשארה לבלוג שלי בשבילי- למה, בעצם, לשתף את "יומן המסע" הזה ברשת?! מה היה רע ביומן הוורוד עם המנעול איתו שיתפת את כל המחשבות שלך כשאת היית ילדה? ועניתי לו, לבלוג (כן, אני נוטה לנהל שיחות עם עצמי. אפילו די הרבה, מודה), שקודם כל, ליומן הוורוד ההוא שלי, היה הרבה יותר קשה להוסיף תמונות. וחוצמזה, אני באמת באמת מאמינה שאנחנו לא לבד במסע הזה. שעוד (א)נשים מחפשים את הדרך ללמידה אמיתית, יצירתית, כזאת שפותחת את הראש, את העיניים, את הידיים. בשבילנו, כמבוגרים, ובשביל הילדים. שעוד אנשים סקרנים לשמוע על החינוך הביתי, אבל יודעים היטב שגם בלעדיו, הבית הוא המקום ללמידה משמעותית, באמת, לא כסיסמה. והתגובות לרשומה הקודמת הצליחו גם לשכנע אותי שעוד אנשים (מלבדי, ומלבד ההורים שלי ובח"לי :) שמחים לקרוא על הפעילויות שאנחנו עושים יחד, ועל המחשבות והתיאוריות שמאחוריהן.

זה הזמן לאחל לבלוגי האהוב ולעצמי עוד הרבה זמן איכות משותף, עוד הרבה רשומות מוצלחות, הרבה שינויים לטובה, שדרוגים, דיוקים ושיפורים וגם הרבה קוראים, קוראות ומגיבים!

על מה אתן הייתן רוצות לקרוא כאן יותר? איזה רשומות אהבתם במיוחד? שאלות, בקשות, רעיונות והארות לקראת השנה התשיעית הבאה על הבלוג לטובה יתקבלו בשמחה, בברכה ובהודיה גדולה.