דינוזאורים

 

ברשומה הקודמת סיפרתי על האהבה שליוותה את אמיתי לאורך השנה השלישית לחייו. לקראת השנה הרביעית הוא גילה אהבות חדשות. לרגל יום הולדתו השלישי- מקדישה רשומה שלמה לכמה מהפעילויות הנהדרות שעשינו בתקופה האחרונה לכבוד האהבה החדשה שלו- הדינוזאורים.

מה יש בהם, בדינוזאורים, שקוסם לכל כך הרבה ילדים? ההתלהבות של אמיתי מדינוזאורים החלה אחרי שצפה בפרק הראשון של התוכנית הנוסטלגית "היה-היה". בעיניים של שנת 2017, התוכנית הזאת היא בעייתית בכל כך הרבה מובנים. לא פוליטקלי קורקט, האלימות לא מסוות, הטבעונות לא נוכחת, הצמחונות עוד טרם הומצאה וגם הפמינזם עוד היה בחיתוליו. האם נכון להראות תוכנית כזו לילדים? אין לי תשובה טובה לכך. כרגע התשובה היא שבנושא "מוצא המינים" לא מצאתי עוד מקור מוצלח כמו זה. האיורים והתיאורים כל כך יפים, נגישים וברורים, שהחלטנו שלנו כרגע נכון לתווך את הדברים שאנחנו לא מסכימים איתם בסדרה, ולהמשיך לצפות בה. ולמה דווקא הדינוזאורים? כי הם הכי גדולים, והכי חזקים, כמובן.

אז אמיתי צפה בפרק הראשון של "היה היה", זה שמתחיל בכלום ומסתיים בניצני האדם הקדמון, בערך חודשיים ברצף, יום יום. הצפייה הזו הובילה להתאהבות עזה ב"דיזונאורים וקופים". כמו שכבר סיפרתי וגם הראיתי ברשומה על ספריית ספרי העיון, אספנו סביבנו ספרים מתאימים לנושא:

בשבוע הספר הוספנו עוד אחד לאוסף, ואני מודה שרמת העניין של אמיתי בספרים האלו הצליחה להפתיע אותי, למרות שאני מכירה אותו די טוב…הוא ממש בילה שעות בדפדוף, ב"קריאה", בהשוואות בין הספרים השונים ובהצגת הספרים לכל מי שהסכים לראות ולשמוע:

אחרי כמה שבועות, כשהבנתי שהעניין שלו בדינוזאורים לא הולך לשומקום, וכשראיתי שהוא מחפש עוד דרכים להתעסק בדינוזאורים (והנסיונות החוזרים ונשנים לטרוף את אחותו פחות מצאו חן בעיני), ייחדנו בביתנו פינה לעולם הדינוזאורים:

מה יש לנו כאן? קודם כל, את ארבעת הספרים שהראיתי בתמונות הקודמות. במרכז השולחן, קופסה תחושתית/ עולם דינוזאורים קטן:

את הבסיס לקופסה אמיתי יצר בעצמו. הוא לקח את קופסת החול הקינטי, שזמינה לו תמיד. הוא הוסיף פנימה חלקים מהבצק הקינטי עליו המלצתי לאחרונה וגם שאריות מבצק החיטה הזהוב שלנו. יצא לו מצע שהיה לו מאוד מאוד נעים. יעלה ואני פחות נהננו מהמגע, אבל הוא היה מאושר, ואני הייתי מרוצה, שהוא מצליח ליצור לעצמו בדיוק מה שהוא צריך. הוספנו פנימה קצת אלמנטים מתוך ה"תפאורה" שהעתקנו מ"היה היה"- אבנים, צמחיה והר געש. עולם קטן ומושלם למשחק בדינוזאורים:

ליד הקופסה התחושתית מסודרים חלק מהדינוזאורים האהובים של אמיתי, מ-TOOB הדינוזאורים שלו (גם עליו המלצתי, ברשומת המתנות ליומולדת 3):

לצד הדינוזאורים, כרטיסיות שהדפסתי מהרשת, עם שמות הדינוזאורים באנגלית. בדרך כלל מעדיפה עברית, אבל השילוב של הזמינות עם השמות הבלתי אפשריים להגייה של הדינוזאורים, גרמו לי להחליט לזרום עם האנגלית:

אחרון חביב במבנה הראשוני של השולחן- מכתש ועלי. למה מכתש ועלי?

כדי לרסק את קליפת ביצת הדינוזאור, שאמיתי ניסה לפלח מחנות הצעצועים…בביקור האחרון שלנו בחנות הצעצועים, אמיתי ראה ביצת דינוזאור, התלהב ומיד פתח ושבר אותה- לפני שהספקנו לעצור אותו. אז שילמנו על הביצה, והפכנו אותה לעוד פעילות בשולחן הדינוזאורים שלנו, שכצפוי, מצאה חן מאוד בעיניו של אמיתי (זה, אגב, עובד נהדר גם עם קליפה של ביצה קשה אמיתית. אחת מפעילויות המונטסורי הפופלריות ביותר).

אחרי כמה שבועות של שימוש בשולחן, נזכרנו שלסבתא, חובבת TOOBS גדולה אפילו יותר מאיתנו, יש בביתה את ה-TOOB המשובח הזה:

(תמונה חלקית)- אוסף של דגמי מאובנים נהדרים, שממחישים נהדר את המושג "מאובן", שמהווה חלק חשוב מכל שיח על דינוזאורים, וחוזר על עצמו גם בכל אחד מהספרים שלנו. את נושא המאובנים התחלנו לחקור לעומק עם הפרק הממש חמוד הזה של "ארתור" (שדיבר יותר ליעלה, ופחות עניין את אמיתי). אחרי שחקרנו קצת את הנושא, הזמנתי את הילדים למפגש עם "הזמנה ליצירה":

החומרים הדרושים- חבילת דאס (או בצק מלח ביתי, מבטיחה להקדיש גם לו רשומה בקרוב), מערוך, חותכני עיגולים (או כוס) ודמויות של דינוזאורים. דגמי המאובנים כאן רק להשראה…

העבודה עם הדאס שונה מאוד מהעבודה הקבועה שלנו עם הבצק וגם מהעבודה עם החימר שאנחנו מכירים היטב- הדאס קשה יותר, מתייבש מהר מאוד, לא נדבק בקלות ובכלל- אחר. כמובן שאמיתי היה מרותק לחומר והתעניין ממש מעט בשאר הפעילות:

יעלה, לעומתו, התחברה לעולם הדינוזאורים כפי שלא הצליחה עד עכשיו:

אז מה עושים?

מכינים מאובנים של דינוזאורים! משטחים את הדאס, קורצים עיגולים ומטביעים בהם היטב את הדינוזאורים (או, כמו שרואים בתמונה הימנית, את טביעות הרגליים שלהם). נותנים לדינוזאור לנוח על זרי הדאס כמה דקות, שולפים ומקבלים מאובן לתפארת:

המהדרים מוזמנים לצבוע, אחרי הייבוש, את השקעים בצבעי מים, התוצאה יפיפייה. אנחנו לא הגענו לשלב הזה, ומהר מאוד המאובנים החדשים שלנו הצטרפו לשולחן הדינוזאורים:

חדי העין יבחינו שמאחורי מגש המאובנים המתייבשים שלנו, עומד בגאון דינוזאור מקרמיקה שאמיתי הכין לגמרי בעצמו בחוג הקרמיקה שבילה בו לאורך כל השנה, וזה ממש "פרוייקט הגמר" שלו.

עכשיו, לאט לאט, אנחנו מפרקים את פינת הדינוזאורים שלנו, והיא תיכנס, יחד עם כל שאר הבית שלנו, לארגזים. בשבוע הבא אנחנו עוברים דירה. נשארים באותו מקום, אבל זזים קצת. הרבה מחשבות ורעיונות מלווים את תהליך המעבר שלנו. לאט לאט ההדים האלו יגיעו גם לבלוג.

בינתיים אני אנצל את הפלטפורמה לאחל לדינוזאור הקיץ הפרטי שלי המון המון מזל טוב! שתמיד תמשיך להתעניין בדברים מרתקים עם כל הלב והנשמה, לחקור אותם לעמוק ולסחוף את כולנו בהתלהבות שלך. שתמשיך להיות מלא באנרגיות ומלא באהבה ובכלל…שתמיד תמיד תדע להיות כל כך אתה.

קלקר

כמו בכל יום הולדת, לקראת יום הולדתו הקרב ובא של אמיתי, זה הזמן לעשות סיכום שנה. נכון, סיכום של השנה שבין גיל שנתיים לשלוש הוא לא סיכום נפוץ, אבל בעצם, כמה דברים מופלאים ילד משיג בשנה הזאת. כל כך מעט מהתינוק נשאר בילד בשנתו השלישית. המשפטים מתארכים, המחשבות משתכללות, הרגליים זריזות, הידיים מתחזקות. העולם מרתק ומסקרן, עדיין כל רגע מלא בגילויים מרגשים, כל טיול נמשך שעתיים של איסוף אוצרות ומחבואים נסתרים.

אם הייתי צריכה לצמצם את כל השנה הזו של אמיתי למילה אחת, המילה הזו כנראה הייתה 'קלקר'. החומר הזה ממש ליווה את ההתפתחות של אמיתי לאורך השנה, והמשיך להקסים אותו, כל פעם קצת אחרת, במשך שנה שלמה. אז לסיכום השנה, ורגע לפני שעוברים לשנה הבאה- הסיפור של אמיתי והקלקר.

את נפלאות הקלקר כהזדמנות למשחק (וללמידה, כמובן) גיליתי עוד לפני שאמיתי נולד. כשיעלה הייתה פצפונת ממש, אפילו הקדשתי לו פינה שלמה בפינת "בייבי ואן גוך" השבועית שהייתה לי, דאז, בפורום "יוצרים עם ילדים" בתפוז (שאז היה לו שם אחר, ותפוז עוד הייתה פלטפורמה מובילה, ועוד כלמיני דברים חסרי חשיבות שעבר זמנם). האמת, שזו אחת האהובות עליי מבין הפינות שם, ואני ממליצה מאוד להתחיל מהרעיון הבסיסי ששם, לפני הרשומה המלאה. כמו שכתבתי שם, אני יודעת שזה לא החומר הכי בריאותי, ובטח ובטח לא הכי ידידותי לסביבה. אבל הוא נפוץ, מאוד. הוא זמין, מאוד. הוא קיים בסביבתנו בלי סוף, ואני מרגישה שכשאנחנו משלבים את שאריות האריזה האלו במשחקים שלנו, אנחנו לפחות עושים בהן עוד שימוש לפני המעבר לפח והזיהום הנצחי שמגיע בעקבותיהן.

אני מודה, שאני לא לגמרי זוכרת איך התחיל הרומן של אמיתי עם הקלקר. אם כבר סיכום שנה, אז נתחיל עם קשר הגיוני לשנה שלפניה, אז אהבתו הגדולה של אמיתי הייתה נתונה לכדורים. יום אחד הוא פגש בשילוב המופלא- כדורי קלקר:

איזה שילוב מושלם. כדור קל מאוד למשחק, במגוון גדלים, וגם אינסוף אפשרויות יצירה. ההתלהבות מהכדורים הובילה אותנו (כאמור, אל תתפסו אותי במילה לגבי הסדר הכרונולוגי של הדברים…) לראות את כל שאריות הקלקר שהסתובבו בסביבה, ולהתחיל לאסוף ולחקור מה עוד אפשר לעשות עם החומר הזה.

גילינו שאת הקלקר אפשר לצבוע:

ואפשר גם להדביק:

שאפשר לנצל את הצורות המרתקות שהקלקר מגיע בהן, ולבנות מהן מנהרות ואתגרי הנדסה (או STEM) מעניינים:

או לנצל את יכולת הציפה של הקלקר למשחקי מים קרירים:

אבל כל אלו היו משניים לתפקיד המרכזי של הקלקר בחייו של אמיתי. אני חושבת שההבנה לגבי התפקיד המרכזי של הקלקר הגיעה לאמיתי בסביבות ראש השנה, בעקבות המגש הזה:

צורות קלקר וקיסמי פלסטיק גרמו לאמיתי להבין שבעצם, קלקר הוא ה-חומר ה-מושלם לבניה. הוא קל, ולכן גם ילד בן שנתיים וקצת יכול לסחוב חתיכות גדולות שלו ולהרגיש חזק, הוא מתפורר, ולכן מייצר לכלוך ממש כמו בנייה אמיתית, והכי חשוב- הוא רך בדיוק בדיוק במידה הנכונה, כך שאפשר לנעוץ בו דברים, אבל דרושה הפעלה מסויימת של כוח. האתגר המושלם- הוא מאתגר באמת, אבל אפשרי. וכך, אמיתי התחיל לאסוף עוד ועוד קלקרים ועוד ועוד כלי עבודה לבנייה בו. הוא התחיל מהכלים שכבר היו בבית:

ולאט לאט התחיל לאסוף כלים במיוחד למטרה זו:

שאלת הכלים האמיתיים היא שאלה גדולה מאוד בחינוך בכלל ובמונטסורי בפרט. מצד אחד- ברור שיש כאן סכנה. כלי עבודה אמיתיים עלולים להיות חדים, כבדים, צובטים. הם דורשים מיומנויות עדינות ומדויקות, שלוקח שנים לרכוש. עם זאת, הדרך הכי פשוטה לרכוש את כל הכישורים האלו, היא פשוט להתנסות. בהשגחה, בסביבה מבוקרת ועם אמצעים מתאימים, למשל- קלקר:

לאט לאט אמיתי למד כמה כוח צריך כדי לגלף וכמה כוח צריך כדי לחורר. לאיזה כיוון מותר לכוון ולאיזה כיוון (יעלה!) אסור, איזה כלי יוצר חורים קטנטנים ואיזה כלי מתאים למסמרים, הוא למד באיזו זווית הכי כדאי לו להיות ביחס לקלקר כדי להפעיל הכי הרבה כוח:

כל כך הרבה שיעורים שהוא למד. יש תיאוריה כזו (כן, זה רפרנס לא מאוד מקצועי, אני יודעת, אבל זו לא איזו תיאוריה אחת מובהקת, אלא יותר תפיסה כללית, ואני לא יודעת למי לייחס אותה. אם יש פסיכולוגיות בקהל, שידעו להפנות אותי למקורות רשמיים יותר בנושא, אני אשמח) שאומרת שילד בוחר תחום עיסוק לפי איזשהו נושא שמעניין אותו במיוחד. לרוב לנו, כמבוגרים, קשה מאוד להבין מתחום העיסוק מה הנושא שמעסיק את מוחו של הילד כל כך. אבל יש שם איזו שאלה שמעסיקה אותו, והוא ימשיך להתעסק באותו תחום, שוב ושוב ושוב, יום אחרי, לפעמים גם במשך חודשים רבים, עד שהשאלה שמעסיקה את הילד תקבל מענה שמספק אותו, והוא ימשיך הלאה. מהצד, זה בדרך כלל נראה קצת מוזר. מה יש לילד להתעסק, כמעט שנה, כמעט מידי יום, בקלקר? ולמען השם, הוא לא יכל לבחור משהו קצת פחות מלכלך?

אבל האמת, שמהצד, זה בעיקר מרתק לראות את התהליך. ואיך לפעמים הוא מצליח להכניס את הבחוץ לתוך העולם הפנימי שלו:

מידי פעם הוא מצליח להוציא את יעלה מהנושא הספציפי שמעסיק אותה כרגע (גם לזה נגיע, בהמשך) ולהכניס אותה לעולם הקלקר המופלא שלו:

ללא ספק שיתוף הפעולה מעשיר את האפשרויות של המשחק, ודברים יפיפיים נוצרים יחד:

איכשהו, כולנו שותפים במידה מסויימת לאהבה הזו, להתעסקות התורנית. בתוך הבית, בתוך המשפחה, הדבר הזה שכל כך חשוב לילד שלנו, מוזר ככל שיהיה, מקבל יחס, הופך למרכזי עבור כולנו. המאמץ למצוא קלקר בגודל מסויים או בצורה מעניינת הוא לא רק של אמיתי, הוא מאמץ משותף. הוא יודע שכולנו רואים אותו, שכולם משתתפים כדי לשמח אותו וכדי לעזור לו, כל אחד לפי יכולתו, לפתור את הנושא שמעסיק אותו, הוא מרגיש שרואים אותו ושיש לו מקום חופשי מספיק ובטוח מספיק כדי למצות את החקירה שלו עד תום, ולעבור הלאה, רק אם ירצה וכאשר ירצה. מחוץ לבית, תמיד יש גורמים מסיחים. יש "צריכים", יש משימות, יש לו"ז ודברים שצריך להספיק, אפילו שאתה בן שלוש (בעיקר אם אתה לא בן יחיד). מבחינתי, התפקיד של הבית (כמובן שגם פה, לצערי יש מגבלות מציאות, אבל לפחות ברמת הכוונה), שלנו או של כל ילד, הוא לאפשר להתעסק במה שמעניין אותך באמת, במה שאתה בוחר, בלי לשפוט, עם מינימום התערבות, אבל עם מקסימום תמיכה, אמונה וסביבה בטוחה.

עכשיו, ממש רגע לפני שאמיתי מתחיל את שנתו הרביעית בעולם, נדמה שההתאהבות שלו בקלקר במגמת דעיכה. אני משערת שכמו עם הכדורים שהיו לפניו, הוא ימשיך להתלהב מחתיכות מעניינות של קלקר לפחות לשנה הקרובה, אבל מסתמן שאת עיקר אהבתו וההתלהבות הכל כך רבה שלו, הוא מתחיל להפנות לכיוונים אחרים. אני לא יכולה לנחש מה ילווה אותנו לאורך כל השנה (אם כי אני סקרנית מאוד לגלות), אבל בהחלט יש לי מושג לפחות לגבי תחילתה…ועל כך, ברשומה הבאה.

בינתיים, אנחנו מודים לקלקר מעומק הלב על כל הכיף, השיעורים והשמחה שהוא הביא לאמיתי השנה:

 

איזה אהבות מעניינות היו לילדים שלכן בגילאים האלו? היצירתיות של ילדים ללא ספק עולה על כל דמיון…וכמו שאמרתי, אנחנו לא נפרדנו סופית מהקלקרים בחיינו, אז עוד רעיונות והצעות מעניינות לפעילויות עם קלקרים תמיד יתקבלו בברכה!

מה קונים ליום הולדת 3

עוד שבועיים בדיוק ליום הולדתו השלישי של אמיתי!
נכון שימי הולדת תמיד מצליחים להפתיע? למרות שאני חושבת על המאורע כבר כמה שבועות, אני עדיין מופתעת שהתינוק שלי כבר בן שלוש. כמיטב המסורת, את חודש יום ההולדת שלו בבלוג החלטתי לפתוח ברשימת מתנות מומלצות, כאלו שישמחו עד אין קץ את אמיתי, ועוד הרבה בני שלוש אחרים. כמובן שהרשימה נעשתה עם התאמה אישית לאופי ולהעדפות של אמיתי, אבל נראה לי שכמעט כל בן (ובת) שלוש ימצאו משהו שישמח אותם פה ברשימה.
מחפשים מתנות לגילאים אחרים? מוזמנים להציץ ברשימות שלנו מהשנים הקודמות-
רשימת המתנות של אמיתי מגיל שנתיים
רשימת המתנות של יעלה מגיל ארבע- חלק ראשון וגם חלק שני
רשימת המתנות של יעלה מגיל חמש
כבר סיפרתי פה בעבר איך אני מכינה את רשימת המתנות- קודם כל אני כותבת על דף את כל הדברים שילד (או מבוגר, אבל תמיד ילד) יום ההולדת אוהב. את כל מה שמאפיין אותו. את כל מה שעולה לי לראש כשאני חושבת עליו. לאט לאט כל מאפיין מקבל רעיונות למתנות מתאימות. חלק מהמאפיינים מקבלים דווקא רעיונות לבילויים מתאימים או למתנות פחות מוחשיות, אבל את זה נשאיר להזדמנות אחרת. בינתיים-

10 מתנות ליום הולדת 3

1. ערסל עיטוף
02-ערסל תליה
זו המתנה שאמיתי יקבל מאיתנו, ההורים. בתור ילד, מה שנקרא, "מאותגר חושית", אמיתי מאוד אוהב, מצד אחד, עירסולים, כרבולים וחיבוקי דוב, ומהצד השני- קפיצות, תנועתיות ותחושה של סכנה. ערסל העיטוף הזה משלב (בתיאוריה, ומהתנסות קצרה בלבד אצל חברים) את כל האפשרויות האלה. וכולן בתוך הבית, במזגן (כלומר, קצת מתנה גם בשביל אמא). בחרנו דווקא את הדגם הזה בגלל ההבטחה למשקל שהוא יכול לשאת- יותר משאר הדגמים שמצאתי בשוק.
2. מטפחת משי גדולה
04-מטפחת משי
עוד בנושא המשחקים התחושתיים, אמיתי מאוד מאוד אוהב לשחק במטפחות בד. מהרגע שהוא גילה אותן, לגמרי במקרה, בשיעור יוגה, ניצתה אהבה גדולה. מאז קנינו שתי חבילות של מטפחות כאלו, שאצלי מכונות "מטפחת המורה לריתמוזיקה" ואין לי מושג מה השם האמיתי שלהן, והן מככבות במשחקים שלו. מטפחת המשי האמיתי הענקיות מציעות חוויה אחרת, ואני חושבת שאמיתי מאוד יהנה ממנה.
3. בצקינטי- 
אחד-לפני-אחרון בתחום הוויסות החושי, כבר המלצתי עליו בפירוט ברשומה הקודמת– קודמת. בכלל, קשה לפספס שבעיני כל מה שקשור לבצק זו מתנה מושלמת. השנה בצק קינטי הוא הסוג הנבחר שלנו.
4. סולם חבלים-
אחרון באמת בתחום הוויסות החושי. סולם חבלים מאפשר גם פעילות מוטורית נהדרת, וגם עוד התעסקות בתחום של שיווי משקל, איזון וחוסר איזון, שכל כך משמעותי עבור אמיתי. כמובן שאפשר להכין סולם חבלים לבד, אפילו די בקלות. מודה שאני לא ממש סומכת על עצמי בתחום הבטיחות של סולם כזה, אז האפשרות הנהדרת של "הרואה בעץ", החנות הישראלית הכי מעוררת השראה שמצאתי ב"מרמלדה מרקט" מזה תקופה ארוכה (וששמה עוד יחזור כאן ברשומה, בלי אחוזים, לצערי :), היא הבחירה שלי כרגע.
5. קוביות
הרעיון הזה עבר כמה גלגולים. יש לנו בבית כמה סטים שונים של קוביות לבנייה, ואמיתי, בתקופות, מאוד אוהב לבנות מהן. כבר תקופה אני חולמת (עבורו, כמובן שעבורו) על סט קוביות טבעיות מעץ:
06-קוביות טבעיות
לחיצה על התמונה תוביל אתכן למקור המהמם שלה. ממש חלמתי על סט קוביות כזה. ואז נתקלתי בשתי גרסאות מקומיות, 100% כחול לבן, שונות, אבל מעניינות לא פחות.
אצל "הרואה בעץ", מצאתי את הגרסה הזו, של שאריות עץ ששוייפו וצופו ומאתגרות את הדמיון ואת יכולות הבניה:
15-קוביות 2את הגרסה השניה מצאתי במוצר ישראלי חדש- "ollies". כאן מדובר בקוביות עץ בצורות מוכרות, עם מגוון מרתק במיוחד של חיבורים מעניינים. אמיתי ואני התנסינו בהן, ומדובר באמת באתגר שונה ומדליק. לתחושתי הקוביות של "אוליז" מתאימות לגילאים קצת יותר בוגרים, אולי לרשימה של גיל ארבע…אבל הן עדיין נהדרות ולגמרי מעוררות השראה:
07-אוליז
6. מקדחה ידנית:
כאמור, אמיתי מאוד אוהב לבנות דברים. במשחק ה"משפחה" היומיומי בביתנו, התפקיד הנוכחי שלו הוא "תינוק-בנאי". הכי הוא אוהב כלי עבודה אמיתיים, ויש לו אוסף מכובד של כלים בהם הוא משתמש לבניה (הפוסט הבא מתוכנן לעסוק בזה, אז אני מבטיחה פירוט). המקדחה הזו קצת גבולית מבחינת הגיל, אבל אני חושבת שהוא כבר יכול להפיק ממנה הרבה הנאה ולשדרג את הבנייה שלו.
7. פאזלים:
בנאלי משהו, אבל מבחינת אמיתי, פאזלים הם לגמרי חלק מאתגרי הבניה החביבים עליו. מבחינתי, למצוא פאזלים שמתאימים לו זה אתגר לא פשוט בפני עצמו. אני אוהבת פאזלים עם תמונות "אמיתיות"- לא מצועצעות מידי, לא מקושקשות מידי ובלי המצאות של קנגורו רוחץ ליד דוב פנדה (לא משהו עקרוני נגד תמונות מדומיינות. פשוט לא בפאזלים לגיל 3). זה בהחלט יכול להיות איור, כמו זה שבתמונה (צולם בביקור בחנות הצעצועים הקרובה לביתנו לפני זמן מה), או צילום. עם זאת, בגלל שלפאזלים יש זמן חיים די קצר בביתנו (לרוב אחרי כמה חודשים של הרכבות, הילדים מאבדים עניין בפאזל הספציפי והוא עובר הלאה), הייתי שמחה למצוא כאלו במחיר סביר, או מיד שניה… מבחינת גודל הפאזל- אמיתי מצליח כרגע להרכיב פאזלים של 12 חלקים עם מעט עזרה ופאזלים של 24 חלקים עם עזרה צמודה יותר, אבל עדיין נהנה מהאתגר ולא מתוסכל ממנו.
8. אביזרי מונטסורי תואמי גיל:
יש הרבה אפשרויות בתחום הזה. נראה לי שזה שלב השיא של האביזרים המונטסוריים. שתי דוגמאות שהן לא מאוד יקרות ומאוד מוצלחות בעיני-
לוחות צילינידרים– קודם כל זה סוג של בנייה. מעבר לזה, ענייני ה"הכי חזק הכי גדול הכי גבוה" מעסיקים את אמיתי גם הם, מאוד. לוחות הצילנדרים עוסקים במיון לפי מאפיינים משתנים- גובה, רוחב, עובי. למריה מונטסורי יש הסבר נהדר לתפקיד של הפעילות הזו, שבמונטסורי מוגדרת כפעילות סנסורית: "מספר האובייקטים השונים בעולם הוא אינסופי, בעוד מספר התכונות/איכויות שלהם הוא מוגבל. מכאן שהתכונות האלו הן כמו אותית האלפבית, שמאפשרות להרכיב מספר אינסופי של מילים" (תרגום חופשי מתוך הספר The Absorbent Mind, מריה מונטסורי), כלומר, ילד שלמד לתאר כל אחת מהתכונות בנפרד, יוכל לתאר כל אובייקט שיתקל בו, במילים.
מתלה כביסה מיניאטורי– חלק מאביזרי ה"חיים המעשיים" שמאפיינים מאוד את תורת מונטסורי. מאפשר לילד לתרגל מיומנויות חיים בסיסיות, כמו למשל תליית כביסה! הולך נהדר עם פעילות של כביסה ידנית, ובאופן של מפסיק להפתיע- גם ממש ממש כיף לילדים.
9. מאזניים לילדים:
עוד בתחום ה"הכי גבוה הכי חזק הכי גדול"- מאזניים מסייעים להבנה מאוד וויזואלית של הרעיון של "השוואה". זה גם כלי נהדר לשימוש במטבח המשחקים, בפעילויות בניה, בפעילויות תחושתיות ועוד. מצאתי עוד גרסה מאוד מאוד יפה של מאזניים לילדים, אבל לא בטוחה אם יותר פרקטית, גם היא אצל "הרואה בעץ":
10. ספרים:
ספרים הם מתנה מומלצת בכל גיל. הסוד הוא בבחירה הנכונה שלהם. אמיתי מאוד אוהב לשמוע סיפורים, בעיקר סיפורים עם אלמנטים מפחידים (מצחיק כמה שאחים יכולים להיות שונים…ההפך הגמור מיעלה). לאחרונה הוא מאוד נהנה מ"איך האדם הקדמון המציא את הקבב הרומני", מ"ברמלי" וגם מ"קריוס ובקטוס" האלמותי. מעבר לזה, הוא מבלה שעות רבות (באמת, בלי הגזמה) בעיון בספרי הדינוזאורים שלו, עליהם סיפרתי ברשומה על ספריית ספרי העיון שלנו:
לרגל יום ההולדת, הייתי שמחה מאוד להוסיף ספר עיון מוצלח במיוחד על האדם הקדמון, שמעסיק אותו לא פחות. באחד מספרי הדינוזאורים שבידנו מוקדשים כמה עמודים לאדם הקדמון, אבל ספר כמו זה שבתמונה למעלה (שלמיטב חיפושי, לא ניתן להשיג אותו היום…) נראה לי כמו מתנה מוצלחת במיוחד.
11. תוספת בונוס קטנה- דברים שכבר יש לנו, אבל אם לא, היינו שמחים לקבל. כלומר,

עוד מתנות מומלצות לגיל 3:

  • אופניים עם גלגלי עזר + קסדה
  • צבעים מלכלכים- פנדה, שמן, צבעי ידיים: בכלל לא התייחסתי לחומרי יצירה ברשומה הזו, כי באמת שיש לנו מגוון גדול ממש שמתאים לאמיתי. כרגע צבעים מלכלכים במיוחד הם המועדפים שלו, ואנחנו דואגים לאספקה שוטפת שלהם, וגם לסביבה מותאמת.
  • חוברת מדבקות: החביבה על אמיתי כרגע היא חוברת בנושא חלל. כנראה שזה רק בגלל שעד היום לא מצאנו אחת בנושא דינוזאורים. שיטוט קצר ברשת מצא את הדוגמה הזו. באופן כללי, החוברות הנפוצות של הוצאת "תמנון" הן האהובות ביותר על הילדים בביתנו, למרות שאני הייתי בוחרת חוברות אחרות. לפעמים אני מחליטה לשחרר:
  • TOOBS:
טוב, נו, ברור שזו ההמלצה האולטימטיבית, כמעט לכל גיל, לא?! אם זה הביקור הראשון שלכן בבלוג, או שהצלחתן להתחמק מהחפירות שלי בנושא עד כה, הנה רשומת המבוא ל-TOOBER המתחיל. אבל חייבים להיות כנים. גם אם לא TOOBS מקוריים, דמויות קטנות של בעלי חיים (קיימים או דמיוניים), אנשים או חפצים מתחומי העניין של הילד (למשל שפופרת המאובנים או שפופרת כלי הנגינה שלנו)- הן מתנות מושלמות לשלב בו משחקי הדמיון בדיוק עולים מדרגה ותופסים נתח הולך וגדל מחיי הילד.
מה הייתה המתנה המושלמת שקניתן או קיבלתן לגיל 3? יש לנו עוד שבועיים להוסיף רעינות לרשימה…המלצות מנסיון אישי יתקבלו בברכה!

פרח-שמש: פעילויות קיציות

חם. כמה חם. קיץ ואני- זה לא. כל החורף אנשים מופתעים לראות את הילדים ואותי מסתובבים ברחבי הקיבוץ "את מוציאה אותם בכל מזג אוויר!". מה שהם לא מבינים, זה שזה פשוט לא נכון. אני מוציאה אותם במזג אוויר נעים, נפלא, קפוא, גשום ונוח. בקיץ, אנחנו מעדיפים להישאר בבית. במיוחד אני מעדיפה להישאר בבית. אז בתקופה האחרונה יצא, בלי שהתכוונו, שהיו לנו כמה "ימי נושא" כאלו, בלי לצאת מהבית.

באווירת הקיץ השמשי להפליא שבחוץ, הקדשנו יום שלם לפרח הקייצי ביותר שיש- חמניות:

קצת לפני שבועות, כשהעמק מתמלא בשדות של שמשות, קשה לעמוד בפני הפרח הזה. לא סתם הוא זכה לשמו, לחלוטין שמש קטנה עלי אדמות. התגלמות הקיץ, מיקרוקוסמוס קטן ומרתק של מחזור החיים, מעגל השנה ועוד קסמים נהדרים וכל כך זמינים:

אני אוהבת להכניס את הבחוץ אלינו הביתה. אני אוהבת למצוא בחוץ דברים שמשמחים אותנו (את אחד הילדים, או אותי, או את שלושתינו יחד) ולהכניס אותם הביתה- אבל בלי לפגוע בהם. אני אוהבת שהסביבה שלנו מזמנת לנו יופי כזה ונותנת לנו השראה לחקור, ללמוד, לשחק ולדעת יותר. אספתי כמה וכמה רעיונות, וחיכיתי לשעת הכושר שתגיע, להכניס את החמניות הביתה.

ההזדמנות, כדרכן של הזדמנויות למידה, הגיעה לגמרי במקרה ובלי שום קשר לחמניות עצמן. גיסיי האהובים חזרו מטיול בארה"ב, עם חבילת הפתעות שהזמנתי- גם להם (כלומר, לאחיינית המהממת שלי), גם לילדים וגם לי. בין היתר, היו שם צבעי מים נוזליים, שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. מוצר צריכה בסיסי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, וכמעט בלתי ניתן להשגה בארצנו הקטנטנות. אז רציתי לנסות. בין הצבעים התחבא שם צהוב, אז הזמנתי את הילדים לצייר איתי חמניות:

סידרנו מהר מהר קצת השראה- ואן גוך באייפד, צלחת עץ בצורת חמניה, חמניות בד, מזלגות חד"פ, תבנית פלסטיק ממוחזרת וצבעי המים. למה מזלגות? כי זו הייתה ההשראה הכללית שלי. אני התחלתי עם החמניות:

והמשכתי בסגנון חופשי לפי הרעיון המרכזי:

הילדים לעומת זאת, לקחו את ההשראה לכיוון לגמרי אחר:

וממש ממש נהנו מכל רגע:

אפשר לראות, במעומעם, שהשתמשנו בפיפטות פלסטיק גדולות ומאוד ידידותיות לילדים, שהגיעו גם הן באותו משלוח מארה"ב. דרך נהדרת לשחק עם נוזל. מאוד מלכלך ומאוד מהנה:

כאמור, לא מצאתי צבעים כאלו, רחיצים, לא רעילים וידידותיים לילדים, בארץ. בהחלט אפשר לאלתר כאלו גם בבית. אפשר להשתמש בטושים יבשים שיושרו כמה שעות בכוסיות של מים, אפשר לערבב מים, צבע מאכל וסבון כלים ועוד ווריאציות ביתיות. בכל זאת, התקמצנתי על הצבעים ממש, אז די מהר הוספנו גם את צבעי המים ה"רגילים" שלנו, ומשם המשכנו גם לדילול יתר של הצבעים הנוזליים, במקום המתבקש לכך:

מהר מאוד התרחקנו עוד יותר מחמניות, אבל לגמרי נשארנו באווירה קייצית ומלאת צבע:

כשנגמרה ההקצבה של צבעי המים, עברנו לצבעי ידיים בגיגית שקופה:

עם קצת תוספות:

ליצירת מיני-ים מושלם:

בהמשך, חזרנו לחמניות. וחזרנו להשראה הפינטרסטית, הפעם מהקישור הזה (בכלל, הבלוג הזה מומלץ מאוד. אם כבר אתן בקישור, מומלץ לשוטט קצת). ליצירת ערכת בצק עם הזמנה למשחק וליצירה, שלא הספיקה אפילו להצטלם כמו שצריך:

גרעיני חמניה. כמה פשוט, ככה מרתק כשמוציאים אותם מהסביבה ה"טבעית" שלהם במגש הפיצוחים והופכים למשחק:

הבצק הוא בצק המשחק הבסיסי שלנו, עם צבע מאכל צהוב ועוד קצת כתום. נעים נעים ומלא אפשרויות:

אמיתי נהנה מהבצק להפליא. ההתלהבות שלו מבצק משחק לא פוחתת. לשחק לצידו זו ממש השראה. גם יעלה הזמינה חברה וארבעתנו שיחקנו יחד שעה ארוכה. יצרנו מגוון גדול של חמניות:

התחלנו מהבסיס, ואז השתדרגנו:

את עלי הכותרת במקרה הזה, בשילוב של עוד השראה פינטרסטית, יצרנו באמצעות גליל נייר טואלט. איזה כיף שהמוח שלי הופך ללוח פינטרסט נייד, ואני מצליחה, ברגע הנכון, לשלוף את הרעיון המתאים שראיתי אי אז ושמרתי לשעת הכושר…

בהמשך נזכרנו שדבורים מאוד אוהבות חמניות, אז הבאנו אותן:

ויצרנו להן ולחבריהן החרקים שדה חמניות פורח:

עכשיו עונת החמניות מתקרבת לסיומה, הצהוב צהוב היפיפה הזה מתייבש בחום העז של העמק ומתכנס לאט לאט לשקיות גרעינים או לבקבוקי שמן. עוד קצת ואת הצהוב יחליף הלבן של הכותנה. עד שזה יקרה, הסביבה שלנו מספקת לנו עוד הרבה רעיונות והזדמנויות למידה מרתקות ולפעמים אפילו מפתיעות ממש.

תיכף מתחיל חודש חדש, מביא איתו את החופש הגדול וגם את יום ההולדת (3!) של אמיתי. חודש יולי בבלוג מתוכנן להיות כל כולו בסימן ילד הקיץ שלי, עם המון פעילויות קיץ ו/או מזגן שאהובות עליו במיוחד, וגם, כמיטב המסורת, רשימת מתנות ועוד הפתעות. לקראת החצי השני של החופש, אני מקווה לסגור כמה התחייבויות קודמות שלי לקוראות הבלוג הנאמנות, עם סדרת רשומות מעניינת במיוחד בנושא חינוך ביתי. קיץ חם לפנינו…בינתיים, מוזמנות לשאוב רעיונות מהקיצים הקודמים שלנו, בעמוד הקיץ של הבלוג.

מה הייתן רוצות לקרוא/לראות פה בימים המהבילים של החופש הגדול? מה יצנן לכן הקיץ (חוץ מקרטיב קוקוס, האהבה הגדולה החדשה שלי?!)? בקשות, הצעות, רעיונות וגם עוד המלצות יתקבלו בשמחה רבה!

5 המלצות קיציות

כבר רמזתי פה שבתקופה האחרונה הבלוג ואני נמצאים בצומת דרכים, כזו של "יחסינו לאן". לא, חלילה, במובן של פרידה, אלא, כמו שפופולרי לומר בימים אלה, במובן של "דיוק". הנושא הזה מעסיק אותי הרבה, הרבה יותר ממה שתכננתי שהוא יעסיק אותי. המון דברים קורים מאחורי הקלעים, אבל פה, בקדמת הבמה של הבלוג, נראה שהעניינים שקטים מהרגיל. כמובן שבבית שלנו העניינים לגמרי לא "שקטים מהרגיל", הרבה מתרחש כאן, אבל גם התור של זה יגיע. בינתיים, במן תקופת ביניים, הצטברו אצלי כמה המלצות משובחות במיוחד על דברים מעניינים שנתקלנו בהם. חמש המלצות- בילוי אחד (עם המלצה ארוכה במיוחד) וארבע מתנות- שתיים לקטנים ושתיים לגדולים (עם המלצות קצרות וממוקדות הרבה יותר).

את מוזיאון האדם והחי זכרתי מבעד לעיניים של ילדה קטנה. המוזיאון סמוך לבית הורי ובמסגרת בית הספר היינו מבקרים בו לעיתים קרובות. מאז שאמיתי התחיל את תקופת הדינוזאורים שלו (בעקבות התכנית הנוסטלגית והו-כה-לא-פוליטקלי-קורקט "היה היה") שקלתי לקחת את הילדים לביקור. לקח לי קצת להנדס את זה, אבל זה קרה:

כמו שזכרתי אותו, בלב הפארק הלאומי ברמת גן, במבנה קטן שלא מרמז כלום על טיבו, נמצא המוזיאון. כמחנ"בים טובים, הגענו בשעה אידיאלית- אמצע השבוע, שעת בוקר מאוחרת למדי. שתי הכיתות שהיו שם לפנינו היו לקראת תום הסיור, ואני צפיתי, בהתאם לזכרונותיי, ששעה היא די והותר זמן לסייר במוזיאון. בסופו של דבר יצאנו אחרי שעתיים, ואיתנו יצא גם השומר של המוזיאון, שנעל את הדלת אחרינו. אבל באמת, שאפשר להספיק גם בשעה. פשוט לא ניסינו :)

הסיור במוזיאון מתחיל בגלגל ההיסטוריה:

מסביבו מוצגים שלבי התפתחותו של האדם הקדמון. החלק הזה מעט מפחיד, מכיוון שמוצגים בו פסלים בגודל אמיתי של, ובכן, אנשים קדמונים. הפסלים נמצאים בתוך כוכים, כך שמי שרוצה להימנע מהם בהחלט יכול לעשות זאת בקלות. יעלה בחרה להימנע מהם בכניסה, אבל ביציאה ביקשה לחזור ולראות אותם ממרחק בטוח. אמיתי התייחס אליהם ביראת כבוד, אבל הסקרנות גברה עליו והוא ראה אותם מקרוב. משם המשכנו לסייר, כפי שרואים בשתי התמונות הראשונות, בעקבות בעלי החיים בעולמנו. הפוחלצים היו להיט צפוי, וגם התצוגה מסביבם, אינטראקטיבית במידה מסויימת (הפוחלצים כמובן מוצגים מאחורי זכוכיות ולא ניתן לגעת בהם, אבל התצוגה מסביב כוללת כפתורים, חלקים נעים ומעט מסכים), העסיקה אותנו שעה ארוכה. הסדר לא לגמרי ברור. בין הפוחלצים יש מוצגים שעוסקים בהריון ולידה של בע"ח שונים, כולל בני אדם, מוצגים שעוסקים בתורשה ובחושים ועוד.

בסוף תצוגת בעלי החיים שוכן החלק לכבודו הגענו:

הדינוזאורים. תצוגה קטנה, אבל מבחינתנו לגמרי עושה את העבודה. הסתובבנו סביבה וישבנו מולה כמעט חצי שעה. אמיתי הוציא את דמויות הדינוזאורים שלו מהתיק והשווה את הדגמים הקטנים לגדולים, ובאופן כללי, היה נרגש מאוד:

בצער רב הפרדנו בין אמיתי לבין הדינוזאורים והמשכנו לעבר התערוכה הזמנית, "חיות הפרא" בהשראת נחום גוטמן. התערוכה הזו הפתיעה, למרות שבדיעבד יכולתי לצפות את זה, כי כבר ציינתי שיעלה מעריכה מאוד את עבודתם של מאיירים. בכל מקרה מדובר בתערוכה מזמינה מאוד:

ופעילה מאוד:

כשהבנו שתיכף נגמר לנו הזמן, חזרנו לסיבוב קצר נוסף באולם הפתיחה, בו, כאמור, התקרבנו עוד קצת לאדם הקדמון, וגם למדנו להצית אש:

משם מיהרנו לצאת, ומאותו הרגע ועד עכשיו (יותר משבועיים אחרי) אמיתי מבקש לחזור. כולנו נהננו מאוד, המזגן היה משובח (אם כי השירותים קצת רחוקים ודורשים יציאה אל החום), היה שקט, אינטימי, מהנה וגם מלמד.

הרבה נכתב (ונאמר ודובר) על החול הקינטי. אותו חול משחק בעל התכונות החמקמקות שהופכות אותו לממכר לגמרי, בלי שום הסבר הגיוני. גם בביתנו הקט, למוד המתכונים התחושתיים, החול הקנוי קיבל מקום של כבוד. לאחרונה נחשפנו, בכמה הזדמנויות שונות, לשדרוג מאותו בית יוצר- הבצק הקינטי. בשבוע שעבר אמיתי קיבל חבילה קטנה, קטנטנה, של הפלא הזה, לגמרי לעצמו. מדובר במוצר לא זול, החבילה הקטנה הזו, שמכילה צבע אחד, עלתה 18 ש"ח, אבל התמורה, הו התמורה. ימים של ידיים עסוקות. כשהילד ישן, אני נהנית. מומלץ בחום לכל מי שמחפש מתנה קטנה של תשומת לב, אבל עם תמורה קצת יותר ארוכת טווח מחנויות השקל (שכבודן במקומן מונח). והסרטון שבקישור? לא מגזים. זה באמת עד כדי כך מגניב. באמת.

 

לפעמים מתנה סמלית זה לא מספיק. לפעמים צריך מתנה גדולה. טוב, אולי לא "צריך", אבל לפעמים מתחשק. לפעמים זה מתאים. לפעמים מוצאים משהו כזה שממש היית רוצה לקנות לעצמך אבל אין לזה שום צידוק, אז יוצאת מתנה ממש מוצלחת לילדים :). את האמת, הפעם זו לא אני, אלא סבתא, שנתקלה במקרה במתנה הנהדרת הזו, שלגמרי עשתה ליעלה את השבוע וכנראה שגם את החודש. נכון, זה לא צעצוע "קלאסי" מהסוג שאני נוטה לבחור בו (ותיכף רשימת המתנות ליומולדת 3 של אמיתי תוסיף כמה כאלו לרשימה), אבל, למרות הפלסטיק- הוא מושלם. והגיע ליעלה בדיוק בזמן, כשתקופת "גידול התינוקות" שלה עושה רושם של לא-תיגמר-לעולם.

בקיצור, הבטחתי בקיצור, אז – בובת תינוקת (החיסרון היחיד- הגוף שלה מבד, ואצלנו נוטים להעדיף בובות רחיצות), עם תיק גב שהוא גם מנשא נוח להפליא (ועברנו כמה וכמה מנשאי בובות בעבר), וגם נפתח ל"ארון" מאובזר בציוד ל"תינוקת":

שעות של הנאה. אנחנו בנינו גם שידה החתלה להשלמת החגיגה, אבל אני מקווה להקדיש לה מתישהו, בעתיד, רשומה משל עצמה.

לא רק לילדים מגיעות מתנות. אני משתדלת להזכיר את זה לעצמי בכל הזדמנות. מתנות הן לא בהכרח חומריות. לפעמים מתנה היא השראה. במקרים (רבים מאוד) מתנה היא למידה. שיעור חדש, שינוי נקודת המבט. לאחרונה אני מחפשת לעצמי מתנות כאלו. כן, זה קשור, בין היתר, גם ל"מאחורי הקלעים" של הבלוג…אז שתי המלצות חמות שהן גם קצת מתנות חומריות:

ליאור פרנקל הוא גורו. גורו כזה, של המאה ה-21, שגורם לך לרצות לעקוב אחריו בפייסבוק, ובאינסטגרם (שאין לי) ובטוויטר (כנ"ל), להיות חברה שלו ולשמוע מה יש לו להגיד, תמיד. קצת קשה להגדיר בדיוק למה. או על מה הוא בדיוק הוא מדבר. בגדול, ליאור פרנקל מאמין שהעולם של היום, וגם של מחר, שונה מאוד מהעולם של אתמול, בו רובנו גדלנו. הוא מאמין שעולם העבודה שונה, ובהתאם, גם הדרך אליו שונה. בין היתר, הוא מנהל בלוג נהדר, קבוצת פייסבוק שוקקת ומרתקת, מרצה ברחבי הארץ (אפילו אצלנו, בצפון הרחוק) וגם- כתב ספר. הספר הזה, בפורמט דיגיטלי (עם גרסה שכתובה בזכר, וגרסה שלמה, נפרדת, בנקבה) או בגרסה מודפסת, הוא לא פחות ממשנה חשיבה. גם למי שלא מחפש עבודה, גם למי שיודע בדיוק מה ייעודו ומה הוא מחפש, גם למי שכבר מצא. והוא גם לא ארוך, קריא, קליל ומשעשע. בקיצור- אחלה מתנה.

כמו ליאור פרנקל, גם ענבל גבור הוא גורו. מסוג אחר לגמרי. ענבל היא מעצבת גרפית, אבל הרבה מעבר לזה- היא בנאדם חיובי ואופטימי. רחוקה שנות אור מהציניות הפסימית שלי. בדיוק בגלל זה, ענבל היא השראה. חיבבתי את הגלויות, המגנטים, המחברות ושאר המוצרים האופטימיים שהיא עיצבה, אבל לפני שנה, כשהיא השיקה את היומן השבועי שלה, התאהבתי. בכלל, יומנים הם סיפור רציני אצלי. סיפרתי פה בעבר על "פרוייקט היומן השמח" (שמסיים כעת את שנתו ה…שלישית?! או הרביעית? כבר הספקתי לספור), שמלווה בקבוצת פייסבוק אותה אני מנהלת. אבל היומן של ענבל הוא הרבה מעבר לזה. אחרי כמעט שנה של שימוש אינטנסיבי אני יכולה להעיד שהיומן של ענבל הוא כלי לחיים.

היום קיבלתי את היומן שלי לשנה הבאה וההתרגשות בשיאה. למה?! כי מעבר לצבעוניות הכל כך משמחת והעיצוב הפרקטי והנהדר, היומן בנוי כדי לתכנן חיים של שמחה ושל חשיבה חיובית. כמה אופטימי. מגוון כלים להצבת מטרות, פירוק, תכנון, מעקב ביצוע. ועוד כלים שמשכנעים אותך שזה ממש קל וכיף להסתכל על הכל באור חיובי יותר- כתיבת רגעים משמחים, תודות, הצלחות והאהוב עליי ביותר- "מה למדתי השבוע". משהו שממש "מכריח" אותי להסתכל על כל נקודות האור האלו, על כל השיעורים הקטנטנים שאני לומדת מידי יום ביומו ולכוון את הזרקור לשם. מנסיון, לא קל להישאר ציני ופסימי עם היומן הזה.

 

אז אלו הן חמש ההמלצות הכי חמות שלי לימים החמים הבאים עלינו ל…ובכן, אחרי הפסקה האחרונה, אין לי אלא להגיד "לטובה". על מה אתם ממליצים? איזו מתנה קטנה מקררת לכם ו/או לילדכם את הימים החמים ועושה לכם שמח בלב? אמא שסובלת מאוד מחום ושני ילדיה צמודי המזגן מודים מראש ומעומק הלב על כל המלצה!

ספריית עיון ביתית לילדים

כל שנה מחדש, מיד אחרי שבועות, אני נעצבת. כל מי שרק הציץ אי פעם בבלוג, כנראה הספיק(ה?) להבין שאני אוהבת חגים. מאוד מאוד אוהבת חגים. ואז, כל שנה מחדש, אני נזכרת, שבעצם, רגע לפני ההפסקה הגדולה שבין החגים (יש הקוראים לה "החופש הגדול"), יש מקום לעוד חג אחד, גדול באמת- "חג הספר העברי". גם כשהייתי ילדה, והוא הסתפק בשם הצנוע "שבוע הספר" ונמשך באמת שבוע, עדיין ראיתי בו חג לכל דבר ועניין, ותמיד הקפדתי לחגוג אותו. כמובן שזה לא עבר כשהתבגרתי.

בשנים קודמות חגגנו את החג פה בבית ופה בבלוג במגוון דרכים- כולן מופיעות בעמוד החג בבלוג. השנה, בהשראת רשומה נהדרת שקראתי לפני כמה חודשים והשאירה עליי רושם עז, החלטתי להתחיל את החגיגות ברשומה קצת אחרת. ההשראה מאחד הבלוג החביבים עליי- How we Montessori. קיילי, כותבת הבלוג מעוררת ההשראה, מספרת ברשומה הזו על ספריית העיון שהיא וילדיה הקימו בביתם.

בעקבות הרשומה ההיא ארגנו מחדש את הספרים שלנו, וייסדנו גם אנחנו ספריית עיון לתפארת:

השאלה הראשונה המתבקשת היא כמובן, למה?! למה ילדים צריכים מדף שלם, נגיש ונוח, שמוקדש לספרי עיון? ומה זה בכלל ספרי עיון לילדים?! ומה עושים איתם?! אז לאט לאט- סדר בבלאגן. וגם הרבה קישורים ותמונות שיתנו הרבה רעיונות.

מהם ספרי עיון לילדים?

ספרים שנכתבו ועוצבו במטרה להנגיש לילדים מידע בנושא כלשהו, לרוב ללא סיפור עלילתי מאחוריו. הקטגוריה הזו בעולם ספרי הילדים הרבה יותר מפותחת ממה שאנחנו מדמיינים, ומשתכללת כל הזמן. לדוגמה כל ספרי החלונות שפופלריים מאוד בתקופה האחרונה, הם ספרי עיון לכל דבר ועניין. במדף שלנו ההגדרה התרחבה עוד יותר- קודם כל,  יש לנו כמה ספרים שלא מיועדים מראש לילדים, אלא ספרי עיון למבוגרים או ספרים שהם לא לגמרי ספרי עיון, אבל עונים על הקריטריונים שלנו…ומה הם?

איך בוחרים ספר עיון מוצלח לילדים?

  • הספר עוסק בנושא שמעניין אחד או יותר מבני הבית, או בנושא שמתקשר לחיי היומיום של המשפחה.
ספרים שאספנו בנושא שמעניין בן משפחה, ממש עכשיו
  • הספר מכיל הרבה תמונות, ברורות, מפורטות ועדיף אמיתיות (איורים ריאליסטיים או צילומים). איורים משעשעים פחות מתאימים לספרי עיון, אם כי בספרי סיפורת כבודם במקומם מונח (ותעיד יעלה, שיודעת לזהות ספרים על פי מאיירהם בצורה מרשימה ממש).
  • הספר מעט טקסט יחסית, והוא כולל מידע מדוייק, ברור ורלוונטי לילדים.
איורים ברורים וטקסט ממוקד ורלוונטי
  • הספר מתייחס אל הילד בכבוד, מכבד את האינטליגנציה שלנו ומסייע לסקרנות שלו בתחום הספציפי.
  • גמישות- קיילי, ברשימה שלה, מציינת שהיא מחפשת ספרים "לטווח ארוך", כאלו שיעניינו את דרי הבית גם בעוד שנתיים קדימה. פה אנחנו חלוקות. אני מאוד בעד גמישות גם במדפי הספרים. יש בהחלט ספרים שהם על-זמניים (למשל אטלס טוב, או מילון). אבל רוב הספרים שלנו הם ממוקדי נושא, ולכן מיועדים לתקופה קצרה יותר. מסיבה זו אני לא ממהרת לקנות ספרי עיון חדשים, אלא מתחילה את החיפוש במקומות זולים יותר. מרבית ספרי העיון שלנו מגיעים בהשאלה מחברים ומבני משפחה, מספריות, מקבוצות ומחנויות יד שניה. ברגע שמספרים לעולם מה אנחנו מחפשים, איכשהו, הכל עושה את דרכו אלינו.
ספר ישן ונהדר בנושא העולם הפרהיסטורי. לא ניתן להשיג אותו                     כבר שנים. מציאה משובחת מחנות ויצ"ו הקרובה לביתנו

למה ספרי עיון?

  • אחת המטרות הגדולות שלנו היא ללמד את הילדים שלנו כיצד ללמוד. ספרי עיון נותנים לילדים הזדמנות ללמידה עצמית, ממוקדת ורוחבית (כלומר, לראות נושא מסויים מכמה וכמה כיוונים). ללמד את הילד שכשאנחנו רוצים ללמוד נושא מסויים אנחנו יכולים פשוט לחפש ספר שעוסק בו- זו מתנה לחיים. ולא, זה לא במקום גוגל.
  • ספרי עיון מאפשרים לנו להיחשף לנושאים חדשים ולזוויות חדשות בנושאים ישנים, ובכך מרחיבים את נקודת המבט– ילד שמעיין במילון או אטלס, נתקל בדברים חדשים שהוא לא ידע. ילד שפתח ספר על דינוזאורים ודפדף הלאה ונתקל לראשונה באדם הקדמון- גילה עולם חדש.
  • ספרי עיון מאפשרים לנו לצאת מה"כאן ועכשיו" ולהנות מהיופי שיש לעולם להציע לנו, גם אם לא כולו נגיש לנו ממש עכשיו. כך למשל אספנו אצטרובלים, בלוטים ואגוזים מהסביבה שלנו, ואחר כך חקרנו אותם בעזרת הספר שהתלווה לפינת הטבע שלנו. למדנו עוד על המציאות שבסביבתנו הקרובה, וגם פגשנו סוגים נוספים של "מציאות", שלא פגשנו בטיול:

  • חשיפה אוריינית– הדפדוף בספרי העיון, גם אם הוא ממוקד בתמונות, מספק חשיפה נהדרת לשפה הכתובה. מכיוון שמראש בחרנו בספרים שנוגעים לתחומי העניין הספציפיים של הילד, המוטיבציה לנסות לקרוא, לנסות להבין לבד מה הספר מחביא בתוכו, היא גדולה. יעלה ואמיתי מבלים שעות בלעיין יחד בספרים, ו"להקריא" אחת לשני:

  • ובאותו נושא- הבחירה בספרי עיון בנושאים שמתחברים לכל אחד מבני הבית בנפרד, יוצרת הזמנה להתקרבות, הזמנה להיכנס לבקר בעולם הפנימי אחד של השני. גם אם מדובר בספרים שהם של כולנו, כל אחד מוצא בהם זווית אחרת, וכשקוראים יחד, כל אחד מתמקד ומשתף בזווית שלו, ונוצרת קריאה אחרת, חוויתית ומוצלחת.

אילו ספרים כדאי לשים בספריית העיון הביתית שלנו?

  • מילון מאוייר– מאפשר דפדוף חופשי ומעבר בין עולמות שונים, מחזק יכולות אורייניות רבות וקל לשליפה במצבים ספציפיים, לרוב אפילו יותר מגוגל.
  • אטלס– מאפשר לצאת למסעות בלי לקום מהספה, לפתח הבנת מרחקים וקני מידה, חושף לתרבויות חדשות. השתמשנו באטלס שלנו למשל כשטיילנו למצרים או כשהתכוננו לאולימפיאדה:

  • מגדירים ומדריכי שדה שונים– כבר עסקנו בנושא פה לא מעט בבלוג, אצלנו בבית מככבת סדרת מדריכי הכיס של "טבע ישראלי", בנוסף לכמה מגדירים מפורטים יותר בנושאים שמעניינים אותנו. הנה למשל שימוש במגדיר החרקים, במגדיר ציפורים, ובמגדיר פרחים וקצת על למה בכלל להשתמש במגדירים.
  • ספרי אמנות– כאלו שמוקדשים לאמן מסויים, לזרם מסויים או לעקרון אמנותי, קטלוגים של תערוכות ועוד. כאן לרוב אני נוטה להעדיף ספרי אמנות שמיועדים למבוגרים, ומספקים ידע אמנותי במקביל להשראה רבה ליצירה. גם מדריכי אמנות מסוגים שונים מתקבלים בברכה, כמו למשל המדריך לתפירת בגדי בובות שיעלה מצאה פעם בחנות יד שניה ומאז הוא מלווה אותה. בספרי האמנות שלנו אנחנו משתמשים בעיקר כשאנחנו מחפשים השראה, כמו למשל בפעילות שעשינו עם הספר על חנוך פיבן, או בהשראה מגדולי הציירים שציירו את הסתיו :

  • ספרי מדע, טבע והיסטוריה- יש עשרות סדרות נהדרות שמסבירות עקרונות מדעיים, מאפשרות הצצה לחלונות מידע בנושאים שונים, מדגימות כיצד לבצע ניסויים ועוד ועוד. אנחנו אוהבים מאוד את "ספריית פלאי הטבע" וספרי חלונות למיניהם (יש בשוק כמה סדרות טובות, אין מנוס מלבדוק כל ספר לגופו). כך למשל ספרים מהקבוצה הזו ליוו אותנו במפגש עם החיות הארקטיות, ובפעילויות רבות עם ה-TOOBS שלנו.

  • היסטוריה משפחתית– אני קצת חלוקה עם עצמי בשאלה האם הקטגוריה הזו שייכת לספריית ספרי העיון, אבל אצלנו בבית היא כן- אלבומי תמונות, ביוגרפיות אישיות של בני משפחה (ספרים שהודפסו, חוברות זיכרון, עבודות אקדמיות), ספרים היסטוריים שעוסקים בסיפור המשפחתי האישי או במקום בו אתם גרים (כמובן כאלו שמתאימים לילדים. אצלנו למשל מאוד אהוד ספר על הלינה הקיבוצית ועל החיים בקיבוץ "של פעם", ספר עשיר בתמונות, הרבה מהן של ילדים).
  • ספרי חגים– במדף ספרי העיון שלנו נמצאים גם ספרי החגים- ההגדה של פסח, סיפור מגילת אסתר ועוד. הם מלווים את פעילויות החגים שלנו שנה אחרי שנה.
  • ספרי מידע, הדרכה, אלבומי תמונות וכו' בנושאים ספציפיים שהילדים אוהבים- כמובן שזה משתנה בכל תקופה. בתחילת הרשומה ראיתם שספרי דינוזאורים מככבים אצלנו בגדול עכשיו. מהצד של יעלה, יש לנו תחומי עניין קצת אחרים, שמזמנים סוג אחר לגמרי של ספרים:

אז מה דעתכן? יש מקום לספריית עיון ביתית לילדים? באיזה ספרי עיון מוצלחים לילדים נתקלתן לאחרונה? המלצות לרכישות נוספות בשבוע הספר יתקבלו בברכה…

חיטה

שבועות הוא כנראה החג בעל הכי הרבה שמות ומשמעויות מבין כל החגים בלוח השנה שלנו. אני אוהבת את החופש הזה, לבחור מבין כל משמעויות החג, הסמלים והרעיונות, רק את אלו שמדברים אלינו, שמתאימים לאורח החיים שלנו ולמקום שלנו עכשיו. בשנה שעברה בחרנו דברים אחרים, בשנה הבאה, מניחה ששוב נבחר אחרת. השנה החלטתי שחג השבועות שלנו יתמקד בשבעת המינים.

קודם כל, כי כולנו מאוד אוהבים צמחים, כל אחד מאיתנו נהנה מהם מזווית אחרת-אמיתי נהנה מעבודת האדמה. הוא אוהב להרגיש אדמה, לגזום, לשחק בגזם, חולם להיות גנן. יעלה אוהבת את היופי שבפרחים, את הצבעים שלהם ואת הסמליות החגיגית. אני אוהבת ללמוד על צמחים, מסתקרנת מהמגוון, מהדימיון, מהשוני, מהמנגנונים הביולוגיים הנפלאים.

חוצמזה, שבעת המינים מאוד נוכחים בסביבה היומיומית שלנו. בעונה זו של השנה אנחנו מוקפים בשדות חיטה, ובמשך כל השנה אנחנו פוגשים מידי יום ביומו עצי זית, רימון, תאנה ותמר. הגפנים קצת יותר רחוקות, אבל אנחנו מפצים על זה באכילה  יומיומית נלהבת של תוצרתם.

אחרון חביב- אני מאוד אוהבת את החיבור של שבעת המינים למעגל השנה. לא רק ילדים אוהבים חזרתיות וטקסיות. גם לנו, כמבוגרים, יש משהו מרגיע ומנחם במעגל הזה, שתיארה כל כך יפה שמרית אור:

"מעגל נפתח בכל שנה
ומעגל נסלח בכל שנה
ואם דבר לא השתנה
מחר ודאי נצחק.
מעלה כשזה טוב
ולא נורא כשמטה, אם זה רע –
תמיד יש עוד ברירה –
הזמן הוא כמו גלגל ענק"

כי שבעת המינים פזורים יפה יפה סביב מעגל השנה. כל אחד מהם מבשיל בזמנו ונקטף בזמנו (וכמעט לכל אחד מהם יש פועל נפרד ל"נקטף", שזה דבר יפה בפני עצמו…קוצרים, מוסקים, אורים, בוצרים, גודדים ורק את הרימונים פשוט קוטפים), ויחד הם כל החקלאות הארצישראלית וכל מעגל השנה הארצישראלי שאהוב עליי כל כך וגם משל כל כך חכם ועדין על אנשים באשר הם.

אז אחרי כל ההקדמה הזו, את ההכנות שלנו לחג השבועות התחלנו עם החיטה. תכננו להקדיש יום לכל אחד משבעת המינים. כמובן שכרגיל, למירוץ החיים היו תוכניות אחרות, אבל מניחה שנגיע לכולם ברמה זו או אחרת.

התחלנו מניצול היתרון הגיאוגרפי היחסי שלנו ומזג האוויר המושלם שהיה, ויצאנו ליום כיף בשדות החיטה:

שדה קצור ובאלות גבוהות. באמת שלא צריך יותר:

הזדמנות נהדרת לבחון מקרוב את שיבולת החיטה:

וגם להרגיש הכי גדולים והכי חזקים בעולם:

הזמנו חברים טובים להצטרף:

אחרי פיקניק ארוחת בוקר מפנק והמון משחק ברחבי השדה, עברנו לחלק האמנותי:

מהבית הבאנו בריסטולים, מספריים, דבק וגם כמה קפסולות קפה ריקות. את השאר אספנו מהסביבה:

קפסולות הקפה הפכו לעציצונים קטנים ומדליקים:

וגם אנחנו האמהות נסחפנו ליצירה המיניאטורית והמדליקה הזו:

אחרי מנוחת צהריים קלה, נפגשנו שוב עם החברים להמשיך "יום החיטה". חקרנו יחד גרגירי חיטה (מהחנות), ראינו כמה קשה לרסק אותם, אפילו עם אבנים:

כשהבנו שלא נצליח לייצר קמח בעצמנו, עברנו לגרסה הקנויה, והכנו לנו בצק משחק בהשראת החיטה, מקמח מלא וזהב. המון זהב. מתכון מלא בתחתית הרשומה:

הוספנו אביזרים תואמים- גרגירי חיטה ופסטה שיבולים (ששמרתי מהקופסה התחושתית של השנה שעברה):

הבצק, כהרגלו, יצא נעים ונפלא, והילדים היו מרותקים ועסוקים שעה ארוכה:

בעוד ה"קטנים" נהנו ללוש, למעוך ולהחביא הפתעות, ה"גדולות" הכינו תמונות ויצירות מורכבות:

היה לנו יום ארוך בסימן החיטה, מלא פעילויות וחוויות. הבצק, היצירות שהכנו וכמה שיבולים שאספנו לקישוט הבית ממשיכים ללוות אותנו לעבר החג הכי זהוב בשנה.

כמובטח, הנה המתכון המלא לבצק נצנצים זהוב ומלא חיטה. ניסיתי פורמט חדש של מתכונים, זה לא מושלם, אני עוד לומדת (ועדיין לא מבינה למה הכותרת נחתכת ככה…). מה דעתכן? יותר נוח ממתכון כתוב בבלוג? אפשר לשמור כתמונה בפלאפון או בפינטרסט…אשמח לחוודת דעתכן המלומדת!

ולאיזה משמות החג אצלכן הכי מתחברים? חג הקציר? חג החלב? חג המים? חג מתן תורה? חג הביכורים? ואיך מתכוננים?

ירושלים הבנויה

"החשיבה העצמאית מתפתחת ביכולת לשאול שאלות אפילו יותר מאשר במאמץ לענות עליהן…התנועה לפיתוח החשיבה היוצרת הדגישה את הצורך…לפתח את היכול לשאול שאלות, בייחוד לגבי תחומים ועניינים שנראים לכאורה ברורים ופשוטים" (ציטוט מהספר "מבוא לחינוך ולהוראה"/צבי אדר)

שלב ה"למה", כידוע לכולנו, הוא שלב הכרחי בהתפתחות הילד. חבל שאף אחד לא מכין אותנו, ההורים, לרמות המורכבות שהשאלות האלה מצליחות להגיע אליהן. כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי שוברת את הראש מול השאלות שיעלה מצליחה להגיע אליהן. והאמת? שהציטוט הזה שלמעלה, הוא לא משקר. השאלות הכי קשות הן אלו שעוסקות בדברים שנראים לי כל כך טריוואליים, שאני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שעצרתי לחשוב עליהם. לפעמים אני יודעת את התשובה, אבל אין שום מושג איך להסביר אותה, ולפעמים אפילו לנסח אותה במילים. מקבץ קטנטן, לא אקראי, אבל לגמרי אמיתי, של יעלה מהימים האחרונים:

  1. מתי נגיע כבר לכותל? הכנתי פתק ואני כבר לא יודעת איפה הוא.
  2. למה הפרות שלמעלה קטנות והפרות שלמטה גדולות?
  3. אבל יש ישראלים, מוסלמים, דתיים, יהודים, נוצרים? למה? מי זה? ומה אנחנו?

כמובן שלכל שאלה כזו יש אינסוף סעיפים, תתי סעיפים, אסוציאציות צדדיות ושיחות בלתי נגמרות. לא קל. לא קל. בכנות? אני פולניה. אוהבת להתלונן, הרבה. אבל השאלות האלו הן אחד החלקים הכי אהובים עליי בהורות. הצורך לחשוב מחדש על כל מה שאני יודעת, ויותר מזה- ההצצה הנדירה למתרחש בתוך הראש הקטן שמולי. השאלות האלו רומזות לי מה באמת מעניין את הילדים שלי עכשיו, מה מעסיק אותם, מסקרן אותם, לאיזה כיוונים אפשר וכדאי לנסות ללכת איתם. ממש רמזים שמובילים אותי במפת האוצר. אני רואה גם איך השאלות האלו מכוונות את המעשים של יעלה, במשחק הדמיוני, במשחקים עם חברים, באנשים שהיא בוחרת לנהל איתם שיחות. היא משתמשת בכל מה שנמצא סביבנו כדי למצוא את התשובות לשאלות שמעסיקות אותה.

גם אמיתי שאלן לא קטן. כרגע, השאלות שלו ממוקדות מאוד באיזור אחד בגוף שלו…אמנם הוא פטפטן לא פחות מיעלה, אבל אצל אמיתי, כדי לגלות מה באמת מעסיק אותו, צריך פשוט להסתכל. הוא מצליח להביע כל נושא שמעניין אותו בעולם, באמצעות האביזרים שסביבו.

האתגר הגדול באמת הוא למצוא פעילויות שיגעו גם בדברים שמעסיקים את יעלה, גם בדברים שמעסיקים את אמיתי, וגם יעניינו אותי. כי מנסיון, אם זה לא מעניין אותי, זה פשוט לא מצליח.

ואז הגיע יום ירושלים. באמצע ההכנות שלנו לשבועות (כן, זה בדרך). תמונה אקראית בפייסבוק (שאני לא מעלה כאן כי אין לי מושג למי לתת קרדיט. את התמונה העלתה אמא שצילמה יצירה שהגננת של הבת שלה עשתה עם הילדים) ובום- הכל התחבר. כי אחד הדברים שאני הכי הכי אוהבת, זה את ירושלים. גם כמעט ארבע שנים אחרי שהתרחקנו ממנה, אני לא מפסיקה להתגעגע. אז שיתפתי בגעגועים את הילדים:

הוספתי פנימה את הנושא שהכי מעסיק את אמיתי- בנייה, מכל דבר, עם עדיפות לחומרים ממוחזרים ואקראיים:

(רשימת ציוד לבניית הדגם בתחתית הרשומה)

והתחלנו לבנות את הדגם הירושלמי שלנו, עם השאלות של יעלה בראש. שלב התכנון כלל מעבר על הרבה תמוונת של "קווי המתאר" של ירושלים ודיונים ארוכים על פרספקטיבה, גובה, עומק, פרקטיות ועוד מושגים שאין שום דרך להסביר מלבד להתנסות בידיים ובעיניים. ואז ניגשנו לעבודה:

אמיתי בחר בבנייה חופשית, יעלה נצמדה לתוכנית. לא מקרי, ובכל מקרה- שתי הדרכים כשרות. החיבור העז (ובעל המקור הלא ידוע) של יעלה לכותל הפך אותו למרכז הפרוייקט:

קופסת קרטון ריקה, אבני פסיפס ושני ילדים מרוחים בדבק:

לפני שתי רשומות כתבתי על עניין הריכוז העמוק והכוח שלו, אני עוד אחזור לנושא הזה בקרוב, כי אמיתי חזק עכשיו בשלב גילוי יכולות הריכוז שלו, וזה תהליך מרתק לעקוב אחריו. הוא היה מרוכז כל כך בתהליך ההדבקה, השאיר ליעלה רק פיסה קטנה להדביק עליה. להפתעתי, היא לא התלוננה:

התוצאה הסופית לא עניינה אותו, בכלל. כשסיים להדביק, הוא חזר למגדלי הגלילים ולא התעניין בהמשך. יעלה הייתה מגוייסת ומרותקת:

לא קל לזהות, אבל יש ייצוג לשלוש הדתות. כל מבנה תוכנן, נוסה ובוצע בקפידה. לסיום אפילו התעסקנו קצת בכתיבה:

כשסיימנו להדביק את כל החלקים למקומם, יצאנו שלושתינו לתת "טאצ'" סופי ליצירה:

למרות הריח, הצביעה בספריי צבע תמיד מרתקת ומלהיבה, והתוצאה תמיד יפה:

ואחרי ייבוש:

את התוצאה הסופית תלינו בבית, מקור להשווצה ולגאווה לכולנו. על הדרך הרווחנו פרוייקט משותף שכולנו נהננו ממנו, ציינו יום חגיגי בלוח השנה הישראלי (יום יבוא ונוכל לעסוק גם במורכבות שבו), נתנו במה להעדפות של כל אחד מאיתנו ואולי אפילו התקדמנו קצת בחיפוש התשובות לשאלות של יעלה. מבחינתי, זו הצלחה.

כמובן שזה לא במקום ביקור בירושלים עצמה, אבל את זה אנחנו שומרים לימים קצת פחות עמוסים…ללא ספק, עבר הרבה יותר מידי זמן מהביקור האחרון שלנו במוזיאון המדע.

אז מה תצטרכו כדי לבנות דגם תלת מימדי לתלייה? (ירושלים היא רק דוגמה. אפשר לבנות דגם כזה בכל נושא שבעולם)

  • תמונה/תמונות של קווי המתאר של הדגם, להשראה
  • מסגרת ישנה של תמונה
  • גלילי נייר בגדלים שונים
  • קופסאות קרטון בגדלים שונים (קופסאות של תרופות הן משובחות ממש לבניית דגמים)
  • פקקים ומכסים של קופסאות פלסטיק (גם הקופסאות עצמן יכולות להיות יעילות, אם מצליחים לנקות אותן היטב)
  • מקלות ארטיק
  • קרטון גלי (אופציונלי, בעיני זו תוספת נחמדה)
  • דבק פלסטי
  • ספריי צבע
  • אפשרי- אובייקטים קטנים שקשורים לנושא הדגם (במקרה שלנו, דמות של אריה ואותיות עץ)

באופן אישי, אני נוטה לאגור גרוטאות בצורה, ובכן…מוגזמת, כך שלא חסרו לנו אפשרויות ליצירה. באופן קבוע אני מתלבטת איך לאחסן את הגרוטאות האלו שיהיו נגישות אבל לא יראו כמו ערימת זבל באמצע הבית…רעיונות מקוריים יתקבלו בברכה!

איך אתם מתמודדים עם כל השאלות הפילוסופיות של הילדים?! ואיך מציינים אצלכן את יום ירושלים? אם אתן מחפשות עוד רעיונות, מוזמנות לבקר ברשומות הבאות:

להמשיך לקרוא

חשבונפש- בלוגולדת 8

אתמול חגגתי בלוגולדת שמונה. שמונה (!!!) שנים עברו מאז לחצתי בפעם הראשונה על כפתור ה"פרסם" ושלחתי רשומה לאוויר העולם. שמונה שנים ש"לג'ירף יש צוואר ארוך" כבר קיים. נכון, הוא היה מאוד שונה לפני שמונה שנים, גר בבית שונה, עם תלבושת שונה, נושאים אחרים העסיקו אותו, אבל גם אני הייתי מאוד שונה אז, עם בית אחר, תלבושת שונה ונושאים אחרים שהעסיקו אותי. עברנו הרבה יחד, הבלוג שלי ואני, והרגשתי שביום ההולדת הזה אני חייבת לו חשבון נפש, אבל אחד כזה רציני. התחלתי אותו כמה חודשים לפני יום ההולדת. ברשומה הקודמת צירפתי גם אתכן לחגיגה, כששאלתי אתכן קצת איך ומה הייתן רוצות לראות כאן בבלוג. התשובות שקיבלתי ריגשו אותי, חיזקו אותי ודייקו אותי עוד יותר לכיוון אליו הבלוג ואני רוצים ללכת.

כשהתיישבתי לכתוב לו, לבלוג, רשומה ליום ההולדת הזה, קרה לי דבר מוזר, שעוד לא קרה לי. היה לי קשה עם המקלדת. את הרשומה הזו, בפעם הראשונה, כתבתי קודם כל בעט, במחברת, ורק אז העברתי (עם שינויים קלים) למסך. כיף שגם אחרי שמונה שנים יש עוד "פעם ראשונה". אז זה מה שכתבתי לו, לבלוג שלי, כשניסיתי למקד לעצמי ולו, מה בדיוק המטרה, מה אני רואה כשאני מסתכלת קדימה על ה"לשנה הבאה":

לפעמים יש דברים שאני רוצה ללמד את הילדים. באתי מתוך עולם כזה. העולם בו כולנו גדלנו, וחיינו, ועדיין גדלים וחיים (טפו, טפו, בלי עין הרע). עולם בו המבוגרים, ה"יודעים", מלמדים. עולם בו יש דברים ש"צריך" לדעת, ואם "צריך" לדעת- אז מלמדים. עולם בו מי שלמד ועבד רכש ידע בעל ערך ותפקידו הוא להעביר את הידע הזה הלאה.

למה?

כי צריך. צריך חשבון, ועברית, ביולוגיה, קצת פיזיקה, קצת ספרות, בגרות מלאה. כי צריך. בתוך העולם הזה למדתי בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון. בתוך העולם הזה סיימתי (בהצטיינות) תואר, וחבשתי כובע מקצועי איתו נכנסתי (כקלינאית תקשורת) למערכת החינוך (המיוחד), כדי ללמד. עם ברק בעיניים ואמונה הלב התחלתי ללמד ילדים. בתוך העולם הזה גם הפכתי לאמא בפעם הראשונה, והשניה. שני ילדים שהם שלנו. לגמרי שלנו. והאחריות- לגמרי עלינו.

לאט לאט, משהו הרגיש לי לא נכון. פתאום, כששאלתי את עצמי 'למה', התשובה כבר לא הייתה לי כל כך ברורה. אז התחלתי לחפש. התחלתי מסע חדש לגמרי, של לימוד אחר לגמרי. לימוד מסוג שעדיין לא הכרתי. התחלתי ללמוד על למידה, על חינוך, על הוראה. חזרתי לקרוא בלי הפסקה, אבל כבר לא ספרי "קריאה". קראתי ספרי עיון עבי כרס, ישנים, בשקיקה ועם מרקר ביד. לא ממש ידעתי למה. התחלתי ללמוד מתוך צורך פנימי ואמיתי לגמרי בלמידה, בלי לדעת מה המטרה, בלי תואר, או תעודה. בלי מבחן, עבודה או הסמכה. למדתי כי זה עניין אותי. גיליתי סוג חדש לגמרי של למידה. זה לא קרה ברגע. זה לא היה קסם או התגלות. המון פעמים בדרך עצרתי לשאול 'למה' ולא ידעתי את התשובה.

בשלב מסויים הבנתי- זו בדיוק הלמידה שאני רוצה- לי, לילדים שלי, לחברה בה אני חיה ובה הם גדלים.

לא סיימתי עדיין את המסע, את הלמידה. אני אפילו לא קרובה עדיין. יש לי הרבה יותר שאלות מתשובות, עדיין לא הגעתי בכלל אל אף תשובה נכונה,  ולפעמים, גם השאלות לא מספיק ברורות, לא מספיק מדוייקות. אבל בדרך למדתי המון ואספתי המון תובנות, מחשבות ורעיונות. על חינוך, על הוראה, על למידה.

תוך כדי המסע הזה, הפנימי, עשינו גם מסע חיצוני, משמעותי לא פחות. אחרי הריון לא קל, עם לידת בננו השני, החלטנו לעשות שינוי גדול בחיינו ולגדול יחד בחינוך ביתי. אחרי נסיון קצר התמכרנו, ומאז אנחנו גדלים יחד בבית, בלמידה מתמדת. עושים ביחד המון דברים מעניינים.

אז זהו יומן המסע שלנו. מסע הלמידה, שלנו בבית, עם פעילויות, ניסויים, חקירות, משחקים תחושתיים, דמיוניים, יצירות וכל מה שבא. ומסע הלמידה שלי על למידה, חינוך, הורות והוראה, עם ציטוטים, מחשבות, רעיונות, דילמות והרבה "מאחורי הקלעים". זה מסע, וכמו כל מסע, יש בו עליות וירידות, הצלחות וכשלונות, ניסויים, טעויות ותהיות. זה לא פייסבוק, אלו החיים האמיתיים, או לפחות החלק המעניין שלהם, עם המחשבות, המסקנות והשיעורים.

ועוד שאלה אחרונה נשארה לבלוג שלי בשבילי- למה, בעצם, לשתף את "יומן המסע" הזה ברשת?! מה היה רע ביומן הוורוד עם המנעול איתו שיתפת את כל המחשבות שלך כשאת היית ילדה? ועניתי לו, לבלוג (כן, אני נוטה לנהל שיחות עם עצמי. אפילו די הרבה, מודה), שקודם כל, ליומן הוורוד ההוא שלי, היה הרבה יותר קשה להוסיף תמונות. וחוצמזה, אני באמת באמת מאמינה שאנחנו לא לבד במסע הזה. שעוד (א)נשים מחפשים את הדרך ללמידה אמיתית, יצירתית, כזאת שפותחת את הראש, את העיניים, את הידיים. בשבילנו, כמבוגרים, ובשביל הילדים. שעוד אנשים סקרנים לשמוע על החינוך הביתי, אבל יודעים היטב שגם בלעדיו, הבית הוא המקום ללמידה משמעותית, באמת, לא כסיסמה. והתגובות לרשומה הקודמת הצליחו גם לשכנע אותי שעוד אנשים (מלבדי, ומלבד ההורים שלי ובח"לי :) שמחים לקרוא על הפעילויות שאנחנו עושים יחד, ועל המחשבות והתיאוריות שמאחוריהן.

זה הזמן לאחל לבלוגי האהוב ולעצמי עוד הרבה זמן איכות משותף, עוד הרבה רשומות מוצלחות, הרבה שינויים לטובה, שדרוגים, דיוקים ושיפורים וגם הרבה קוראים, קוראות ומגיבים!

על מה אתן הייתן רוצות לקרוא כאן יותר? איזה רשומות אהבתם במיוחד? שאלות, בקשות, רעיונות והארות לקראת השנה התשיעית הבאה על הבלוג לטובה יתקבלו בשמחה, בברכה ובהודיה גדולה.