ירושלים הבנויה

"החשיבה העצמאית מתפתחת ביכולת לשאול שאלות אפילו יותר מאשר במאמץ לענות עליהן…התנועה לפיתוח החשיבה היוצרת הדגישה את הצורך…לפתח את היכול לשאול שאלות, בייחוד לגבי תחומים ועניינים שנראים לכאורה ברורים ופשוטים" (ציטוט מהספר "מבוא לחינוך ולהוראה"/צבי אדר)

שלב ה"למה", כידוע לכולנו, הוא שלב הכרחי בהתפתחות הילד. חבל שאף אחד לא מכין אותנו, ההורים, לרמות המורכבות שהשאלות האלה מצליחות להגיע אליהן. כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי שוברת את הראש מול השאלות שיעלה מצליחה להגיע אליהן. והאמת? שהציטוט הזה שלמעלה, הוא לא משקר. השאלות הכי קשות הן אלו שעוסקות בדברים שנראים לי כל כך טריוואליים, שאני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שעצרתי לחשוב עליהם. לפעמים אני יודעת את התשובה, אבל אין שום מושג איך להסביר אותה, ולפעמים אפילו לנסח אותה במילים. מקבץ קטנטן, לא אקראי, אבל לגמרי אמיתי, של יעלה מהימים האחרונים:

  1. מתי נגיע כבר לכותל? הכנתי פתק ואני כבר לא יודעת איפה הוא.
  2. למה הפרות שלמעלה קטנות והפרות שלמטה גדולות?
  3. אבל יש ישראלים, מוסלמים, דתיים, יהודים, נוצרים? למה? מי זה? ומה אנחנו?

כמובן שלכל שאלה כזו יש אינסוף סעיפים, תתי סעיפים, אסוציאציות צדדיות ושיחות בלתי נגמרות. לא קל. לא קל. בכנות? אני פולניה. אוהבת להתלונן, הרבה. אבל השאלות האלו הן אחד החלקים הכי אהובים עליי בהורות. הצורך לחשוב מחדש על כל מה שאני יודעת, ויותר מזה- ההצצה הנדירה למתרחש בתוך הראש הקטן שמולי. השאלות האלו רומזות לי מה באמת מעניין את הילדים שלי עכשיו, מה מעסיק אותם, מסקרן אותם, לאיזה כיוונים אפשר וכדאי לנסות ללכת איתם. ממש רמזים שמובילים אותי במפת האוצר. אני רואה גם איך השאלות האלו מכוונות את המעשים של יעלה, במשחק הדמיוני, במשחקים עם חברים, באנשים שהיא בוחרת לנהל איתם שיחות. היא משתמשת בכל מה שנמצא סביבנו כדי למצוא את התשובות לשאלות שמעסיקות אותה.

גם אמיתי שאלן לא קטן. כרגע, השאלות שלו ממוקדות מאוד באיזור אחד בגוף שלו…אמנם הוא פטפטן לא פחות מיעלה, אבל אצל אמיתי, כדי לגלות מה באמת מעסיק אותו, צריך פשוט להסתכל. הוא מצליח להביע כל נושא שמעניין אותו בעולם, באמצעות האביזרים שסביבו.

האתגר הגדול באמת הוא למצוא פעילויות שיגעו גם בדברים שמעסיקים את יעלה, גם בדברים שמעסיקים את אמיתי, וגם יעניינו אותי. כי מנסיון, אם זה לא מעניין אותי, זה פשוט לא מצליח.

ואז הגיע יום ירושלים. באמצע ההכנות שלנו לשבועות (כן, זה בדרך). תמונה אקראית בפייסבוק (שאני לא מעלה כאן כי אין לי מושג למי לתת קרדיט. את התמונה העלתה אמא שצילמה יצירה שהגננת של הבת שלה עשתה עם הילדים) ובום- הכל התחבר. כי אחד הדברים שאני הכי הכי אוהבת, זה את ירושלים. גם כמעט ארבע שנים אחרי שהתרחקנו ממנה, אני לא מפסיקה להתגעגע. אז שיתפתי בגעגועים את הילדים:

הוספתי פנימה את הנושא שהכי מעסיק את אמיתי- בנייה, מכל דבר, עם עדיפות לחומרים ממוחזרים ואקראיים:

(רשימת ציוד לבניית הדגם בתחתית הרשומה)

והתחלנו לבנות את הדגם הירושלמי שלנו, עם השאלות של יעלה בראש. שלב התכנון כלל מעבר על הרבה תמוונת של "קווי המתאר" של ירושלים ודיונים ארוכים על פרספקטיבה, גובה, עומק, פרקטיות ועוד מושגים שאין שום דרך להסביר מלבד להתנסות בידיים ובעיניים. ואז ניגשנו לעבודה:

אמיתי בחר בבנייה חופשית, יעלה נצמדה לתוכנית. לא מקרי, ובכל מקרה- שתי הדרכים כשרות. החיבור העז (ובעל המקור הלא ידוע) של יעלה לכותל הפך אותו למרכז הפרוייקט:

קופסת קרטון ריקה, אבני פסיפס ושני ילדים מרוחים בדבק:

לפני שתי רשומות כתבתי על עניין הריכוז העמוק והכוח שלו, אני עוד אחזור לנושא הזה בקרוב, כי אמיתי חזק עכשיו בשלב גילוי יכולות הריכוז שלו, וזה תהליך מרתק לעקוב אחריו. הוא היה מרוכז כל כך בתהליך ההדבקה, השאיר ליעלה רק פיסה קטנה להדביק עליה. להפתעתי, היא לא התלוננה:

התוצאה הסופית לא עניינה אותו, בכלל. כשסיים להדביק, הוא חזר למגדלי הגלילים ולא התעניין בהמשך. יעלה הייתה מגוייסת ומרותקת:

לא קל לזהות, אבל יש ייצוג לשלוש הדתות. כל מבנה תוכנן, נוסה ובוצע בקפידה. לסיום אפילו התעסקנו קצת בכתיבה:

כשסיימנו להדביק את כל החלקים למקומם, יצאנו שלושתינו לתת "טאצ'" סופי ליצירה:

למרות הריח, הצביעה בספריי צבע תמיד מרתקת ומלהיבה, והתוצאה תמיד יפה:

ואחרי ייבוש:

את התוצאה הסופית תלינו בבית, מקור להשווצה ולגאווה לכולנו. על הדרך הרווחנו פרוייקט משותף שכולנו נהננו ממנו, ציינו יום חגיגי בלוח השנה הישראלי (יום יבוא ונוכל לעסוק גם במורכבות שבו), נתנו במה להעדפות של כל אחד מאיתנו ואולי אפילו התקדמנו קצת בחיפוש התשובות לשאלות של יעלה. מבחינתי, זו הצלחה.

כמובן שזה לא במקום ביקור בירושלים עצמה, אבל את זה אנחנו שומרים לימים קצת פחות עמוסים…ללא ספק, עבר הרבה יותר מידי זמן מהביקור האחרון שלנו במוזיאון המדע.

אז מה תצטרכו כדי לבנות דגם תלת מימדי לתלייה? (ירושלים היא רק דוגמה. אפשר לבנות דגם כזה בכל נושא שבעולם)

  • תמונה/תמונות של קווי המתאר של הדגם, להשראה
  • מסגרת ישנה של תמונה
  • גלילי נייר בגדלים שונים
  • קופסאות קרטון בגדלים שונים (קופסאות של תרופות הן משובחות ממש לבניית דגמים)
  • פקקים ומכסים של קופסאות פלסטיק (גם הקופסאות עצמן יכולות להיות יעילות, אם מצליחים לנקות אותן היטב)
  • מקלות ארטיק
  • קרטון גלי (אופציונלי, בעיני זו תוספת נחמדה)
  • דבק פלסטי
  • ספריי צבע
  • אפשרי- אובייקטים קטנים שקשורים לנושא הדגם (במקרה שלנו, דמות של אריה ואותיות עץ)

באופן אישי, אני נוטה לאגור גרוטאות בצורה, ובכן…מוגזמת, כך שלא חסרו לנו אפשרויות ליצירה. באופן קבוע אני מתלבטת איך לאחסן את הגרוטאות האלו שיהיו נגישות אבל לא יראו כמו ערימת זבל באמצע הבית…רעיונות מקוריים יתקבלו בברכה!

איך אתם מתמודדים עם כל השאלות הפילוסופיות של הילדים?! ואיך מציינים אצלכן את יום ירושלים? אם אתן מחפשות עוד רעיונות, מוזמנות לבקר ברשומות הבאות:

להמשיך לקרוא

חשבונפש- בלוגולדת 8

אתמול חגגתי בלוגולדת שמונה. שמונה (!!!) שנים עברו מאז לחצתי בפעם הראשונה על כפתור ה"פרסם" ושלחתי רשומה לאוויר העולם. שמונה שנים ש"לג'ירף יש צוואר ארוך" כבר קיים. נכון, הוא היה מאוד שונה לפני שמונה שנים, גר בבית שונה, עם תלבושת שונה, נושאים אחרים העסיקו אותו, אבל גם אני הייתי מאוד שונה אז, עם בית אחר, תלבושת שונה ונושאים אחרים שהעסיקו אותי. עברנו הרבה יחד, הבלוג שלי ואני, והרגשתי שביום ההולדת הזה אני חייבת לו חשבון נפש, אבל אחד כזה רציני. התחלתי אותו כמה חודשים לפני יום ההולדת. ברשומה הקודמת צירפתי גם אתכן לחגיגה, כששאלתי אתכן קצת איך ומה הייתן רוצות לראות כאן בבלוג. התשובות שקיבלתי ריגשו אותי, חיזקו אותי ודייקו אותי עוד יותר לכיוון אליו הבלוג ואני רוצים ללכת.

כשהתיישבתי לכתוב לו, לבלוג, רשומה ליום ההולדת הזה, קרה לי דבר מוזר, שעוד לא קרה לי. היה לי קשה עם המקלדת. את הרשומה הזו, בפעם הראשונה, כתבתי קודם כל בעט, במחברת, ורק אז העברתי (עם שינויים קלים) למסך. כיף שגם אחרי שמונה שנים יש עוד "פעם ראשונה". אז זה מה שכתבתי לו, לבלוג שלי, כשניסיתי למקד לעצמי ולו, מה בדיוק המטרה, מה אני רואה כשאני מסתכלת קדימה על ה"לשנה הבאה":

לפעמים יש דברים שאני רוצה ללמד את הילדים. באתי מתוך עולם כזה. העולם בו כולנו גדלנו, וחיינו, ועדיין גדלים וחיים (טפו, טפו, בלי עין הרע). עולם בו המבוגרים, ה"יודעים", מלמדים. עולם בו יש דברים ש"צריך" לדעת, ואם "צריך" לדעת- אז מלמדים. עולם בו מי שלמד ועבד רכש ידע בעל ערך ותפקידו הוא להעביר את הידע הזה הלאה.

למה?

כי צריך. צריך חשבון, ועברית, ביולוגיה, קצת פיזיקה, קצת ספרות, בגרות מלאה. כי צריך. בתוך העולם הזה למדתי בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון. בתוך העולם הזה סיימתי (בהצטיינות) תואר, וחבשתי כובע מקצועי איתו נכנסתי (כקלינאית תקשורת) למערכת החינוך (המיוחד), כדי ללמד. עם ברק בעיניים ואמונה הלב התחלתי ללמד ילדים. בתוך העולם הזה גם הפכתי לאמא בפעם הראשונה, והשניה. שני ילדים שהם שלנו. לגמרי שלנו. והאחריות- לגמרי עלינו.

לאט לאט, משהו הרגיש לי לא נכון. פתאום, כששאלתי את עצמי 'למה', התשובה כבר לא הייתה לי כל כך ברורה. אז התחלתי לחפש. התחלתי מסע חדש לגמרי, של לימוד אחר לגמרי. לימוד מסוג שעדיין לא הכרתי. התחלתי ללמוד על למידה, על חינוך, על הוראה. חזרתי לקרוא בלי הפסקה, אבל כבר לא ספרי "קריאה". קראתי ספרי עיון עבי כרס, ישנים, בשקיקה ועם מרקר ביד. לא ממש ידעתי למה. התחלתי ללמוד מתוך צורך פנימי ואמיתי לגמרי בלמידה, בלי לדעת מה המטרה, בלי תואר, או תעודה. בלי מבחן, עבודה או הסמכה. למדתי כי זה עניין אותי. גיליתי סוג חדש לגמרי של למידה. זה לא קרה ברגע. זה לא היה קסם או התגלות. המון פעמים בדרך עצרתי לשאול 'למה' ולא ידעתי את התשובה.

בשלב מסויים הבנתי- זו בדיוק הלמידה שאני רוצה- לי, לילדים שלי, לחברה בה אני חיה ובה הם גדלים.

לא סיימתי עדיין את המסע, את הלמידה. אני אפילו לא קרובה עדיין. יש לי הרבה יותר שאלות מתשובות, עדיין לא הגעתי בכלל אל אף תשובה נכונה,  ולפעמים, גם השאלות לא מספיק ברורות, לא מספיק מדוייקות. אבל בדרך למדתי המון ואספתי המון תובנות, מחשבות ורעיונות. על חינוך, על הוראה, על למידה.

תוך כדי המסע הזה, הפנימי, עשינו גם מסע חיצוני, משמעותי לא פחות. אחרי הריון לא קל, עם לידת בננו השני, החלטנו לעשות שינוי גדול בחיינו ולגדול יחד בחינוך ביתי. אחרי נסיון קצר התמכרנו, ומאז אנחנו גדלים יחד בבית, בלמידה מתמדת. עושים ביחד המון דברים מעניינים.

אז זהו יומן המסע שלנו. מסע הלמידה, שלנו בבית, עם פעילויות, ניסויים, חקירות, משחקים תחושתיים, דמיוניים, יצירות וכל מה שבא. ומסע הלמידה שלי על למידה, חינוך, הורות והוראה, עם ציטוטים, מחשבות, רעיונות, דילמות והרבה "מאחורי הקלעים". זה מסע, וכמו כל מסע, יש בו עליות וירידות, הצלחות וכשלונות, ניסויים, טעויות ותהיות. זה לא פייסבוק, אלו החיים האמיתיים, או לפחות החלק המעניין שלהם, עם המחשבות, המסקנות והשיעורים.

ועוד שאלה אחרונה נשארה לבלוג שלי בשבילי- למה, בעצם, לשתף את "יומן המסע" הזה ברשת?! מה היה רע ביומן הוורוד עם המנעול איתו שיתפת את כל המחשבות שלך כשאת היית ילדה? ועניתי לו, לבלוג (כן, אני נוטה לנהל שיחות עם עצמי. אפילו די הרבה, מודה), שקודם כל, ליומן הוורוד ההוא שלי, היה הרבה יותר קשה להוסיף תמונות. וחוצמזה, אני באמת באמת מאמינה שאנחנו לא לבד במסע הזה. שעוד (א)נשים מחפשים את הדרך ללמידה אמיתית, יצירתית, כזאת שפותחת את הראש, את העיניים, את הידיים. בשבילנו, כמבוגרים, ובשביל הילדים. שעוד אנשים סקרנים לשמוע על החינוך הביתי, אבל יודעים היטב שגם בלעדיו, הבית הוא המקום ללמידה משמעותית, באמת, לא כסיסמה. והתגובות לרשומה הקודמת הצליחו גם לשכנע אותי שעוד אנשים (מלבדי, ומלבד ההורים שלי ובח"לי :) שמחים לקרוא על הפעילויות שאנחנו עושים יחד, ועל המחשבות והתיאוריות שמאחוריהן.

זה הזמן לאחל לבלוגי האהוב ולעצמי עוד הרבה זמן איכות משותף, עוד הרבה רשומות מוצלחות, הרבה שינויים לטובה, שדרוגים, דיוקים ושיפורים וגם הרבה קוראים, קוראות ומגיבים!

על מה אתן הייתן רוצות לקרוא כאן יותר? איזה רשומות אהבתם במיוחד? שאלות, בקשות, רעיונות והארות לקראת השנה התשיעית הבאה על הבלוג לטובה יתקבלו בשמחה, בברכה ובהודיה גדולה.

יש עשן בלי אש

בשנים קודמות ל"ג בעומר היה חג גדול בביתנו. איכשהו השנה, דברים הלכו קצת אחרת. עודף האירועים, העובדה שבחרנו לוותר על המדורה הקהילתית, דברים אחרים שהעסיקו אותנו, העובדה שלא הספקתי בכלל לתכנן.. בכל מקרה, השנה החג שלנו היה צנוע. זה לא אומר שהוא לא היה חגיגי.

את הפעילויות סביב החג התחלנו הכי בקלילות, בקופסת יצירה פשוטה, עם צבעים ומדבקות בצבעי אש. אמיתי נכנס חזק מאוד לעולם היצירה לאחרונה, וזה כיף גדול. הפעם ציירנו יחד שנינו על בריסטול גדול (יעלה ציירה לידנו על דפים משלה). עם כישרון הציור הבלתי קיים שלי, שרבטתי בפינה מדורה:

אמיתי מאוד התרשם מיצירת המופת שלי, והמשיך ליצור מדורות כל השבוע:

זה כל כך כיף לראות איך פתאום ההתלהבות מהיצירה תפסה אותו. הוא מקדיש ליצירה המון זמן ומשקיע בה המון:

ה"מגש" השני היה די מאולתר, ונולד בעקבות ההתלהבות המחודשת של אמיתי מהחול הקינטי שלנו. יחד עם קופסת האבנים שהכנו ממש לא מזמן, הצעתי לאמיתי לבנות מדורה:

אחרי שיצרנו מגרש חול קינטי משוטח וישר, באמצעות קערת פלסטיק "הדפסנו" עיגול על החול ואמיתי התחיל לסמן את המדורה שלנו:

הפעילות הזו הייתה כל כך מדיטטיבית עבורו…זה היה ממש מדהים לראות. הצעתי לו להוסיף כמה מקלות מהאוסף שלו לבנות מדורה של ממש, הוא ניסה את זה, אבל איבד עניין מהר מאוד וחזר להטביע עיגולים ולסדר את האבנים יפה יפה סביב העיגול, שוב ושוב. הפעילות הזו גרמה לי לחשוב הרבה על החכמה של מריה מונטסורי. כמה פשטות וכמה גאונות יש במילים שלה, ובשיטת החינוך שהיא פיתחה. ההבנה הזו, כמה כוח יש לריכוז העמוק, עשתה אצלי שינוי כ"כ גדול, שכשהעלתי את התמונות האלו, מיד הרגשתי צורך לצרף ציטוט שלה על כוחו של הריכוז. כמובן שלא הצלחתי לבחור אחד, אז שלושה ציטוטים נבחרים, בתרגום חופשי וקצת צולע, מתוך הספר "The Absoebent Mind" מאת מריה מונטסורי, שכבר המלצתי עליו בעבר (והבטחתי להקדיש לו רשומה משל עצמו):

  • "איזו עצה נוכל לתת לאמהות? הילדים שלהם צריכים לעבוד בעיסוק מעניין, לא צריך לעזור להם שלא לצורך, וגם לא להפריע, ברגע שהם התחילו לעשות משהו אינטלגנטי".
  • "על המשימה לעורר כזה עניין, שמעסיק את כל האישיות של הילד"
  • "כמו שבשימוש במחוגה, קיבוע הנקודה הוא שמאפשר לצייר את המעגל, בהתהוות הילד, מיקוד תשומת הלב שלו היא הבסיס לכל מה שבא אחריה..ברגע שתשומת הלב מוקדה, הילד הופך לאדון של עצמו, ויכול להשיג שליטה על עולמו"

זה נשמע מופרך, באמת, אבל ברגע שילד מצליח לראשונה להגיע לריכוז עמוק, השינוי שחל בו הוא…מפעים. נראה לי שהציטוט השלישי הוא החזק ביותר, מה דעתכן!?

הפעילות הבאה הייתה הצלחה גדולה דווקא אצל יעלה. בזמן מעבר כזה, בין לבין לבין, הצבתי בפני הילדים אתגר- במה אנחנו משתמשים להדליק מדורה? נכון, בעץ. בואו נמצא בבית כמה שיותר פריטים שעשויים מעץ. יעלה לגמרי נכנסה למשימה:

הסתבר שהרבה יותר דברים ממה שצפינו ברחבי הבית שלנו עשויים מעץ. סידרנו לנו תצוגה נאה:

האמת היא שאני לא ממש בטוחה מה נעשה עם אוסף דברי העץ הנהדר שלנו. אנחנו לא מתכננים לשרוף אותו, זה בטוח. מודה, יש לי חולשה למשחקים ולחומרי עבודה עשויים עץ. נראה לי שזו יכולה להיות הזדמנות נהדרת לדבר על המאפיינים של העץ, שעושה אותו כל כך מוצלח למשחק.

שלשום, בערב ל"ג בעומר הרשמי, בח"ל חגג יומולדת. כמו שהוא רמז, חגגנו בחגיגה מצומצת ולגמרי מותאמת אישית…במדורה. לא צילמתי את המדורה עצמה, אבל יש עדויות מהפויקה שאחרי:

(בח"ל בלבוש חגיגי של מכנסיים קצרים וסנדלי שורש). אז אתמול, בערב החג הלא-רשמי (אולי נכון לקרוא לו ה"משרד-חינוכי"?!) החלטנו לוותר על החלק המזהם, ולקיים בבית מדורה קצת יותר אקולוגית:

על תבנית אפייה עגולה סידרתי מעגלים מעגלים של סודה לשתייה שנצבעה בצבעי החג (לכל אחד מהצבעים  מזגתי לקערה  בערך כוס סודה לשתייה, כפית של אבקת צבע מאכל וחצי כפית מים. לשתי היטב עם הידיים ופיזרתי. אל תתפסו אותי בכמויות, זו רק הערכה גסה. בעיקר בנושא הצבע באבקה- יש כמה סוגים בשוק והם מאוד מאוד שונים אחד מהשני בעוצמת הפיגמנט). בקערה השקופה- חומץ, ובצד פיפטות.

הזמנו חברות לשבת איתנו סביב המדורה:

וניגשנו למלאכה- ממלאים את הפיפטה בחומץ (אתגר נהדר למוטוריקה העדינה), ואז "מדליקים" את המדורה:

הרעש דומה, האפקט מרהיב, והעיקר- אין ריח! להיט:

ובסוף? בסוף נשארת עיסה מלכלכת ונעימה להפליא שתענוג להתפלש בה:

נכון, זה מלכלך, והיה ניתן לנצל את מזג האוויר לפעילות בחוץ, אבל היה לי כל כך נעים במזגן שהחלטתי שזה לגמרי שווה את הלכלוך שאחרי. בזכות ווילון האמבטיה שפרשנו, הניקוי לא היה קשה מידי…

אז אתמול הלכנו לישון כרגיל, בלי עשן בעיניים או טעם של קרטושקס בפה, אבל בהחלט עם חוויה של מדורה בלב…

איך חגגו אצלכם? מדורות גדולות כמו פעם? איחדו מדורות או צמצמו אותן עקב התחשבות בסביבה ובלבם העדין של ההורים? ומה אתם מתכננים ליום החופש המשונה?! יש אווירת חג?

מעבר לכל החגיגות פה, אני נמצאת בתקופה של הרבה מחשבות על "הבלוג לאן", מנסה להבין מה בדיוק צופן לו העתיד…אם יש לכן מחשבות, רעיונות או בקשות לדברים שהייתן (וגם הייתם, כמובן) רוצות לראות פה יותר, נושאים שמעניין אתכן לקרוא עליהן, פעילויות תחושתיות שחסרות לכן ועוד…אשמח מאוד לשמוע. ובינתיים…חג שמח!

רשימת מתנות

לפעמים אני שוכחת עד כמה התקופה הזו, של כמעט-סוף-שנה, היא בעצם "תקופת המראה" של חגי תשרי. כמה זה צפוף, לחוץ, עמוס, משפחתי, מרגש. המדפים שלנו עוד עמוסים בשיירי יום העצמאות (עוד שני מגשים נוספו אחרי הרשומה הקודמת, וכמות היצירות הנהדרות באמת בכחול-לבן שנוצרו פה עולה על כל דמיון), והנה ל"ג בעומר כבר ממש ממש מעבר לפינה. חג כל כך מרגש, מצית את הדמיון (ולא רק אותו), לגמרי מזמין אינסוף פעילויות. ולא רק ל"ג בעומר מגיע, אלא ממש איתו, גם בח"ל, שידוע בביתנו גם כ"אבא", חוגג יומולדת. אירוע שכמובן דורש חגיגה, מתנה והפקה. מכיוון שמאגר רעיונות ההפקה שלי מדולדל מאוד, החלטתי לתת לעצמי זריקת מרץ, באמצעות רשומות מתנות חגיגית. הרבה אירועים משמחים נחגגו פה בחודשים האחרונים, והרבה מתנות ביתיות בעבודת יד הוכנו ונמסרו. ואם אני זקוקה לזריקת מרץ…אולי גם אתם תוכלו לשאוב רעיונות לקראת כל חגיגות הכמעט-סוף-שנה הבאות עלינו לטובה. אז קחו נשימה עמוקה, יש הרבה תמונות, אני אשתדל (לא מבטיחה להצליח…) להפחית במילים, לפי סדר כרונולוגי של האירועים- מתחילים:

ב-18.01 הצטרפה למשפחתנו ענבר המהממת, בת בכורה למור ושי. אנחנו קנינו והכנו לענבר לא מעט דברים, אבל הם פחות רלוונטיים לבלוג (ופייר, גם לא ממש צילמתי אותם). את המתנה הזו הכנו כמתנה לאמא מור מקבוצת חברות יוצרות ואוהבות, והתוצאה כל כך מהממת ומגניבה שלגמרי מגיעה לה השווצה:

מדובר במסגרת עומק בגודל 50*70 ס"מ, בתוכה 22 ריבועים (20 ריבועים ו-2 מלבנים, ליתר דיוק)- כל ריבוע מייצג אות בא'-ב'. לכל אות נבחרה מילה מייצגת מתוך חייה של אמא מור ונתנה השראה לעיצוב הריבוע. כל אחת מהחברות הכינה כמה ריבועים, ורגע לפני הענקת המתנה הדבקנו אותם למקומם. אז לא רק שהתוצאה אדירה לגמרי, זה גם ממש פרוייקט מתבקש להכנה עם ילדים שנמצאים בשלב של יעלה- לבחור בכל אות מילה מעולם התוכן של הילד, לעצב יחד ולהכין תמונה משגעת לחדר או לבית. מומלץ בחום!

9 ימים אחריה, ב-27.1 הצטרפה למשפחה, מהצד השני, עוד תינוקת מופלאה- שיר. גם פה הייתה מתנה גדולה, אבל לעניינו- את המתנה הכי שווה קיבלו שני אחיה הגדולים של שיר, האחיינים ה"בכורים"- עומר ואייל. משפט אקראי לגמרי של אמא שלהם, שתיים וחצי דקות אחרי הלידה, נתן לי השראה ליצירת הערכה הבאה:

ערכה להכנה עצמית של בצק ביתי! זוכרים את משלוחי המנות שלנו? אז זה היה המקור שלהם…צנצנות שקופות ממקסטוק שיכנו את מצרכי הבסיס (קמח, מלח, קרם טרטר), ומסביב תוספות ופינוקים:

צבעי מאכל בסיסיים, נצנצים, כפות מדידה, מערוכים, תבנית קאפקייקס. הכל בתוך תבנית-מגש, שנועדה למזער את הלכלוך עבור ההורים שצריכים לטפל בתינוקת בת יומה, ולא לנקות הררי בצק מהקירות ומהרצפה. וכמובן התוספת הכי הכי חשובה:

מתכון בצק מאוייר, מפורט, מנויילן וצבעוני, לשימוש מעתה ועד עולם. המתנה התקבלה בהתלהבות גדולה, והרעיון לגמרי נכנס לרשימת ה"מתנות לשעת חירום" שלנו.

בין שתי האחייניות החדשות, גם הדס, האחיינית שעד הלידות האלו הייתה האחיינית היחידה, חגגה יומולדת 3. ההורים שלה נתנו לנו מחמאה מאוד גדולה, כשביקשו מאיתנו במפורש ערכת בצק בהזמנה! כמובן שהתגייסנו כולנו לחשיבה, איך לשדרג את הערכה, כי גם בשנה שעברה היא קיבלה ערכת בצק במתנה…החלטנו לשדרג באמצעות תוספת קנויה, אבל כזו ממש שווה- הוספנו TOOB לערכה! והיא יצאה נפלאה. השקענו באריזה:

מנחשים מה היה הנושא של הערכה? עוד רמיזה, והבסיס של הערכה- בצק משחק משובח, איכותי, ביתי, לא רעיל ונעים נעים:

ועם הצצה ל-TOOB המושלם שיעלה ואמיתי בחרו להדס:

ערכת בצק חללית ומגניבה. כמובן שהיו גם אביזרים:

לגמרי חמדתי אותה לעצמי (כלומר, אממממ, לילדים. כמובן)…ולשמחתי קיבלנו בהמשך תמונות שמעידות שגם הדס אהבה…

עוברים לפברואר, ראשונה חגגה יומולדת 4 דורין, החברה הכי טובה של יעלה. הצמידות ליום ההולדת של הדס השאירה אותנו באותה השראה, אם כי בשינוי אווירה. שוב הלכנו על השילוב של ערכת בצק ביתי עם TOOB קנוי, אבל בהתאם להעדפה הברורה של דורין- הפעם ערכת פיות נבחרה:

כמו בערכת הבצק של האחיינים, גם כאן ארזנו את הערכה במגש עמוק ושווה עם מכסה (מקסטוק, כמובן), וכשפותחים את המכסה:

כמה וורוד. נוגד את האינסטינקט שלי, אבל מהיכרות מאוד קרובה עם מקבלת המתנה, ידעתי שזה באמת באמת מה שישמח אותה. החלק המרכזי, הבצק:

התאורה לא ממש זרמה עם הצבעים הנבחרים, ושום תיקון לא הצליח להחזיר אותם למוטב, אז פשוט תאלצו להאמין לי שמדובר בוורוד, סגול ובז'-זהוב, כולם מלאים נצנצים ומשגעים. ובאביזרים:

הלהיט הגדול- תבניות סיליקון בצורת נסיכות דיסני! וכמובן, ה-TOOB עצמו, פיות (בעקבות הערכה הזו יעלה הזמינה אותו גם לעצמה, וקיבלה ליום ההולדת שלה שחל שלושה ימים אחרי יום ההולדת של דורין):

והתמונות שגורמות לי לרצות להכין מתנות בהתאמת אישית לכל יומולדת לנצח. ערכת הבצק במרכז החגיגה:

וילדת יום ההולדת שקועה כל כולה:

חגיגה חמישית (ואחת לפני אחרונה…הגזמתי?), הפעם בלי בצק…עומר, האחיין הבכור שקיבל את ערכת הבצק הראשונה, גם חגג, ממש חודש אחרי שקיבל אחות חדשה, יומולדת 6. אבא שלו (שהוא, לגמרי במקרה, גם אחשלי), מאוד התקשה למקד אותנו במתנה. כל מה שהוא אמר היה "הוא ממש רוצה ללמוד לקרוא, אולי תקנו לו חוברת עבודה". אז, כבודן של חוברות עבודה במקומן מונח, לאחיין/בנדוד האהוב שלנו דרושה קצת יותר השקעה, אז הכנו לו ערכת משחקים בקריאה:

בקופסה מקושטת ויפה (שהצטלמה בצורה ממש גרועה) אספנו כלמיני דברים משמחים וכיפיים שקשורים לאותיות ולקריאה. למעלה אוסף מדבקות, למטה חותכני עוגיות/בצק ומדבקות סול צבעוניות:

שבלונות אותיות דביקות:

מחברת אישית, סודית ובהתאמה אישית:

והלהיט בעיני:

לוח מגנטי, שהכנו מבסיס של תבנית ישנה, שריססנו בשלושה גוונים של ספריי, ואוסף של אותיות מגנטיות גדולות וקטנות. להיט מובטח. היה שם גם ספר (ספר האותיות הנהדר של רינת הופר) ועוד הפתעות. ואם כבר אנחנו בענייני קריאה…

אז אני עובדת על רשומה שתוקדש למשחקים ולהתנסויות של יעלה בנושא כתיבה וקריאה, אבל עוד מתנה אחת, בה התוכן של המתנה פחות חשוב (למרות שגם היא הייתה ממש בהתאמה אישית ויצאה מדליקה), ומה שחשוב זה החלק של יעלה. אז נאיה, חברה אהובה, חגגה 3, ואמא שלה הזמינה מאתנו חומרי יצירה. חשבנו יחד איזו מן מתנה אפשר לעשות מזה (כלומר איך לאחד את כל חומרי היצירה סביב רעיון מרכזי) ויעלה הציעה להכין ערכת קולאז' (שזו טכניקת היצירה האהובה עליה כבר תקופה ארוכה). אספנו חומרים וכלים בבית ובחנויות ויצאה ערכה באמת שימושית ונפלאה. החלטנו יחד להכין לנאיה, שילוב של דוגמה וברכה. יעלה ביקשה לכתוב את הברכה בעצמה, כחלק מהקולאז'. כתבתי לה על פתק את מה שהיא ביקשה, והיא הפכה את זה ליצירה משל עצמה:

והיא הייתה אחראית גם על הכיתוב על הקופסה:

וואו. יצאה רשומה ממש ממש ארוכה. התלבטתי אם לחלק אותה, אבל אחרי ההיעדרות הארוכה והתקופה נטולת מוזת-הבלוג שעברה עליי, יש לי רשימת רשומות כל כך ארוכה ומלאה ברשומות שממש בא לי כבר להגיע אליהן…שהחלטתי שזו פשוט תהיה רשומה מלאה כל טוב וממש ארוכה. יש גם כאלה.

מה אתם אוהבים לתת במתנה?! רעיונות מעניינים למתנות בהתאמה אישית!? לילדים? למבוגרים?! לגברים שיש-להם-הכל-ואף-פעם-לא-צריכים-שום-דבר?! רעיונות ואפילו תמונות יתקבלו מאוד מאוד בברכה!

יום העצמאות- חוגגים במגשים

וואו. המון זמן לא הייתי כאן. הרבה סיבות אובייקטיביות הובילו להפסקת הכתיבה הזו, אבל המרכזית מכולן היא לא ממש אובייקטיבית. היא אני. מהיכרות עם עצמי, אני כבר יודעת שאני נוטה לדחות משימות שלא ממש מתחשק לי לעשות. אז כשהתחלתי לכתוב מכתב שלא ממש התחשק לי לכתוב, וראיתי שאני דוחה ודוחה את הכתיבה, התחייבתי בפני עצמי- עד שלא אסיים את המכתב, לא אפרסם רשומה חדשה בבלוג. מודה, לא ציפיתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן, אבל הי- עכשיו המכתב כתוב, ואני שוב כאן. הטיפ הקטן הזה אפילו הביא את השם שלי לבלוג של ליאור פרנקל, אחד הבלוגים האהובים עליי ביותר.

אז הרבה דברים קרו פה בשבועות האחרונים, אבל כמובן שכיאה ליום העצמאות, הרשומה הזו מוקדשת לכמה פעילויות קטנות בכחול-לבן. את ההכנות לחג התחלנו עם פינוי המדף משאריות הפסח, והחלפת ספרי הדפדוף שעל המדף:

יש לנו כמה ספרים די מוצלחים, שתי המציאות החביבות עליי:

את הספר העליון, ספר יפיפה שמציג מגוון פרשנויות אמנותיות, שונות ומשונות, על דגל ישראל, מצאנו ליד הפח, רגע אחרי שפינו דירה שנפרדה מדיירה פה בקיבוץ. ממש אוצר. את התחתון, מעין ספר טיולים לילדים, מצאנו בביגודית של ויצ"ו בעפולה, יחד עם עוד כמה ממיטב הספרים שלנו. ממש כיף לצאת איתו לטייל בארץ:

אחרי שהספרים הכניסו אותנו לאווירה, פנינו להכנת קופסה תחושתית. אמיתי כמובן לא וויתר על ההזדמנות לעזור ולהיות עצמאי בעצמו:

כמה יפה הקופסה שלנו:

חרוזי גיהוץ בלבן ובגוונים שונים של כחול. כל כך יפים וכל כך נעימים. אחרי ההתלהבות הראשונית, בחרנו יחד גם כמה כלים:

ואפילו מקל קסם כחול וכמה דיסקיות קסומות כחולות גם הן:

אני ממש ממש אוהבת את הקופסה הזאת, ולשמחתי יש לי פה שותפים להתלהבות. בנוסף לאמיתי ויעלה, היא זכתה להצלחה גם אצל בת הדודה שלהם ואצל חברים שביקרו השבוע. כמובן שהחרוזים יכולים לעבור בקלילות ולהשתלב גם במגש ההשחלה החגיגי:

נדמה לי שהמון זמן לא הכנו מגש השחלה מוצלח. המגש הזה התאים מאוד ליעלה וקצת איתגר את אמיתי, שעבר להשחיל על מנקי מקטרות שהוא השאיל מקופסת ה"הזמנה ליצירה":

המגשים שאני הכי אוהבת להכין. אוסף של חומרים נהדרים ומגוונים בכחול-לבן:

ומגוון גדול של צבעים. משחקי צבעים מונוכרומטיים היו חביבים עליי מאז ומעולם:

באופן לא מפתיע, גם הילדים נהננו ממגבלת הצבעים:

יעלה השקיעה זמן רב ביצירה החגיגית שלה:

קצת קשה לראות בתמונה, אבל יש כאן שילובים נהדרים של שכבות, טקסטורות, נצנצים ורעיונות. כיף לראות מה יוצא מתוך ה"הגבלות".

וגם קצת עניינים "לימודיים" יותר היו כאן. תרגלנו ציור של משולשים, נושא שמאוד מאתגר את יעלה, במטרה לצייר יחד מגן דוד:

דף פשוט פשוט שהכנתי בוורד (הכנתי כמה גרסאות) ומאוד מצא חן בעיני יעלה (כנראה שלטובתו עמדה גם העובדה שהיא ממש רוצה להצליח לצייר לבד משולש. כמובן שהבקשה באה ממנה):

ואחרון חביב, מגש מספרים קטן וקליל, שיעלה עזרה לי להכין. השתמשנו במגש, עטרות נייר לבנות הכי פושטיות שיש, מדבקות מספרים, פונפונים והלהיט- מלקחיים מגניבים במיוחד שהופכים הכל לכיף:

גם אמיתי נהנה מהאתגר המוטורי, בלי להקדיש הרבה תשומת לב למספרים:

 

כאילו יצא ממצרים

אחרי הקניידלך, אין ספק שהכוכבת של פסח היא ההגדה. ובעוד בקניידלך קל להתאהב, ההגדה היא קצת יותר מאתגרת, במיוחד שאתה ילד. נכון, היא בנויה בצורה לגמרי ידידותית ומזמינה, אבל הסיפור הוא…ובכן…לא קל. אז כמו בשנים הקודמות, גם השנה עשינו כמה פעילויות ממש ממש נחמדות, שיעזרו לכולנו להגיע קצת יותר מוכנים לאירוע הזה, ולסיפור.

כמו שסיפרתי ברשומה הקודמת, בזמן הבילוי הזוגי של אמיתי ושלי, הכנו כמה קופסאות תחושתיות. סיפרתי על שתיים מהן, שלא היו ממש קשורות לפסח. אבל השלישית…השלישית הייתה לגמרי פסחית:

ונהדרת. ממש ממש. בתוך הקופסה התחושתית שלנו, הייתה שקית שלמה של קיץ, כזו ששמרנו כמו שהיא, אחרי ששימשה בכמה וכמה קופסאות ים/אוקיינוס/קיץ. אמיתי מאוד אוהב את השקית הזו, בזכות אבני הזכוכית החלקלקות שלגמרי נותנות הרגשה של מים. אז כשהוא הוציא את השקית הזו בהתלהבות, לקחת לי כמה שניות להבין איך כל הקיץ הזה מתחבר לחג האביב. שידכנו לו קופסה קטנה של חול קינטי שתמיד זמינה לאמיתי, וקיבלנו את חציית ים סוף בקופסה תחושתית. מבחינה תחושתית הקופסה הזו לא קלאסית. היא מכילה הרבה יותר מידי מרקמים, אבל מצד שני, מזמינה המון אפשרויות למשחק תחושתי. ביום שאחרי, הצגנו את הקופסה בפני יעלה, והיא מיד לקחה אותה למקום שלה:

טוב, קודם כל היא בחנה את התחושה. המשחק בקופסה תחושתית בגיל 5 שונה מהמשחק בגיל 3, אבל הכיף והעניין של התחושה…לזה אין גיל. אחרי שהיא סיימה לבחון, היא התחילה לארגן את הסט:

כי בגיל 5, כל קופסה תחושתית היא "עולם קטן" בפוטנציה. הזמנה למשחק דמיוני, לעולמות שלמים שנבנים עם מעט חומרים והרבה דימיון. היא התחיל להתארגן לקראת הוצאת בני ישראל ממצרים, אבל פתאום היא שאלה: "10 המכות היו בים?". הבנתי שיש לנו פה פער ניכר ברצף האירועים, אז הסברתי ש-10 המכות התחילו בארמון של פרעה. היא לא היססה לרגע:

הארמון של פרעה הוצב, כסא המלך מוקם, פרעה התיישב, ומשה הגיע ודרש "שלח את עמי". מהר מאוד יעלה הכתה אותו בדם, בצפרדע, בכינים ב…כל מכה קיבלה ייצוג משלה. הרגעים האלו, שישבתי והסתכלתי עליה מתכננת את המכות שיככבו בהצגה, היו מרגעי הגאווה ההורית הגדולים שהיו לי בתקופה האחרונה. ממש נחת. כל כך נחת שהייתי חייבת להוסיף את הפסקול הנהדר של השיר "let my people go" ברקע של ההצגה :)

אחרי 7 מכות היא התעייפה, והחליטה שבני ישראל כבר ממש מוכנים ליציאת מצרים:

שביל קופסאות הדומינו, גם הוא תוספת מקורית שלה. ההצגה הזו עברה כמה וכמה גלגולים לאורך כמה ימים. נוספו לה רמקול מדונה, קריינות ועוד תוספות מרהיבות :) אין ספק שאת החלק הזה של ההגדה יעלה, ובזכותה גם אמיתי, כבר ממש ממש מכירה.

בהמשך ישיר להצגה, אספנו את המכות שיעלה תכננה. שכפלנו אותן, הוספנו את המכות החסרות, והכנו לנו שתי ערכות של "שקיות מכות":

ביום שאחרי, הוספתי לכל ערכה כרטיסיות מודפסות של המכות, שמצאתי בחיפוש אקראי בגוגול. אין לי קרדיט, אבל תראו כמה הן יפות:

נוצרו לנו ערכות המחשה שהן גם יופי של פעילות התאמה קלילה:

לצערי לא צילמתי מקרוב כל מכה ומכה…בקיצור- כל המכות שקשורות לבע"ח מדוגמות ע"י יצורים מהאוסף שלנו- צפרדע, ערוב, דבר, ארבה. את מכת דם עשינו מקצת בצק משחק (כשל"פ, את המתכון אפשר למצוא בלשונית "פסח" בתפריט החגים שבראש הבלוג) וצבע מאכל אדום. כינים- מצנצנת קטנה מלאה בעדשים שחורות קטנטנות. שחין- מדבקות עגולות, קטנות ואדומות. ברד- אבנים קטנטנות ולבנות מקופסת האבנים שסיפרתי עליה ברשומה הקודמת, חושך- הסתפקנו במדבקות שחורות, כי גילינו שיש לנו רק כיסוי עיניים אחד (זה היה הרעיון המקורי שלי) ולמכת בכורות- ילד מאנשי הפליימוביל שלנו.

נכון, יש עוד לא מעט חלקים בהגדה, אבל לפחות לגבי החלקים של יצירת מצרים, עשר המכות וגם ארבע הכוסות…אנחנו כבר מוכנים. ולמה כל כך חשוב לי שהילדים יכירו את סיפור ההגדה? האמת היא שהתשובה לזה לא הייתה לי כל כך פשוטה. וכתוצאה מכך שהקדשתי לזה (שוב) הרבה מחשבה, התשובה קצת ארוכה. אם זה מעניין, כתבו לי בתגובות, ואשמח לפרט על זה ברשומה הבאה.

כמובן שבזה לא הסתיימו ההכנות שלנו לחג…אתמול השתתפנו במכירת חצר קיבוצית נחמדה, וביערנו קצת חפצים מיותרים מחיינו. זה כמובן לא אומר שעכשיו הבית שלנו נקי, או מוכן לפסח, אבל אנחנו בסדר גם עם בערך :)

אני בספק אם אספיק לכתוב עוד רשומה על המשך פעילויות החג שלנו לפני החג, אז אני אנצל את ההזדמנות לאחל לכולנו חג פסח שמח, אביבי, משפחתי בדיוק במידה הנכונה, מלא חירות!

פסח דרך הידיים

בשבוע האחרון יצא לי לבלות לא מעט זמן 1:1 עם אמיתי. זה לא קורה הרבה. לא מעט כמו שזה קורה עם יעלה, אבל לא הרבה. הספקנו הרבה דברים בזמן הזה, שבא במנות קטנות, אבל…מדהים כמה אפשר להספיק רק עם ילד אחד (בטח עכשיו כל האמהות לארבעה שקוראות אותי צוחקות עליי בלב…).

את אחד הזמנים האלו הקדשנו לחיפוש אחרי "עיניונים" חדשים לאמיתי. כלומר, אטרקציות חדשות למדפי הפעילות שלנו. מהיכרות קרובה עם הנפשות הפועלות, התחלנו את החיפושים בקופסת החומרים התחושתיים שלנו, בה נשמרים כל החומרים התחושתיים המשומשים שלנו, וגם כמה חדשים שמחכים לתורם. ראשונות משכו את תשומת ליבו של אמיתי אבנים:

איך זה קשור לפסח? זה לא. בכלל לא. אבל זה כל כך משמח את אמיתי, שזה לא ממש משנה. כשהקופסה הייתה מוכנה, אחרי שהוא פתח את האריזות (בהחלט ב"טופ 5" פעילויות החביבות עליו כרגע..וכן, מן הסתם, לא מדבר באבנים טבעיות, אלא בחבילות אבני נוי שנועדו לדקורציה), שפך את תכולתן, ערבב, מיין, ושוב ערבב…הוא שיחק בה קצת, ואז מיהר להמשיך הלאה לבדוק אותו את שאר ההפתעות שבקופסה הגדולה. הוא התביית על שקית מלאה תערובת משונה, אני די בטוחה שהיא הייתה מורכבת מקוסקוס, או בורגול (את שניהם אני לא ממש מבשלת, אז אני לא סגורה על זה) ו"טחב" בכאילו, שהיו חלק מקופסת הנחשים שהכנו אי אז בקיץ. אמיתי התלהב עד אין קץ מהשקית ולא הצליח להתעניין בשום דבר אחר (ובעל רלוונטיות כלשהי לפסח) שהצעתי לו. אחרי כמה דקות של התעקשות החלטתי להפוך את הלימון ללימונדה. אמנם זה חמץ, אבל הכל עניין של הגשה:

ארבע כוסות, זה לגמרי פסח, לא?! הרבה זמן לא היה לנו פה מגש מזיגה מוצלח, וזו הייתה הזדמנות נהדרת. שידכנו לתערובת המוזרה משפך, ארבע כוסיות פלסטיק ומגש עמוק, וזה, הכל מוכן:

אתגר לא פשוט, למזוג מהמשפך הזה, במיוחד עם הירוקת…לאט לאט דגתי החוצה את רוב הטחב (שעשה את עבודתו נאמנה אז במגש, שעסק בנושא ההסוואה, אבל פה קצת פחות השתלב). ואמיתי המשיך לשכלל את הטכניקה, על ידי ניסוי, טעיה ותהיה. פעם בהסבה לימין:

ופעם בהסבה לשמאל:

המגש הזה העסיק אותנו שעה ארוכה, ארוכה. הוא מלכלך להפליא, מלא למידה ומיומנויות וכיף להפליא לכל ילד בן 2-3 שפגשתי עד כה. בשלס מסויים אמיתי החליט לשלב את שני המגשים המוכנים יחד, וכל כך נהנה מהאתגר שבמזיגה עם אבנים גדולות בתוך המשפך. חייבת להודות שזה היה משעשע לצפייה:):

הכנו עוד קופסה אחת, נהדרת במיוחד, באותה פיסת זמן זוגית, כזו שהובילה אותנו לפעילות ממש נהדרת שנמשכה גם כשיעלה חזרה וגם בימים הבאים, אבל את זה נשאיר לרשומה הבאה…

בינתיים, רק עוד פעילות תחושתית אביבית וקטנה שעשינו בזמן זוגי אחר, במהלך עבודה בגינה. אמיתי התחיל להשמיד את צמח הרוזמרין האהוב שלנו. למרות שיש לנו הרבה יותר רוזמרין ממה שאי פעם נשתמש, אני עדיין מאוד אוהבת אותו וחסה על שלומו. זוכרות את הדיון על "למה ללמוד על חלקי הפרח"? אז שוב גייסתי את התיאוריה לצידי:

הוצאתי את המכתש והעלי החדשים והיפים שקניתי לא מזמן במבצע משתלם במיוחד באחת הרשתות הגדולות (נכון, יש לנו כבר צמד חמד בחצר הגרוטאות, אבל הוא…גרוטאה. וזה, חדש, יפה, נעים ונקי. טוב, התאהבתי בו, אין לי תירוץ טוב באמת לזה שקניתי אותו. אבל קניתי אותו, ונהננו ממנו מאוד:

אמיתי מצא סיבה בונה יותר לקטיף שלו, והוסיף גם עלי זעתר לתערובת. אחר כך תיעלנו את כל האנרגיות לריסוק. כמה שזה משחרר:

וכמה טוב זה מריח! לשמחתנו תוך כדי ה"משחק" אבא הגיע להדגים לאמיתי בדיוק איך משתמשים במכתש ועלי:

אז נכון, אלו לא ממש פעילויות פסח קלאסיות, אולי הן אפילו די רחוקות מזה, אבל איכשהו, הן השתלבו ממש נהדר בתוך ההכנות שלנו לפסח, מעבר לזה שהן היו בילוי נהדר לזמן האיכות של אמיתי ושלי, וסיפקו לו המון הזדמנויות נהדרות לנצל את כל האנרגיות שלו לדברים תחושתיים, חיוביים ונעימים.

בין לבין הספקנו להתכונן (חלקית לפחות) ל"גראז' סייל" קיבוצי נחמד שמתוכנן למחר. מיינו חלק גדול מהבית (כמובן שתכננו יותר, אבל אני משתדלת לפרגם לעצמי על מה שהספקתי יותר משאני מקטרת על מה שלא הספקתי…), וכל מה שלא בשימוש יוצע למסירה מחר, באירוע "בתים פתוחים" נחמד. אם במקרה אתם באיזור, מוזמנים לקפוץ להגיד שלום! נתראה עוד לפני החג, עם פעילות פסח נהדרת ממש שהיא גם קופסה תחושתית, גם הזמנה למשחק סוציו דרמטי נפלא וגם יופי של הזדמנות להכיר היטב את ההגדה.

חוזרים למצרים

יעלה מאוד אוהבת לנסוע. היא אוהבת חופשים, היא אוהבת לישון במקומות חדשים (לא שהיא מצליחה להירדם בהם, אבל היא אוהבת), היא אוהבת להכיר אנשים חדשים, היא אוהבת חוויות חדשות. כמובן שבחיי היומיום העמוסים, זה לא כל כך פשוט לקום ולנסוע (במיוחד אם זוכרים את ההקדמה לרשומה שלי על החופשה האחרונה שלנו), אז יעלה, מלאת פתרונות כהרגלה, אוהבת לצאת למסעות דימיוניים. היא אורזת תיק, מתכננת את הנסיעה, מארגנת את הסביבה בהתאם ויוצאת לדרך. בזכות המנהג הזה, אחד הנושאים שהכי מעניינים את יעלה הוא ארצות ומקומות אחרים. ובזכות המנהג הזה גם הגיע הרעיון לפעילות הממש מוצלחת הבאה.

בתוך שמש האסוציאציות הפסחית שלי, ענף הוקדש למצרים. כל כך הרבה דברים קרו בה אז, אבל היא לא פחות מעניינת גם עכשיו. קודם כל העליתי את הרעיון בפני יעלה. באופן לא מפתיע, היא מאוד התלהבה. כדי שנוכל להתכונן כראוי, פנינו לדוד גוגל היקר והאהוב, שהציג לנו תמונות נהדרות של מצרים היום, וגם קצת מידע כללי בשבילי. כמו בהרבה נושאים אחרים, הפעילויות שלנו מספקות לי הזדמנויות נהדרות להרחיב אופקים בנושאים קצת פחות חזקים. אז ראינו תמונות, למדנו קצת, ויעלה התחילה במלאכת אריזת התיק:

כמובן שרעיון האריזה היה שלה, וגם הביצוע. אני ניסיתי לכוון מהצד עם פריטי מידע רלוונטיים לגבי המדבר והנהר שמצפים לנו במצרים. אז ארזנו הרבה מים, מאוורר וקרם הגנה. ארזנו גם בגדי ים וקצת צידה למסע (בכלל, הפעילות הזו של אריזת תיק לקראת משהו היא אחת מפעילויות החשיבה החביבות עליי, והייתה כזו גם כשעבדתי בחדר הטיפולים- צריך תרחיש פנימי של האירוע לקראתו הולכים, לאסוף מידע, לתכנן מה נעשה, לחשוב על מקת"גים, להכין רשימה, לאלתר…בקיצור, למידה נהדרת תוך כדי עשייה). כמובן שלא שכחנו לארוז גם מפה וספר למסע. :

השתמשנו במפת ארץ ישראל הגדולה שלנו (לרגל הנסיעה הורדנו אותה ממקומה) כדי לראות עד כמה מצרים קרובה. כמסקנה מההבנה הזו החלטנו שבמסע הזה נוותר על הטיסה, והזמנו את הנהג שלנו למשימה:

השתמשנו בספר הנהדר הזה:

כדי לפתוח את הטיול שלנו עם קצת ידע כללי מלא הומור ופרטי מידע פיקנטיים. בהתייעצות עם הספר ועם ידידנו הטוב ד"ר גוגל, החלטנו להתחיל את ביקורנו בקהיר, במוזיאון המצרי. איזו תצוגה נהדרת:

כמעט כל ה-TOOB המצרי שלנו מככב פה. חיפשנו תמונות מהמוזיאון, התאמנו את הפריטים שהופיעו במוזיאון שלנו לפריטים במוזיאון האמיתי, אספנו עליהם קצת מידע, עד שסיימנו את כל התצוגה והמשכנו לתחנה הבאה. הפרמידות, כמובן:

הבאנו את מגש הפירמידות היפיפייה שהראיתי ברשומה הקודמת:

בשלב הראשון בנינו פירמידה בסיסית ממשולשים בלבד, כזו שיעלה כבר מכירה והתנסתה בבנייה שלה במשחקי המגנטים, והכנסנו לתוכה מומיה חנוטה שהשאלנו מהמוזיאון. זה היה פתח לשיחה…מרתקת על תפקידן האמיתי של הפירמידות המרשימות. וזה גם שעשע את אמיתי, מאוד.

משם המשכנו למבט קרוב יותר בסוגי הפירמידות שהמתינו על המגש, בחנו בזהירות את ההבדלים והתחלנו לבנות את עיר הפירמידות. שלנו. בשלב הראשון יעלה ספרה כמה ריבועים וכמה משלושים צריך כדי להרכיב כל פירמידה בתורה, ואחר כך שיחקנו עם הצורות שהיא בחרה, עד שקיבלנו פירמידה זהה לדגם:

אחרי ההצלחה הגדולה של הביקור בפירמידות, היינו רעבים, אז נסענו לשוק של קהיר. יעלה שלפה את ארגז האוכל והתחילה לבשל מאכלים מצריים מומצאים ומשעשעים. אמיתי כבר לגמרי איבד עניין, אז לא הצלחתי לצלם את החלק הזה. על הצלילה בסיני, שתכננתי לשמור לסוף, נאלצנו לוותר הפעם. כנראה שלא תהיה לנו ברירה, אלא לחזור לבקר במצרים בקרוב…

צלחת או מגש?

את ההכנות שלנו לפסח, התחלנו, כמו ברוב החגים בשנה האחרונה, בשליפה של שקית פסח מקופסת החגים שלנו. הילדים כל כך נהנים להיזכר בעצמם ב"מה זה בעצם החג הזה?". ליעלה יש כבר תמונה פנימית מאוד ברורה של החגים בלוח השנה, לאמיתי יש התחלה של זכרונות, ויחד הם בונים מחדש את התמונה של החג השנה. אחרי שהם הציצו על תכולת השקית קרו שני דברים- קודם כל הם רצו למעלה, הביאו את ההגדה של פסח שלהם והתיישבו לקרוא:

הם חוזרים אל הגרסה הנפלאה הזו של ההגדה שוב ושוב כבר כמה שבועות. כשהם סיימו את הקריאה הראשונית בהגדה, במקביל לדיסק שירי פסח שהתנגן ברקע, יעלה רצה להביא את ארגז האוכל שלנו. מסתמן שמתוך כל פעילויות פסח שלנו בשנה שעברה, הכי הרבה רושם השאירה עליה מסיבת הבישולים לחג שערכנו. בזמן שאני עוד ישבתי על הספה ושתיתי את הקפה של הבוקר, הילדים הספיקו למיין את כ-ל המאכלים בקופסה ל"שייך לפסח" ו"לא שייך לפסח" (הגדרה שלהם), ולהתחיל לבשל מאכלים לשולחן החג (הדמיוני, כמובן. בוא נגיד שעוף בתוספת קוואקר הוא לא ממש המאכל האולטימטיבי לליל הסדר). קצת אחרי הבישולים, סידרתי את מגש פסח הראשון במגשי הפעילות שלנו:

צלחת פסח מפלסטיק, רכישה משובחת ממקסטוק, ואוסף של סמלי החג (בפרשנות חופשית מאוד, שמבוססת על האיורים שעל הצלחת, בעיקר, ולא על המסורת המציאותית). פעילות התאמה קלילה ונחמדה, שעוזרת עוד קצת בהכנה לערב הממש מוזר הזה שמתקרב אלינו בצעדי ענק. אחריו קצרה הדרך למגש השני:

המגש הזה בכלל התחיל אחרת. בביקורי האחרון במקסטוק מצאתי את מחברות ההגדה החמודות האלה. לא הייתה לי ממש תוכנית, אבל ידעתי שיום יבוא ותהיה לי, אז קניתי שתיים כאלה. זה לקח רק כמה שעות, עד שראיתי את אמיתי חוזר שוב ושוב לדפים של עשר המכות בהגדה, והרעיון הגיע. החוברות הפכו לפרוייקט אמנות קליל אך מתמשך, של יצירה בהשראת 10 המכות. יעלה מיד ניגשה למשימה וצבעה את הדף הראשון בגוונים שונים ובסוגים שונים של אדום, וסחפה את אמיתי לגרסה שלו על הסיפור. לקראת הדף הבא, הכנתי להם צפרדעים מאוסף החיות שלנו, כדי להחתים טביעות רגליים של צפרדעים על הדף (בהמשך נוספה גם כרית דיו להחתמה). התוכנית היא לעדכן את המגש עם התקדמות הספרונים. מודה, שההתעסקות במכות לא הייתה הבחירה הראשונה שלי, אבל לא ממש הופתעתי שהנושא מאוד משך את אמיתי, אז אני משתדלת לזרום איתו.

המגש השלישי, פשוט, קלאסי ואביבי-

מגש אביבי קליל ומנצח תמיד, שמונח על שולחן הטבע שלנו. חתיכה קטנה של דשא סינטטי עם פרחים (נקנה ככה, כמו שהוא, לפני שנה או שנתיים, נדמה לי שבחנות "הכל לילד ולגן"), עשרה חרקים אביביים , מלקחיים, ותבנית להנחת החרקים. התבנית נועדה להיות סוג של בקרה פנימית בתוך המשימה- יש בה בדיוק 10 תאים. כשכל התאים מלאים- המשימה הושלמה בהצלחה. אחד העקרונות הבסיסיים במונטסורי הוא האפשרות לבקרה עצמית בכל פעילות. זה מאתגר יחסית במגשים שאני מאלתרת בעצמי, אבל אני משתדלת לעבוד על זה ולהשתפר בכל פעם. שני המגשים הבאים הם בעצם סדרה. התחלנו מהמגש הראשון וכשקצת מיצינו אותו עברנו לגרסה השנייה. שני המגשים סובבים סביב נושא הפירמידות החביב עלינו. הראשון והא מגש משולשים:

יעלה לא מצליחה עדיין לצייר משולש בעצמה, והשבוע גילינו שהיא די מתוסכלת מזה, אז יש פה די הרבה הזדמנויות לתרגול וחקירה של הנושא. קודם כל, כדי להבין את הקשר לחג, במרכז המגש שני דגמי פירמידות מתוך הTOOBS שלנו (יש לנו שניים- אחד מהסט של פלאי תבל ואחד מהסט של מצרים העתיקה שעוד יככב):

כדי לעבוד על המבנה הבסיסי של המשולש, על הרעיון של שלוש צלעות ושלושה קודקודים, השתמשתי בטריק פשוט ונפלא- שפדלים צבעוניים עם עיגולי סקוצ', שלושה מכל צבע:

שבלונה של משולש גדול- פנימית וחיצונית:

ועוד שבלונה של משולשים קטנים:

ולשם המשחק, גם כמה מגנטים משולשים:

המגש הזה זכה להתלהבות:

ובהחלט שימש לניסוי וללמידה:

אבל, כמו שצפיתי (בעיקר מכיוון שברמת המונטסורי, יש במגש הזה באג מאוד רציני, כזה שאני נוטה לחזור עליו שוב ושוב, למרות שאני כבר יודעת שהוא אכן באג- ריבוי משימות. היה נכון יותר להפריד אותו לשניים או שלושה מגשים שונים, ממוקדים במטרות שונות ובודדות), השימוש בו היה קצר וכעבור כמה ימים עברנו לגרסה המתקדמת יותר, הגרסה התלת מימדית:

כמה יפה המגש הזה?! מודה שאני קצת מאוהבת. קודם כל בסיס המראה שמשדרג הכל, במיוחד פעילויות הנדסיות. אחר כך מגוון הפירמידות המושלם הזה:

סוף סוף היתה לי סיבה מספיק טובה להשתמש בסט הצורות התלת מימדיות הנהדר שהזמנתי אי אז מארה"ב, וליטפתי וליטפתי, במחשבה שהילדים עוד קצת קטנים בשבילו. הפירמידות היו צידוק לגיטימי לגמרי מבחינתי, והופתעתי לראות שיעלה מוכנה לקראתן. בסט יש (בין יתר הצורות היפיפיות) פירמידות משלושה סוגים- אחת שמורכבת מ-4 משולשים, אחת מריבוע אחד ו4 משולשים, ואחת שמורכבת משני משולשים ו-3 ריבועים. המטרה היא להרכיב מהמגנטים פירמידות זהות לדגמים הקיימים. הצגתי ליעלה את המגש בתוך פעילות אחרת, עליה יסופר ברשומה הבאה, אבל בינתיים, גם אמיתי נהנה:

בינתיים, אלו מגשי פסח שמככבים על המדפים שלנו. אני קצת שוברת את הראש לגבי מגשים נוספים לשבועיים הקרובים. אמיתי ממש זקוק למשהו חדש על המדף, אבל עוד לא הצלחתי לדייק לעצמי בדיוק מה הוא צריך….רעיונות, הצעות ומחשבות יתקבלו בברכה.

כמובן שזה לא אומר שההכנות לחג יצאו להפסקה. רק עוד רגע והוא כבר בא…שבוע לפני פסח שמח!