מאחורי הקלעים

המון זמן לא כתבתי.

המון דברים קורים כאן. מאחורי הקלעים של הג'ירף.

החופש הגדול הגיע. אנחנו מתקרבים בצעדי ענק ליום הולדתו הרביעי של אמיתי, וליום ההולדת הרביעי לחינוך הביתי שלנו. שני הילדים (טפו טפו טפו חמסה חמסה) כבר ענקים:

פוסטים חדשים לבלוג נכתבים אצלי בראש כמעט מידי יום. כולל תמונות, קישורים ועריכה. בדרך למסך הם נעלמים, או לפחות משתנים.

בחודשים האחרונים אני ממוקדת כולי בבניה של "למידולוגיה",התינוק החדש שלי.

תינוק שהוא גם אח קטן וגם אח גדול לבלוג הזה. הוא נולד בעקבותיו והוא מסתכל עליו מגבוה. הבלוג הזה, הג'ירף, התחיל כיומן מסע של החינוך הביתי שלנו. מרחב לשתף בו בפעילויות, ברעיונות, במחשבות ובהתלבטויות. הוא עבר שינויים בדרך, וליווה אותנו בחיפושים ובמפגשים המרתקים שלנו. הכלים שאספתי בדרך לארגז הכלים המשפחתי שלנו קיבלו ביטוי גם פה בבלוג, ושינו קצת אותו, אותי. במרוצת הזמן הגיעו אליי יותר ויותר שאלות לגבי "מאחורי הקלעים". ביקשו ממני לשתף במחשבה שמאחורי הפעילויות. בתהליכים. בלמידה שלי, של הילדים. ניסיתי לענות, הפוסטים הפכו יותר ויותר פילוסופיים. לא הייתי בכלל בטוחה שיש לי תשובות. או גישה. או דרך ברורה. אבל לאט לאט, מתוך השאלות, מתוך השיתופים, ומתוך המסע שהתנהל כל הזמן מאחורי הקלעים, משהו חדש נולד. "למידולוגיה".

לקראת סוף הקיץ, אני מקווה, יעלה לאוויר אתר הבית, עם בלוג חדש, אחר, בתוכו.

בינתיים הפעילות מתמקדת בדף הפייסבוק. בשבוע שעבר התחלנו, קבוצה מצומצמת ואינטימית, בפעילות קיץ מיוחדת, במטרה להפוך את החופש הגדול שלנו לזמן של התבוננות והעמקה. ליצור קיץ של חיבור ושל למידה על הדברים החשובים באמת- אחד על השני.

בחודש יולי הקבוצה רוחשת בפעילות אינטנסיבית- כל שבוע מוקדש לשלב אחר בתהליך. בתוך כל שלב יש משימות קטנות, שמשתלבות בשגרת יומיום חסר שגרה של קיץ, וגם קישורים להשראה, נקודות מבט ורעיונות להרחבה. וקורים שם דברים נהדרים. תהליכים משמעותיים. תובנות מרתקות. דיונים חשובים על אופן ההסתכלות שלנו על דברים, בעיקר- על הילדים.

ואני כל כך רוצה שהקהילה שנבנתה כאן, סביב הבלוג הזה, שקראה, הגיבה, תמכה, עודדה, שאלה ואיתגרה אותי לאורך הדרך, קהילה של הורים ואנשי חינוך (הורות ונשות חינוך…) שחושבות אחרת, שמחפשות זוויות ראיה חדשות ודרכים לא סלולות, תהיה חלק מהמסע הזה.

אשמח ממש לראות אותך בקבוצה, שמאפשרת סופסוף גם דו שיח אמיתי ולא רק דרך תגובות…"למידולוגיה-הקבוצה"

אבל בעיקר אני כאן, כי היה לי חשוב להבהיר, קודם כל לעצמי, שהג'ירף כאן כדי להישאר. כמו בכל הצטרפות של אח/ות למשפחה, לוקח לנו זמן להסתגל. לעשות את השינויים הדרושים כדי להתאים את עצמנו להרכב החדש. כל אחד מאיתנו משתנה קצת בדרך, מתאים את עצמו להגדרת התפקיד הקצת שונה.

בבית שלנו עדיין קורים דברים מעניינים. פעילויות חדשות, מתכונים תחושתיים, פרוייקטים ותהליכים. לא סתם התחלתי את הרשומה בווידוי על כמות הפוסטים שנכתבים בדרך. מתישהו הם יגיעו גם לכאן.

הנה הוכחה, ממש מהיום, עם סליים שהציל אותי מטראומות כל כשלונות הסליים שלי בעבר והפך למתכון הבית, עדיין לא עבר התאמה ותרגום, אבל בכל זאת- הנה קישור למתכון המקורי הנפלא.

עמודי הבלוג עדיין כאן עם שלל פעילויות הקיץ שלנו מהשנים הקודמות, וגם עם יומן החינוך הביתי שלנו (סוג אחר של הצצה למאחורי הקלעים) מהשנה שעברה.

רוצה להגיד לכן המון המון תודה על זה שאתן כאן, ועל החלק החשוב כל כך שאתן לוקחות במסע שלי, שמוביל אותי למקומות חדשים ונפלאים. תודה תודה תודה, ושיהיה חופש גדול שמח, מלא שלווה וחדוות יצירה!

5 מחשבות על הורות ביום האישה

כשיעלה הייתה קטנה, סירבתי לקנות לה בגדים וורודים. קודם כל, אני לא מתה על וורוד, אבל מעבר לזה- כעסתי. כעסתי שלא הייתה לה, שלא הייתה לי, בחירה. עם השנים, היא כבר לא שואלת אותי מה ללבוש, אבל העניין הזה, של החוסר בבחירה, עדיין מעסיק אותי, בתור אמא שלה, ולא פחות מזה, בתור אמא של אח שלה.

לכאורה, אנחנו חיים בעולם שיוויוני. יש לנו זכות הצבעה, אפשרות ללמוד מה שאנחנו רוצות ולעסוק במה שאנחנו רוצות, יש לנו זכות להחליט על גופנו, לבחור לנו את בן הזוג, את אורח החיים, אם ללדת או לא ללדת. אבל בעצם, במיקרו, ביומיום, ברגעים הקטנים של האמהות, אנחנו עדיין רחוקות. כל כך הרבה נושאים ומחשבות עלו לי בעקבות הנושא הזה, ניסיתי לתמצת והגעתי לחמישה נושאים, מחשבות, הרהורים. רצף אסוציאציות של אמא לבת ולבן ביום האישה 2018.

1. פורים: הבטחתי לדבר קצת על פורים. אז בערך מפורים שעבר, יעלה החליטה שבפורים, כמו בפורים, היא רוצה להגשים את חלום חייה, ולהתחפש לאמא. איך מתחפשים לאמא? היא תכננה להתחפש לאשה בהריון, ותוך כדי חגיגות פורים- ללדת את התינוקת ולהיות אמא שלה. בתוכנית הזו, אני הייתי אמורה להתחפש למיילדת. כמובן שאני התלהבתי איתה מהרעיון וכבר הייתה לנו תוכנית די ברורה וסדורה לביצוע. שבועיים לפני פורים, בילינו באחה"צ כיף של אמא ובת. בדרך לארוחת ערב זוגית מפנקת, עצרנו בחנות צעצועים לקנות מתנה לBFF של יעלה, שחוגגת יום הולדת שלושה ימים לפניה. כצפוי, עצרנו לשוטט בין מדפי התחפושות. פתאום יעלה נזכרה בתחפושת שהיא חלמה עליה בשנה שעברה- שוטרת.

המוכרת, כמובן, אמרה לה, שזו תחפושת של בנים, והפנתה אותה בשמחה לתחפושת המקבילה- זו עם החצאית והחולצה הצמודה. יעלה לא הסכימה איתה. היא רצתה להיות שוטרת של ממש, כמו בדמיון שלה. הסתבר ששוטר(ת) כזו חסרה במידה שלה. היא המשיכה לדפדף במתלה "של הבנים" וכשנתקלה בתחפושת של אסטרונאוט(ית) עיניה אורו. ליעלה יש מערכת יחסים סבוכה עם נושא האסטרונאוטים, ובכל זאת, וכנראה שדווקא בזכות זה, היא ננעלה. לא תכננו לקנות תחפושת, בטח לא אחת כזו יקרה. עשינו כמה סידורים ותכנונים, התחפושת הפכה למתנת יום הולדת מהדודים. בימים הראשונים שאחרי הרכישה, יעלה סיפרה לכולם שהיא מתחפשת לאסטרונאוט. ששאלתי אותה למה, היא ענתה שהיא לא מצליחה להגיד "אסטרונאוטית". היא התאמנה, וסיפרה בגאווה שהיא אסטרונאוטית. והיא אפילו לא הייתה היחידה.

2. אולימפיאדת החורף: בפברואר התקיימה בקוריאה אולימפיאדת "פיאונגצ'אנג 2018". אולימפיאדת הקיץ האחרונה, שהתקיימה בקיץ 2016, הייתה אחד האירועים המכוננים בחיי המשפחה שלנו. היא זכתה לסיקור נרחב פה בבלוג, היא הולידה את אהבתה של יעלה להתעמלות קרקע ולמדליות זהב והיא נחרטה עמוק עמוק בתודעה. בהתאם, גם אולימפיאדת החורף זכתה פה בבית להשתתפות פעילה. צפינו בתחרויות בענפי ספורט שלא ידענו על קיומם, למדנו חוקים, עקרונות ורעיונות. צפינו צמודים למפת העולם וסימנו את המדינות המשתתפות ואת דגליהן. ניסינו להבין מהמפה איפה נמצאות רוב המדינות שיש בהן הרבה שלג. הבדלנו בין תחרויות על שלג לבין תחרויות על קרח, ומה ההבדלים ביניהם ועוד המון שיעורים חשובים לחיים. בהתאם למוטיב הכללי, היינו עסוקים מאוד בהבחנה בין תחרויות הנשים לבין תחרויות הגברים. גילינו שלפעמים קשה לקבוע את סוג התחרות ממבט ראשון (כי מגדר זה לא רק אורך שיער). עסקנו הרבה בשאלה למה התחרויות נפרדות, וגילינו שאפילו בשחמט, הספורט הכי לא-פיזי שיש, התחרויות הן נפרדות. הנושא הזה העסיק אותנו המון, ובעקבותיו הכנו מצגת על "היכל התהילה של נשות האולימפיאדה הישראליות".

3. ספרים: ביום האישה בשנה שעברה, כתבתי רשומה על ספרי ילדים שהכוכבת בהם היא ילדה. הבקשה הזו הגיעה אז מיעלה. רגע לפני גיל 5, היא ביקשה לקרוא ספרים על ילדות כמוה, והיא לא מצאה. מאז זרמו קצת מים בנהר. המודעות שלי עלתה, ולשמחתי, גם של שאר העולם. הצטרפתי לקבוצת הפייסבוק הנהדרת "ספרות שווה" (ובעקבותיה גם לקבוצה "מנהיגותה-חינוך מודע מגדר"), ומדף הספרים שלנו התרחב לכיוונים מודעים יותר. בתקופה האחרונה כיכבה גם על המדפים שלנו סדרת "קטנות גדולות" המופלאה, בהוצאת צלטנר. התייחסתי אליה גם ברשומה הקודמת, אז באמת בקצרה- סדרת ספרים שמספרת על ילדותן והתבגרותן של נשים ששינו את העולם. הסדרה הזו היא ללא ספק המועדפת כרגע על יעלה.

הספר האהוב על אמיתי כרגע הוא "זוג" (ג'וליה דונדלסון/אקסל שפלר) ואפילו יותר מכך, הספר שאמיתי מכנה "זוג-ההמשכה", או בשמו הרשמי "זוג והרופאים המעופפים". ספר הרפתקאות שמכיל את מה שמעסיק אותו כרגע- אבירים, דרקונים, חרבות, מלכים, רשעים, כליאה והצלה. ספר שהגיבורה שלו היא אישה.

4. גיבורות על: אמיתי, ממש "לפי הספר", נמצא עמוק בתקופת גיבורי העל של ההתפתחות. לפני שהוא הגיע לשלב הזה, הצהרתי נגד מרצ'נדייז ומיסחור אביזרי היומיום בדמויות טלוויזיוניות נחותות. כמובן שהוא עימת אותי עם המציאות, בלי לרחם על מודעותי הצרכנית הדרוסה. לא סתם גיבורי העל הם גיבורי על. התפקיד שהם ממלאים עבורו כל כך משמעותי, עמוק וחשוב, שהתנגדות אליהם היא פשוט התנגדות אליו. אז הסכמתי להכניס אותם אליי הביתה- בבובות, בבגדים ובעוד אביזרים בלתי נחוצים ויותר-מידי-יקרים (אל דאגה, בלי הגזמה, אבל כנראה שזה כבר נושא אחר לגמרי שאולי מגיעה לו רשומה). הוא אוהב את כל גיבורי העל במידה משתנה, בכל יום גיבור אחר הוא המועדף והמנצח- בין ספיידרמן, באטמן וסופרמן, גם וונדר וומן וסופרגירל מככבבות באופן קבוע ברשימה. בין דמויות המשחק שמעסיקות אותו שעות, בת-עטלף (השם הכה-גאוני שהוא העניק בליי כוונה לגרסה הנשית של באטמן) היא האהובה. דמות הוונדרוומן מלגו, ישנה איתו ממש עכשיו במיטה (יחד עם ינשופונת מהתוכנית "כוח פיג'יי", עוד גיבורה אהובה). לשמחתי, הוא הגיע לשלב הזה ממש יחד עם גל גדות, ואני זכיתי לפנק אותו בנעלי בית הו-כה מושלמות, שעטפו את הרגליים הקטנות שלו בכוחות על כל החורף:

5. דוגמה אישית: להעביר מסרים זה נחמד, העצמה זה חשוב, אבל בסופו של דבר, כולנו יודעים ש- what you see is what you learn. כמה חודשים אחרי שיעלה נולדה, התחלתי עבודה חדשה. עבודת אמא מושלמת, במשרד החינוך. בתחום שאהבתי, עם הדרכה נהדרת, עם צוות נחמד, עם אתגר, סיפוק ומקום להתפתחות. חזרתי כל יום מוקדם, הספקתי לנוח ולאסוף את הילדה מהגן. לא עמדתי להתעשר, אבל בסך הכל "פיצחתי את הנוסחה". שש שנים אחר כך, אמא לשני ילדים, אני לא עובדת. אני "יושבת בבית ומגדלת את הילדים". בזמן שאבא שלהם עובד שעות ארוכות, אחראי על הפרנסה ובהתאם- נמצא פחות בבית. אם זו התמונה שהם רואים בבית, כמה השפעה יש לעובדה שאנחנו אומרים להם שאנחנו שווים? השאלה הזו מעסיקה אותי המון. הם רואים אותי גם עובדת ומתקנת, הם רואים את בח"ל גם מבשל ושוטף כלים, אבל האם יש להם מודל שיוויוני? כנראה שהתשובה היא לא, אבל, אם נחזור רגע לנושא איתו פתחנו- אני כן בטוחה שהם רואים וחווים את העובדה שלשנינו יש בחירה. לא בכל רגע ורגע. לשנינו יש רגעים בהם היינו מעדיפים להחליף תפקידים, או לפחות להתאזן. אבל שנינו עושים את מה שאנחנו אוהבים, שנינו בוחרים, משנים, מדייקים. שנינו נוכחים בחייהם ומראים להם, בלייב, שהכל אפשרי. שכל מה שתבחרי לעשות- מקובל. שתמיד תמיד, לכולנו, יש אפשרות לבחור.

הרבה מילים, הרבה מחשבות. וזה עוד בלי שנגעתי בכלל בנושא הצעצועים, בנושא החגים, בנושא הדמויות במרחב הציבורי, בנושא השפה, הדיבור והכתיבה ועוד המון המון נושאים. נושאים שמעסיקים אותי, בתור אמא לשני הילדים שלי, בתור אישה, במשך כל השנה. נושאים שלמשך יום אחד בשנה, יום האישה, מדוברים בקול רם ובראש חוצות. וזו הסיבה האמיתית בעיני שגם היום, שנדמה שהתקדמנו כל כך הרבה חשוב לעצור לרגע את השגרה, ולהקדיש מקום ליום האישה, שמבחינתי, לא עוסק בטיפוח, תפקידים, או אפילו העצמה, אלא יום שכל כולו מוקדש לבחירה.

מריה מונטסורי- יום האישה 2018

פורים, החג האהוב עליי בשנה, חלף עבר לו, ופה בבלוג? אף מילה. מחדל. מודה. אז היה לנו חג באמת נהדר, עמוס, חגיגי ומלא שמחה. הוא עוד יוזכר פה בבלוג, אני מבטיחה. אבל בינתיים, בקושי הספקתי לנשום ומגיע עוד מועד שראוי לציון חגיגי- ב-8.3 נציין את יום האישה.

כבר תקופה ארוכה, מאוד ארוכה, אני מבטיחה, לעצמי ומידי פעם גם פה מעל דפי הבלוג, לפרסם רשומה מקיפה על שיטת מונטסורי, מה זה אומר, מאיפה זה בא, ומה אני אוהבת בשיטה (רמז מקדים: לא הכל). כל כך הרבה זמן אני מבטיחה את זה, שהתחלתי להבין שיש סיכוי שזה לא יקרה. לפחות לא בקרוב. בכל זאת. הרשומה הזו מתוייקת אצלי בראש רשימת ה"רשומות שאני רוצה לכתוב". והנה, שוב מגיע יום האישה, והחלטתי שהשנה, בניגוד לשנים קודמות, הרשומה החגיגית שלי ליום הזה לא תישאר במגירה (כמו זו הנהדרת משנה שעברה, שעדיין מוגדרת "טיוטה"). ניסיתי לחשוב, בתור אמא לבת ולבן, בתור אישה, מה אומר לי היום הזה ומה המטרה שלו. יש לי הרבה מה להגיד על חינוך מודע מגדר, על בחירת צעצועים, ספרים וגם בגדים לילדים, על סביבה מעוררת השראה ועל האם אני כן/לא מהווה דוגמה. תוך כדי מחשבה, נזכרתי בעוד רשימה שמחכה לתורה, רשימת ההמלצות שהתחלתי לכתוב בתחילת החורף ועדיין לא הגיע תורה. בתוך הרשימה הזו חיכתה המלצה לסדרת ספרים נהדרת בשם "קטנות גדולות", שמספרת על הילדות שהפכו להיות נשים ששינו את העולם.

בהשראת השילוב של כל הנ"ל, החלטתי לכתוב פוסט על מריה מונטסורי, האישה. לא השיטה (טוב, גם טיפ טיפה השיטה, אבל באמת, ממש בקטנה, אפילו בקושי טעימה. מיני-מתאבן). בהשראת סדרת הספרים הנפלאה, לספר עליה בתור בת אדם, ולא רק בתור תופעה. סיפור החיים שלה בעיני כל כך מרשים, כל כך מעורר השראה, והוא, ממש הוא, הסיבה שכן צריך את יום האישה:

ציטוט כדי להיכנס לאווירה. אחד מיני רבים של האישה והאגדה

מריה מנטסורי נולדה ב-31 באוגוסט 1870, בעייריה קיארוואלה שבאיטליה. בשנותיה הראשונות נדדה המשפחה, בעקבות עבודתו של האב, לפירנצה ולאחר מכן לרומא. משפחתה השתייכה למעמד הבינוני. אביה מילא תפקידים שונים בצבא ובמשרד הכלכלה האיטלקי. אמה, שאליה מריה הייתה קרובה במיוחד, הייתה אישה משכילה ורחבת-אופקים במיוחד יחסית לתקופה.

כשסיימה את בית הספר היסודי בחרה מריה להמשיך ללמוד בבית ספר טכנולוגי, בו למדו בעיקר בנים. למרות התנגדות הסביבה, ובמיוחד התנגדותו של אביה, המשיכה מריה במסלול זה עד שסיימה את לימודיה הטכנולוגיים בגיל 20. בשלב זה היא נטשה את שאיפותיה להיות מהנדסת, ובחרה בלימודי רפואה במקום.

באוניברסיטת רומא, היא עברה מסלול מפרך, שנמשך 3 שנים, על מנת להתקבל ללימודי הרפואה, על אף היותה אישה. כשהתקבלה לבסוף ללימודים, היא הוקפה בעוינות ובהצקות בשל מינה. נטען שהנוכחות שלה יחד עם הגברים בנתיחת הגופות העירומות הינה "לא הולמת", והיא נאלצה לבצע את הנתיחות לבדה, לאחר שעות הלימודים. למרות הקשיים, היא סיימה את לימודיה והוסמכה כרופאת ילדים וכפסיכיאטרית. היא הייתה האישה הראשונה שהוסמכה כרופאה בבית הספר לרפואה ברומא, ומהרופאות הראשונות באיטליה.

כשסיימה את לימודיה, החלה לעבוד במרפאה פסיכיאטרית בה טופלו ילדים שהוגדרו אז כ"רפי שכל". בתקופה זו נעשתה פעילה במאבק לזכויות הנשים וכן במאבק על זכויותיהם של ילדים מוגבלים לחינוך. נסיונה במרפאה הוביל אותה להאמין שעבור מרבית הילדים, הפתרון לקשייהם הוא פדגוגי ולא רפואי, ובעקבות כך החלה להתעניין בפדגוגיה. היא השתתפה כ"שומעת חופשית" בקורסים בפדגוגיה באוניברסיטה בה עבדה, ולדבריה, "קראה את כל המחקרים המרכזיים שנכתבו בתחום התיאוריה החינוכית ב-200 השנים האחרונות".

בשנת 1898 נולד בנה, מריו. מריה סירבה להתחתן עם אביו של מריו, רופא שעבד עמה בבית החולים, מכיוון שאז הייתה נדרשת לוותר על עבודתה כרופאה. ההורים החליטו לגדל את הילד יחד, במה שהיום היה נקרא "משמורת משותפת", בתנאי ששניהם לא ינשאו לאחרים. כשהאב נישא לאחרת, מריה התקשתה להתמודד עם המצב, עם עבודתה ועם גידולו. היא עזבה את בית החולים בו עבדו שניהם, ומסרה את מריו למשפחה אומנת. הם התאחדו שוב רק כשהיה מריו נער מתבגר. עם השנים הוא הפך לשותפה של מריה למחקר ותרומתו לפיתוח שיטותיה משמעותית.

בשנת 1899, בעקבות פעילותה למען חינוך "מיוחד", היא הוזמנה לנהל בית ספר בו למדו תלמידים עם אוטיזם ופיגור שכלי. בבית הספר היא יישמה את רעיונותיה, בחנה אותם ושיפרה אותם. שנה לאחר מכן היא פתחה תוכנית להכשרת מורים בגישה זו. השינויים בעיסוקה הובילה אותה שוב לספסל הלימודים, ובשנת 1904 הוסמכה כפרופסור לאנתרופלוגיה פדגוגית, והייתה לאשה הראשונה באיטליה שקיבלה תואר "פרופסור".

כשסיימה את לימודיה, במקביל להרצאות ומחקרים באיטליה ובעולם, החליטה מריה לבחון האם הכלים והגישה שפיתחה מתאימים גם לילדים בעלי התפתחות תקינה. בשנת 1907 היא הקימה ברובע פועלים ברומא את "בית הילדים" הראשון שלה- מעון לילדי פועלים, בו למדו כ-60 ילדים, מגילאי שנתיים עד שבע.

מריה לא לימדה בבית הילדים. היא ניהלה אותו, במקביל להרצאות ולכתיבת מאמרים, אך עיקר מרצה הושקע בתצפיות. היא צפתה בחיי היומיום של הילדים מקרוב, ובעקבות תצפיותיה פיתחה את השיטה החינוכית שהחלה לבנות בשנים הקודמות.

היא החליפה את הריהוט הכבד בריהוט קל ומותאם בגודלו לילדים (כמה טריוואלי, אבל קודם זה פשוט לא היה ככה!). את החומרים הלימודיים היא מיקמה על מדפים נמוכים ונגישים לילדים. היא הרחיבה את טווח הפעילויות המעשיות, המחוברות לחיי היומיום של הילדים- טיפול בעצמם (כגון התלבשות, שטיפת ידיים וכו') וטיפול בסביבה (ניקיון, בישול, עבודה בגינה). בנוסף הוסיפה חללים פתוחים וחיבור לחוץ, והילדים הורשו לבוא וללכת כרצונם לאיזורים השונים ולבחור בצורה חופשית בין הפעילויות השונות.

בהתבסס על תצפיותיה, היא הגדירה עקרונות מרכזיים עליהם מתבססת גישתה:

1. לילד פוטנציאל התפתחות פסיכולוגי מולד. בשנים הראשונות המוח של הילד "סופג" ולכן אלו השנים הקריטיות להתפתחות.
2.  היא התחילה לראות בעצמאות את המטרה המרכזית של החינוך. היא האמינה שבעזרת עבודה עצמאית הילדים יכולים להגיע לרמות חדשות של אוטונומיה ושל הנעה-פנימית ללמידה ולהבנה. בהתאם לכך איפשרה לילדים בחירה חופשית של חומרים, עבודה ללא הפרעה, חופש תנועה ופעילות בתוך הגבולות המוגדרים על ידי הסביבה.
3. כל ילד הוא אינדיווידואל ויש לאפשר לו לפעול בדרך ובקצב שלו. הילד במרכז והלמידה נעשית תוך התנסות אישית בחומרים אמיתיים, המותאמים במידותיהם לילדים.
4.  תפקיד הצוות החינוכי הוא קודם כל לצפות, ולהפריע מעט ככל האפשר לתהליך הטבעי. לכבד את הילד, לתת עזרה ולכוון רק כשנדרשים ולהקפיד על התאמת הסביבה. כאמור, הפוטנציאל קיים בילד מלידה, והמורה/הורה יכול רק לאפשר ולסייע לפוטנציאל הזה להתממש.
5. הסביבה הפיזית היא חלק משמעותי מהלמידה ועל כן עליה להיות מתוכננת בקפידה, מזמינה ומותאמת.

שיטתה של מריה זכתה להצלחה והתפשטה ברחבי העולם. היא טיילה, הרצתה ופעלה בארצות רבות, ביניהן ארצות הברית, אנגליה, וספרד. עם עליית השלטון הנאצי באיטליה, גורשה מריה מונטסורי בהוראת מוסליני, שהיה בעבר תומך נלהב של שיטתה. היא המשיכה בנדודיה, ואף חיה תקופה (במהלך מלחמת העולם השניה) בהודו. עד שהשתקעה בהולנד, שם נפטרה בשנת 1952 והיא בת 81. בשנותיה האחרונות הייתה מועמדת שלוש פעמים לפרס נובל לשלום

מריה מונטסורי ובנה מריו בהודו

בעקבות המחקר שהצריכה הרשומה הזו, עלו לי עוד ועוד מחשבות לגבי יום האישה. בשביל מי בעצם הוא נקבע? מה עושים בו? ומה קורה בשאר ימי השנה? אז אני לא רוצה שוב להבטיח הבטחה שלא אוכל לעמוד בה, אבל אני מאוד מאוד מקווה השנה לכפר על חטאי השנה שעברה, ולהקדיש לנושא, עוד השבוע, עוד רשומה.

ובינתיים אשמח לשמוע- מה קורה אצלך ביום האישה? עוד יום רגיל או שיש התייחסות למאורע? רעיונות לדרכים מעניינות לציין את היום עצמו יתקבלו מאוד בברכה. והכי הכי מעניין אותי- מי היא האישה שנותנת לך השראה?

 

הכל זהב

שבוע חגיגות יום הולדת 6 חלף עבר לו. ואיזה שבוע יום הולדת זה היה. אינטנסיבי, משמח וכל כולו זהב.

חגיגות יום ההולדת של יעלה הן תמיד אירוע מרגש וגדול בביתנו. זה התחיל כבר שהיא הייתה בת שנה (אז החגיגה הייתה לגמרי בשבילי…) ומאז יום הולדת שלוש ועד היום, החגיגות הלכו ותפחו (כמובן שסיפרתי על החגיגות הקודמות שלנו- יום הולדת 3 בסימן אהבה, יום הולדת 4 בסימן פרחים ויום הולדת 5 בסימן פורימי ) . רגע לפני שהתחלנו לתכנן את יום הולדת 6 עצרנו לחשוב קצת למה אנחנו עושים את החגיגה הזו. מהמחשבות האלו נוצרו כמה "עקרונות יסוד" בנושא ימי הולדת:

1. יום הולדת זה רק תירוץ לתרגל את שריר הרצון. זו ההזדמנות של כלת השמחה לדייק לעצמה מה היא אוהבת, להגיד בקול רם מה היא רוצה, לחלום בגדול וגם להגזים. פעם בשנה.
2. יום הולדת זו חגיגה שכל כולה סביב החוגגת. לכן, הכל צריך להיות מותאם לדברים שהיא אוהבת. מאוד. ולכן, המתכננת המרכזית היא ילדת יום ההולדת. וגם המפעילה. זו החגיגה שלה. לפני כמה חודשים יעלה חזרה מיום הולדת של חברה X ואמרה "X הייתה העוזרת של אמא שלה. ביומולדת שלי, את תהיי העוזרת שלי". אז ככה.
3. גם ברמה המשפחתית, חשוב לעצור מידי פעם ולהקדיש את כל כולנו למה שמשמח את האחר(ת). לעשות לה טוב, להגיד לה את כל מה שאנחנו אוהבים בה ולחגוג את קיומה כחלק מהמשפחה.
4. ברמה הפרקטית-
   1. קל ונוח יותר לארגן את יום ההולדת סביב נושא מאחד.
   2. אמנם המטרה היא כלת השמחה, אבל יום ההולדת לא אמור להיות עונש לשאר בני המשפחה או האורחים, ולכן- פשטות, פשטות, פשטות. להכיר את המגבלות ואת החוזקות שלנו ולהשתמש בהן היטב כדי לתכנן אירוע לרווחת כולם.
   3. קל לארגון, קל לתפעול וקל לקיפול.

* השולחן נראה חגיגי ומושקע, בזכות המיקוד. נכנסנו לחנות החד"פ, בלי התלבטויות מיותרות, בחרנו את כל הכלים הזהובים שהיינו צריכות. להוספת החגיגיות, צבענו בספריי זהב כמה ענפים, אצטרובלים, נוצות ועלים מהגינה, והרי לנו שולחן יום הולדת זהוב, בלי הרבה עבודה.

החגיגה הראשונה הייתה בעצם, מבחינת יעלה, החגיגה המרכזית. בפעם הראשונה חגגנו בחגיגה נפרדת שמיועדת אך ורק לחברות (וחברים, מעט). יעלה תכננה את החגיגה הזו בראש במשך חודשים, ארוכים. נקודת המוצא שלה הייתה- התעמלות קרקע. היא רצתה לחלוק עם חברותיה הטובות ביותר את אהבתה הגדולה. היא דמיינה אותה על במה (במיקום מדוייק וספציפי בקיבוץ), את כל החברות מתרגלות עמידות ידיים וגלגלונים על הדשא, ומקבלות מדליה. לתוכנית הבסיסית נוספו עם הזמן תיבת אוצר בצבע זהב, מטבעות שוקולד, נצנצים זהובים ועוד כמה דברים שיעלה רצתה שיקחו חלק בחגיגה שלה. יצאנו לדייט זוגי, רק היא ואני, עם מחברת חדשה ונקייה. כתבנו את כל החלומות בדף אחד. בדף אחר ערכנו רשימת מוזמנים, רשימת כיבוד ואפילו התחלנו את רשימת המתנות.

מתוך כל התוכניות, בנינו יחד מסע "חפש את המטמון", עם סיפור מסגרת, תחנות כיפיות בדרך ותיבת אוצר שווה. ככה זה נראה בהתחלה:

"לפני שנים רבות, בממלכה רחוקה רחוקה, הייתה מתעמלת מוכשרת שקראו לה יעלה. יעלה השתתפה בתחרות ההתעמלות החשובה ביותר בעולם, "האולימפיאדה", וזכתה באוסף מדליות זהב. מאושרת וגאה התכוונה לחזור הביתה, אבל אז גילתה שאוצר המדליות היקר שלה נעלם. היא גייסה את הבנות האמיצות ביותר בממלכה, כדי לצאת איתה למסע להחזרת המטמון האבוד.

לפני שיצאו לדרך, הגיבורות שמעו סיפורים על  מכשפות, מפלצות וענקים שבדרך. כדי להיות מוגנות, הכינו להן, רגע לפני היציאה, שיקוי הגנה של אלופות":

לצורך הכנת השיקוי כל משתתפת קיבלה צנצנת קטנטנה (ממוחזרת) עם אוסף של נצנצים זהובים בגדלים שונים, ובקבוק ספריי ריק. הבנות מילאו מים בבקבוקים הריקים, ואז שפכו את הנצנצים, ערבבו היטב, וקיבלו שיקוי הגנה מנצנץ:

"הבנות התחילו במסע למציאת האוצר":

המסלול תוכנן סביב הבית שלנו, ברדיוס קטן וללא כבישים בדרך, כדי שנוכל לעשות את המסע בקלות גם ללא הורים מלווים. וכמובן- יעלה היא המובילה.

"כדי לעמוד בתלאות המסע, הן ידעו שהן חייבות לחזק את הגוף":

כאן, התפקיד שלי היה לחבר בעדינות את ילדת יום ההולדת קצת לקרקע. מכיוון שלא כל חברותיה הן מתעמלות מנוסות כמוה, החלטנו להפריד-תרגילים בסיסיים (שבחוג שלה נקראים "חימום") שכל הבנות  יעשו יחד, בהדרכתה של יעלה:

ואחריהם תרגילים מורכבים יותר, שיעלה תעשה בפני הבנות בתור "הופעה":

"חזקות ומוגנות על ידי השיקוי, יצאו לחצות את הנהר הגועש. כל אחת מהבנות האמיצות מצאה לה סירה, שהובילה אותה, בטוחה, אל הגדה השנייה של הנהר":

הנהר הגועש שלנו היה בעצם פארק חבלים קטן שממוקם ליד הבית שלנו. הילדים טיפסו על החבלים ועל הצמיגים כדי לא לטבוע. כמה גלים גבוהים אילצו אותן להחליף סירות, עד שכולם הגיעו לחוף מבטחים.

"כשירד הערב, מזג האוויר התקרר. כדי להתחמם, רקדו הבנות ריקוד יום הולדת מכושף סביב המתעמלת יעלה. כדי לשמור על החום, מצאו עוד ועוד שירי יום הולדת, עד שהבוקר עלה"

"לקראת השלב האחרון במסע, החליטו האבירות שעליהן להצטייד באביזרי הגנה, שיעזרו להן להתגבר על כל איום בממלכה. כל אחת מהאמיצות הכינה לה גלימה, מסיכה ומגן בצבעי המסע":

חזרה בחצר הבית שלנו, חיכתה פינת יצירה, כמיטב מסורת ימי ההולדת של יעלה. כזו שלא דורשת יותר מידי הפעלה, ומאפשרת למשתתפות להנות מהיצירה בעצמן. הכינונו מראש מגוון קישוטים זהובים- טושים, צבעי פנדה, מדבקות, טפט זהב, דבק נצנצים ודמוי-טוליפ ועוד. כל אחת קיבלה מגן (כלומר, תחתית קרטון לעוגה), גלימה (כלומר סינור מאל-בד, כן כן, שאריות מיום ההולדת של השנה שעברה) ומסכה (אמת, גם הן נשארו מפורים של לפני שנה). היצירה נמשכה זמן די ארוך, וכשראינו שהן מתחילות למצות, תלינו את העבודות לייבוש על חבל הכביסה והמשכנו הלאה. עוד הערה חשובה לשלב זה- בהזמנה שנשלחה להורים מראש (בווטסאפ…מן הסתם) הילדות התבקשו להגיע בבגדים לא-חגיגיים מידי, עם אזהרת ספויילר ללכלוך אפשרי. הכי טוב להוריד מעלינו אחריות לנזקים עתידיים.

"לבושות ומוכנות, הגיעו לתחנה האחרונה. הן התפזרו בשטח והתחילו לחפש את תיבת האוצר הזהובה":

בכוחות משותפים, ועם קצת רמזים, הן הצליחו לאתר את האוצר ולעבור לרגע הגילוי המרגש:

בתוך תיבת האוצר חיכה לכל משתתפת אוצר משלה:

"שקיות ההפתעה" המסורתיות בטוויסט זהוב. בתוך כל קופסה, לפי תכנונה של יעלה:

קופסה אישית של בצק משחק ביתי עטור נצנצים זהובים, מטבע שוקולד ענק ומדליה אישית.

"כדי לחגוג את הניצחון הן התכנסו פעם אחת אחרונה, להנות ביחד מסעודה חגיגית, ומעוגה":

לפני העוגה הייתה סעודה קלה, בה כל המאכלים נבחרו על ידי יעלה- לזניה, בלינצ'סים ובורקס גבינה.

בדיוק בזמן לשנ"צ מפנק של שבת, החגיגה נגמרה עם ילדת יום הולדת מאוד מאוד מאוד שמחה. שחיכתה בקוצר רוח לשבוע שעמד לפניה-

בשני אחה"צ דייט יום הולדת פרטי עם אמא,

ברביעי, יום ההולדת עצמו, יום כיף משפחתי לפי בחירתה (לא, לא טסנו בכדור פורח. היינו במשחקיה. אבל ראינו שני כדורים פורחים מתנפחים וממריאים):

ובשבת שאחרי, עוד חגיגה אחת אחרונה, הפעם עם המשפחה. עם אותו מוטיב זהוב, עם אותם כלים ואביזרים, עם אותה פינת יצירה לבני הדודים ואפילו עם אותה שמלה (ונרות. ששש, אל תגלו). רק האוכל היה טרי. ויותר:

שבוע שלם של חגיגות זהובות ומשמחות. ערימת מתנות קצת מוגזמת אבל מאוד מדוייקת. שני הורים קצת מותשים אבל מאוד גאים ושמחים על שש שנות הורות לילדה זהב. ילדת יום הולדת מאושרת שמתחילה לתכנן את השנה הבאה. ואח אחד אוהב שפרגן באמת כל השבוע, ועכשיו התפנה לתכנן את יום ההולדת שלו. מזל שיש עוד חצי שנה:

מזל טוב לילדת הזהב האהובה והאלופה שלי. שתמיד תדעי בדיוק מה את רוצה, שגם כשתגדלי תזכרי איך להגיד את החלומות שלך, לתרגם אותם לתחנות ולמשימות, לרתום לצידך את כל הגיבורות האמיצות שרק תרצי, להתלהב ולשמוח מכל הלב, ולהדביק את כל מי שסביבך באהבה שלך.

מתנות ליום הולדת 6

אני לא בטוחה איך זה קרה, אבל בעוד שבוע וקצת ליעלה יש שוב יום הולדת. בחיי, לפני רגע סיימנו את החגיגות של השנה שעברה, והנה מתחילים את כל הסאגה מההתחלה. והגוזלה שלי כבר בת 6. שש. וואו.

כמיטב המסורת, לקראת החגיגות הבאות עלינו לטובה, התיישבנו להכין רשימת מתנות שישמחו את יעלה, וגם את הוריה. אפשר להציץ ברשימות הקודמות של יעלה:

מגיל 4 ויש גם חלק שני, ומגיל 5 

וגם של אמיתי מגיל שנתיים, ומגיל 3 

ובכלל, למי שמחפש מתנות ליומולדת ולאירועים אחרים, יש בבלוג המון רשומות שמספרות על מתנות שאנחנו הכנו לחברים ולאהובים, נראה לי שהגיע הזמן להוסיף עוד קטגוריה לתפריט של הבלוג…מקבץ אקראי להמחשה- ערכת מוסך מבצק, קופסה תחושתית בהתאמה אישית, ועוד רשומה עם שישה רעיונות למתנות ביתיות לאירועים שונים. אבל הפעם, אנחנו כאן כדי להרכיב רשימת מתנות עדכנית לקראת יום ההולדת של יעלה.

כמו בכל שנה, התחלתי לפצח את האתגר באמצעות רשימה-מקדימה. רשימת הדברים שמעניינים את יעלה רגע לפני יומולדת 6. לרשימה נכנסו, בלי יותר מידי מחשבה או הבחנה, כל הנושאים, המשחקים, הפעילויות והדברים שהעסיקו אותה בתקופה האחרונה: התעמלות קרקע, פליימוביל, נשים שהשפיעו, שלום, מלחמה, שיוויון וצדק, אמנות ויצירה, תינוקות, אותיות וקריאה, רצון להיות גדולה, אחראית, עצמאית, מים, בריכה, תחפושות, מוזיקה, עולם קטן- קופסת חול.

מתוך רשימת האהבות, יצאנו להרכיב את רשימת המתנות. כזו שתתן אפשרות לכל תקציב, שתשמח את יעלה (וגם את הוריה), שתהיה מגוונת וגם נגישה ותאפשר עוד כיוונים לגיוונים.

דברים שכבר יש ליעלה, אבל אם לא היו הם היו הראשונים ברשימה:

• בית בובות- יעלה קיבלה את שלה ליומולדת שלוש, ומאז ועד היום הוא המשחק הכי שימושי שלה. זו בעיני מתנה מומלצת ליומולדת 3, 4, 5, או 6. הוא מעסיק אותה שעות ומאפשר לה ליצור עולמות חדשים בכל פעם, על פי הנושאים שמעניינים אותה באותו רגע.
• פליימוביל- אין הרבה מה להוסיף…גם כאן. את הערכה הראשונה של הפליימוביל יעלה קיבלה במתנה לגיל 3. היא אוספת כל הזמן תוספות לאוסף שלה. מכיוון שסביב חנוכה היא אספה לא פחות משלוש (!) ערכות גדולות חדשות, הודעתי לי שביום ההולדת הזה אנחנו ממתנים את הפליימוביל. אבל בגדול- זו המתנה הכי טובה שיש בעיני, לכל יומולדת 6. אפשר לבחור ערכה לפי תחומי העניין של הילד (כמו חדר התינוקות שבתמונה) או ערכות כלליות שמאפשרות אינספור התאמות ודמיונות:

• מגוון של תחפושות- גם זה נכון לגיל 3 כמו שזה נכון לגיל 6. אנחנו אוספים תחפושות כל השנה, ואת יום ההולדת לרוב מנצלים לרכישת תחפושות מיוחדות שאנחנו לא מצליחים לאלתר או להשיג ביד שניה (רוב התחפושות שלנו מגיעות משני המקורות הנ"ל). הקרבה של יום ההולדת לפורים עוזרת לנו מאוד בהיבט הזה. ארון התחפושות שלנו עמוס לעייפה וזקוק למיון בדחיפות, אז בינתיים אנחנו רק נהנים ממה שיש לנו:

• נגן מוזיקה ואוזניות- בגיל6, ליעלה כבר יש טעם מוזיקלי מובחן, והיא נהנית במיוחד להתעמק במילים של שירים (גנטי, אולי?!). נגן המוזיקה והאזניות שקנינו לאמיתי לקראת הטיול שלנו, יחד עם עוד זוג אוזניות עבורה, משמש אותה נאמנה כשהיא רוצה לשמוע מוזיקה עם עצמה. 
• "הרשימה" לילדים- אני לא זוכרת באיזה אירוע קנינו את הספר/חוברת הזה ליעלה. שמעתי הרבה על יובל אברמוביץ וקראתי הרבה דברים שהוא כתב ברחבי הרשת, אבל את ספרי המבוגרים שלו עדיין לא קראתי…בכל מקרה, הגרסה לילדים, ובעיקר החלק שהוא "חוברת עבודה", מאוד מאוד אהובה על יעלה והיא חוזרת אליה שוב ושוב ושוב:

אז מה כן?! ה-רשימה של יעלה:

• התעמלות: מאז אולימפיאדת ריו2016, שהייתה אירוע משמעותי מאוד בביתנו (וגם פה בבלוג…), יעלה חולמת לקבל מדליה. את האימונים בהתעמלות קרקע היא התחילה תוך כדי האולימפיאדה ולא הפסיקה מאז. בספטמבר האחרון היא התחילה להתאמן גם בחוג "רשמי" והיא פורחת. היא מתאמנת בכל רגע פנוי, עברה ל"קבוצת הגדולות" וחולמת על מדליות. כל החגיגות שהיא תכננה עוסקות בנושא, ובאופן כללי- זה מרכז החיים שלה כרגע. אז מתנות-
  • מזרון התעמלות: זו המתנה שהיא תקבל מאיתנו. אחרי שביררתי מחירים של מזרונים "מקצועיים", מזרון הפעילות של איקאה הוגדר כעונה לגמרי על הדרישה. הוא עבה וחזק כמו מזרון התעמלות, הוא מתקפל ונראה לי שהמימדים שלו נוחים לגודל של בית סביר (ולא אולם התעמלות). מקווה שהוא יעמוד בציפיות:

• • קלפי בלט: יש לנו את קלפי היוגה מהסדרה הזו, וממש עכשיו רכשנו שתי חפיסות קלפים לחברות אחרות שחגגו יומולדת, וביקשו את הקלפים אחרי ששיחקו בהם בביתנו. כחלק מהעניין בהתעמלות על ענפיה, יעלה ביקשה גם את ערכת הבלט. עדיין לא ראיתי אותם בלייב, אבל אני מקווה שהאיכות והסגנון דומים לאלו של ערכת היוגה שאנחנו כל כך אוהבים:

• • מדליה/גביע: כל מתעמלת צריכה מדליה. וגביע. או לפחות ככה יעלה חושבת. אני לא בטוחה אם זה מגיע מהמקום התחרותי, המנצנץ, הקישוטי או הרשמי, אבל היא חולמת על מדליות. וגביעים. אז יש לה קולקציית "מקסטוק" של מדליות וגביעים, וליום ההולדת שלה היא הזמינה מדליות "אמיתיות", שסבתא שלה מצאה בחנות ספורט

• ספרים: בתקופה האחרונה התחלנו לרענן את מדפי הספרים שלנו ולהתאים אותם לגילאים המתבגרים בביתנו. בשוטף אנחנו משאילים ספרים מהספריה וגם מסבתא, ונוצר מצב שהמלאי בבית היה פשוט לא מתאים.
  • אגתה כריסטי, מתוך הסדרה "קטנות גדולות"- בקרוב מאוד תגיע רשומת המלצות (שתוכננה להיות רשומת המלצות חורף, אבל יתכן שתהפוך לאביבית :) עם המלצה מפורטת על הסדרה הזו. בינתיים, אגתה כריסטי היא האחרונה שנותרה לנו בתרגום העברי (מחכות בקוצר רוח להמשך התרגומים, יש שם כמה מבטיחים…). הספר שלה קצת אפל ומפחיד, אבל יעלה החליטה שהיא מוכנה להתמודד איתו

•  "זוג והרופאים המעופפים"/ ג'וליה דונדלסון ואקסל שפלר: האמת, זה ממש לא ספר לגיל 6. הוא בהחלט היה יכול לככב ברשימה של גיל 4, ואפילו של גיל 3. אבל יעלה ביקשה אותו. במפורש. את הספר "זוג" יעלה ואני קנינו במתנה לאמיתי. ספר שמדבר על דרקונים, אבירים ונסיכה מזווית לגמרי אחרת. אמיתי מאוד אוהב אותו, אבל יעלה אוהבת אותו עוד יותר. ומכיוון שכמה מהספרים האהובים עליי מוגדרים כ"ספרות לנוער", נראה לי שלא נכון להשתמש בגיל כקריטריון מרכזי בבחירת ספרים:

• ספר על התעמלות קרקע: כידוע, אנחנו מאוד אוהבים ספרי עיון. כל נושא "חם" בביתנו זוכה לספריית עיון קטנה משלו, שאנחנו מלקטים ממגוון מקורות. התחום של התעמלות קרקע הוא לא קל בנושא הזה. מצאתי מעט מאוד ספרים בנושא בעברית, וכולם מיועדים למבוגרים. לשמחתי, אחרי הההצלחה האדירה של נבחרת ההתעמלות של ארה"ב באולימפיאדה, באנגלית יש מבחר מרשים יותר, ואמזון רק במרחק לחיצה. למשל זה- (בכלל, קטגוריית ההתעמלות באמזון היא מאגר השראה אינסופית למתנות ליעלה)

• מדבקות קיר: אחרון חביב בנושא. עוד מציאה מאמזון (יש גם גרסאות של עליאקספרס, כמובן). מדבקות קיר עדינות ויפיפיות שנראה לי שישמחו מאוד את ליבה של יעלה. יש טענה שמומלץ לארגן את הבוקר שלנו ככה שהדבר הראשון שנראה כשאנחנו פוקחות את העיניים יהיה דבר שנותן לנו השראה ושמחה. אז זה בדיוק זה, עבור יעלה.

• "של גדולים": יעלה מאוד עסוקה ב"להיות גדולה". ענייני פרטיות, אמהות, אחאות ואחריות מעסיקים אותה יום ולילה.
  • אוהל למיטה: אמצעי קטן וחמוד שיכול לספק פרטיות ואינטימיות גם למי שחולקת חדר עם אחיה. לפחות בינתיים. של איקאה, כמובן.

• • קופה: כסף. חלק כל כך חשוב ומשמעותי מלהיות מבוגר. יעלה מפתחת עכשיו מודלים עסקיים חדשות לבקרים (האחרון והחביב- חנות יד שניה, בה היא משפצת חפצים שבורים/מקולקלים שאנשים מביאים לה ומוכרת אותם. לא להיט?!). מסתבר שקופה כזו עם חריץ ופקק קטן מלמטה היא מצרך די נדיר בימינו. אז כזה

• קופסת חול ליצירת עולמות קטנים: לכאורה, זה לא "של גדולים". אבל האפשרות הזו, לברוא עולמות שלמים, לנהל את העולם, לחרוץ גורלות, לקבוע את סדר הפעולות- הכי "של גדולים" שיש. אז קופסת חול כזו, עם תאורה, כמו שיש במתחם "החול יכול" (גם הוא מופיע ברשומת ההמלצות שתוכננה להיות של חורף…), ואוסף של אביזרים מתאימים שכבר יש לנו בבית, יספקו לה יופי של מתנה.

 ומספר 11 ואחרון, מתנה פרקטית שתשמח את בת הים הקטנה שלי, כזו שאוהבת ים ופחות מתחברת לאריאל:

• בגד ים: כי צריך. לא פשוט למצוא בגד ים שני חלקים, מגן היטב מהשמש, לא ילדותי מידי ומתאים במידותיו לגיל 6. במיוחד בפברואר. אבל זה, למשל, ממש יפה בעיני ונראה לי שגם בעיני יעלה. מזל שיש אינטרנט והכל אפשרי:

כל שנה כשאני מסיימת להכין את הרשימה ומתקרבת לפרסום שלה, אני מתלבטת אם אין פה איזו חוצפה. התרגלנו שזה לא מנומס לבקש מתנות, ומתנות נותנים כי רוצים ולא כי מבקשים וכו'. בפועל, בימי ההולדת אצלנו נהוג להביא מתנות. אם נבקש ואם לא- נסיים את החגיגה עם אוסף מתנות נאה. אני אישית מאוד אוהבת שנותנים לי כיוונים, נושאים ורעיונות שישמחו את החוגג באותו רגע ולא ידרשו החלפות והתאמות בהמשך, אני מקווה שגם האורחים שלנו. ובכלל, אם עוד מישהו יקבל מהרשימה הזו רעיון למתנה לילד/ה אהובים שחוגגים 6, אני את שלי עשיתי.

ואגב, את רוב המתנות ברשימה יעלה כבר הספיקה "לחלק" לכל מי ששאל אותה מה היא רוצה לקבל מתנה. כמה אפילו לא התאפקו וחלק מהמתנות כבר "התגלגלו" לחיקה. אז אם יש לך עוד רעיונות והמלצות מנסיון לתרום לרשימה, הם יתקבלו מאוד מאוד בברכה!

 

איך זה להיות עץ

ט"ו בשבט הוא אחד החגים המשונים בלוח השנה הישראלי. הוא שמח, הוא חגיגי, הוא מלא משמעות. אבל הוא גם קטן, קרוב מידי לפורים, כמעט לא מספיק מורגש. חיפוש קצר בבלוג גילה לי שזו לא סתם הרגשה. ט"ו בשבט הוא חג לא-מספיק-נחגג בביתנו. נכון, יש כמה רעיונות מוצלחים ממש בעמוד החג, אבל הרבה פחות מאשר בחגים אחרים. אני חושבת שזה נובע בעיקר מעומס האירועים שיש לנו בתקופה הזו בשנה- סמוך ליום ההולדת של יעלה, חברותיה ובנות דודותיה, וכאמור- יחד עם ההכנות לפורים, שאצלנו הן תמיד מוגזמות. בכל זאת, החלטתי שהשנה אני רוצה לחשוב קצת יותר על החג הזה.

יעלה ואמיתי גדלים. השיחות איתם הופכות עמוקות ומשמעותיות יותר. הן מתגלגלות לנושאים ולמקומות שמצליחים להפתיע אותו בכל פעם מחדש. כל פעילות שאנחנו עושים בימים אלו הופכת למסע מתגלגל  ומרתק, ולפיכך, גם התיאורים פה יצאו לי קצת…ארכיאולוגיים. כמעט שקלתי להקדיש רשומה לכל פעילות, אבל בדיקת מציאות קלה הבהירה לי שהם לא יקרו לעולם, אז, נשימה עמוקה-

5 פעילויות בהשראת עצים, לכבוד ט"ו בשבט:

1. אוספים ענפים:
בתקופה האחרונה הליכות הטבע היומיות שלנו (סיפרתי עליהן בעבר בפירוט, באחת הרשומות האהובות עליי ביותר בבלוג) קיבלו תוספת מעניינת של משימות. בהמשך אכתוב על זה קצת יותר, אבל לענייננו- זה מחייב אותי לשים הרבה יותר לב לפרטים הקטנים שבדרך. אמיתי אוסף מקלות כבר תקופה ארוכה. זה התחיל מרצון להכין מאגרים לקראת מדורה עתידית, ואכן אנחנו (כלומר בח"ל) משתדלים מידי תקופה להפוך את המאגר שלו למדורה לתפארת. בין מדורה למדורה המקלות שלו משמשים כחרבות, כשרביטים, כצינורות כיבוי, כקוביות וכאינסוף דברים אחרים. השילוב בין תשומת הלב לפרטים לבין האהבה של אמיתי למקלות הביא אותי לחפש שימושים חדשים למקלות שאנחנו פוגשים. נתתי לילדים משימה- למצוא, כל אחד בנפרד, מקל ארוך יותר מהזרוע שלו. זה היה אתגר מלהיב במיוחד, אז המשכנו איתו בווריאציות שונות- למצוא שני מקלות בדיוק באותו האורך, למצוא מקל קטן יותר מהזרת. הילדים הפנימו את העקרון, והתחילו להשתמש במקלות ובענפים ככלי מדידה מן המנין. בעיקר כדי למדוד את הדבר הכי חשוב- מי הכי גבוה.

שאריות הצד הדידקטי של חשות צורך להדגיש כמה דברים אפשר ללמוד מאוסף של מקלות שאספנו בדרך…אז מה הרווחנו?

• תמריץ ומיקוד משמעותי בטיולים
• שימוש בחומר טבעי, זמין ומזמין
• חומר "פתוח" שמאפשר לדמיון לעוף וליצירתיות לעבוד שעות נוספות
• כישורים חשבוניים- מדידה, השוואה, מנייה וכו'
• וגם הנדסיים (מדו מימד לתלת מימד, ייצוב מבנים, צורות הנדסיות)
• ושפתיים- השוואה דורשת כלים שפתיים משוכללים- מילות תיאור מדוייקות של גודל, של מרקם וכו', מילות השוואה, משפטים מורכבים.
• מקלות וענפים יכולים להיות שימושיים בשלל מקומות- לבנייה, למשחק דמיוני, לציור בבוץ, ליצירה (צביעה, ליפוף).

2. הזמנה לחקירה- פלסטלינה ומקלות:

בתקופה האחרונה, גם לנו, כמו לכולם, היו כמה ימי מחלה שהזמינו אותנו לפעילות ביתית אינטנסיבית. כרגיל, הופתעתי לגלות כמה התגעגענו לזה וכמה זה כיף. התחלנו ב"10 דקות" שלנו. אחרי שהיינו עוד קצת גיבורי על, עשינו פעילויות מגניבות שהילדים המציאו עם חישוקים ואפילו המצאנו שירים על בסיס ספרי ילדים אהובים (מאיפה הם מביאים את הרעיונות האלו?! ילדים מעולים, אובייקטיבית), אני בחרתי להקדיש את עשר הדקות שלי להצעת הגשה שראיתי באחת מקבוצות האמנות בפייסבוק והתלהבתי מהן מאוד- קוביות פלסטלינה ירוקות ואוסף של…מקלות! כמובן שאפשר להגיש את המנה הזו עם המקלות מהסעיף הקודם, אבל אני השתמשתי הפעם באוסף של מקלות קנויים בצורות ובגדלים שונים.

ליעלה היתה מהר מאוד תוכנית מדוייקת והיא ביקשה תוספות כדי להגשים אותה. היא התחילה מבסיס פלסטלינה קטן, והרחיבה את הגינה הקהילתית שלה לאט לאט:

היא שתלה עצים בגבהים שונים, לאט לאט גם הנצו פרחים (תורמוסים, כמובן), הרבה עבודה עדינה של נעיצה וחיבורים, והגינה הקהילתית הייתה מוכנה לפיקניק המוני שהתווסף שלב אחרי שלב:

אני נהניתי מאוד מההתבוננות ביצירה, וגם מהמשחק החופשי בחומרים שהיו מונחים סביבי. לא הייתי במצברוח מרוכז במיוחד, או ממש בחשק ליצור בשביל עצמי, אז יצרתי המחשות קטנות של דברים שאפשר לעשות משילוב החומרים- טכניקות, רעיונות וכיוונים:

שוב משחקי דו-מימד ותלת מימד, מימדים שונים של מקלות- דקים ועבים, רחבים וצרים, ארוכים וקצרים וכו'. אמיתי בשלב הזה היה מאוד מאוד מסכן ומאוד מאוד מעוך על הספה. המשחק שלי עם המקלות הוליד גם משהו קטן כדי לשמח את ליבו:

מקלות גיבורי-על. אז מה אם יש לי אפס יכולת ציור? המקלות שימחו אותו ממש והפכו אותו לקצת יותר מחובר להתרחשות.

3. הזמנה ליצירה- חום וירוק:

ביום אחר, אבל באותה אווירה, התחלתי את עשר הדקות שלי בהזמנה אחרת ליצירה- אוסף של ירוקים וחומים- ניירות שונים, צבעים (שמן, שעווה, עיפרון וטושים) וגם מספריים ודבק.

יעלה התקשתה עם הגבלת הצבעים. היא התחילה מהחום והירוק, וכשהרעיונות שלה התחילו לעוף היא הוסיפה צבעים נוספים. התלבטתי לרגע אם לעצור את זה, והחלטתי שממש לא כדאי. היא יצרה באווירה ט"ו בשבטית להפליא (כדור פורח ושדות של פרחים, לדבריה):

אני הפעם הייתי במצברוח יותר יצירתי. כשאני יוצרת לצד הילדים, אני מצליחה הרבה פחות להתמקד בתוצר, והרבה יותר להנות מהדרך. אני מנסה להשתמש במגוון של טכניקות, לחקור בעצמי את האפשרויות של כל חומר. אני משתדלת לדבר כמה שפחות, לא לנסות להדריך או ללמד. הנסיון לימד אותי שזה מועד לכשלון ואפילו לפיצוץ של אווירת היצירה. אז אני פשוט יוצרת בעצמי, בשקט, נהנית מזה באמת, והם, מידי פעם, מציצים. התחלתי ממצב רוח קולאז'י ועשיר בקריעה ששעשע את אמיתי:

ואחר כך בחנתי את השילובים בין הניירות השונים לצבעים השונים:

החלק הזה תפס את תשומת ליבה של יעלה, שהתלהבה מהמפגש בין נייר עם טקסטורה לבין הפנדה:

המצע שהיא צבעה הזכיר לה את הפיקניק בגינה הקהילתית, אז היא הזמינה שוב את כל החבר'ה:

כמו שהכנתי מראש, השיחה גלשה, ואיכשהו הגענו לדבר על טכניקות צילום, דיונים שהולידו יופי של צילומי משפחה:

המשחק שלי בצבעים ובקרעים משך גם את תשומת ליבו של אמיתי, אבל מכיוון אחר- הצמרת של ה"ברוש" שלי, הזכירה לו דווקא חרב:

בשאר הזמן, אמיתי, שקצת התאושש, היה עסוק בלחבר בין שתי ההזמנות מהימים האחרונים, ליצירת כלי תחבורה/קסדה/בית לגיבורי העל שלו:

מי אמר שגירים חייבים לשמש לציור?

סיימנו את סשן היצירה הארוך שלנו עם סידור המוצגים לתערוכה, שנותנת אווירה חגיגית לבית שלנו ועושה אותי שמחה. מבחינה "אמנותית" אני לא ממש מחבבת את מה שיצרתי בסשן הזה, אבל כל כך נהניתי. העניין הזה של משחק לצורך המשחק כל כך לא פשוט בתור מבוגרים.

4. איך זה להיות עץ?

במקביל ליצירה, הרכבנו לנו פלייליסט ט"ו בשבט אלטרנטיבי. הדיסק הקלאסי של "השקדייה פורחת" ו"כך הולכים השותלים" מיצה את עצמו די מהר, ואני התחלתי לזמזם לי כל מיני שירי עצים ופרחים שרצו לי בראש. הילדים ביקשו, כמו שהם מבקשים לאחרונה, לשמוע את הגרסה האמיתית של הזמזומים חסרי הפשר שלי (שירה ואני זה…ובכן, פשוט לא).

אז יצרנו לנו מיני פלייסליסט ששימח מאוד את ליבי, סיקרן מאוד את הילדים והוליד כמה שיחות מרתקות במיוחד על דימויים, על עצים, ועל החיים. אפשר לשמוע את הרשימה שלנו כאן. עוד רעיונות לשירי יום הולדת הולמים לאילנות יתקבלו בברכה ובשמחה!

5. מפת חשיבה:

אחרונה חביבה. פעילות שבינתיים עשיתי רק עם עצמי. עדיין לא שיתפתי בה את הילדים, אבל אני בטוחה שלפחות יעלה תהנה ממנה מאוד. ההשראה הגיעה מעינת להב, שהעמוד שלה הוא מקור בלתי נדלה של השראה בשבילי (השראה שהולידה שיתוף פעולה שבדרך, וגם התחלה של ידידות אמיצה :). מפות חשיבה הן כלי מדהים ומופלא, שבקרוב יקבל ממני התייחסות נאותה, אבל לא יכולתי לחכות עם זה, כי הוא כל כך מתחבר לי לט"ו בשבט, בעיקר עם ההשראה הנהדרת שעינת העלתה:

שווה לקרוא עד הסוף. מפת חשיבה בצורת עץ יכולה לצמוח לכל כך הרבה כיוונים. למחשבות על שורשים וכנפיים, לכיוונים של צמיחה, למפת מושגים ביולוגית-בוטנית, לרעיונות לחג, לאסוציאציות כלליות, לביטויים, לדימויים ול….ול….מה תצמיח מפת החשיבה הט"ו בשבטית שלכן? מוזמנות לשתף אותי, וגם את עינת- בעמוד הפייסבוק התינוק שלי, ששולח אט אט שורשים למעמקי האדמה.

 

בעוד יומיים ט"ו בשבט מגיע, והשנה אני מרגישה הרבה יותר מוכנה. אני מרגישה הרבה יותר חגיגית. אני מרגישה שנתתי לילדי יום ההולדת את המקום הראוי להם- הקדשנו להם תשומת לב, הקשבנו להם, למדנו מהם כמה דברים חדשים, קיבלנו השראה לצמיחה ולפריחה לקראת האביב שמתחיל להציץ מכל פינה. שיהיה לכולנו חג אילנות שמח!

 

10 דקות

קיוויתי לפתוח את שנת 2018 עם בשורה משמחת על צאתו לאוויר העולם של התינוק (הלא-אנושי-בעליל, שלא יהיו פה תקוות שווא, כן?!) שלי, אבל בינתיים מתרחשים פה הרבה מאוד דברים מאחורי הקלעים, וקידמת הבמה נשארת מאוד מאוד שקטה.

ההתרכזות הזו בפרוייקט, ששואב את כל כולי, הביאה אותנו בבית לתקופה לא פשוטה. אמנם אנחנו יחד, אני, בגופי, נוכחת עם הילדים כמעט 24 שעות ביממה (משתדלת לקחת פסקי זמן מידי פעם, אבל בגדול, 24 שעות ביממה), אבל הראש שלי, לפחות 80% מהזמן, נמצא במקום לגמרי אחר. בכלל, קשה לי להתרכז בדברים אחרים. כל דבר שאני נתקלת בו מזכיר לי עוד משימה, עוד משהו שהייתי רוצה להכניס לרשימה, עוד רעיון חדש, עוד דיוק לשאלה שמעסיקה אותי. אני כל הזמן פה, אבל לגמרי כל הזמן שם.

לקח לי זמן להבין עד כמה הstate of mind (איך אומרים את זה בעברית? מצב תודעתי? זה נשמע כמו משהו אחר לגמרי) הזה משפיע עלינו כמשפחה. עד כמה זה הופך אותי לחסרת סבלנות. לקח לי זמן לקשר בין הריבים האינטנסיביים בין הילדים (הרבה יותר מהריבים האינסופיים הקבועים), בין חוסר שיתוף הפעולה של אמיתי, בין הכעס של יעלה, בין תחושת חוסר שביעות הרצון, בין הקושי להעסיק את עצמם ובין…בין כל אלו, לבין העובדה שאני לא ממש כאן. לפעמים, צריך להסביר ממש לאט כדי שנבין מהר.

גם כשכבר הבנתי שחלק גדול מאוד מהבעיה נמצא לגמרי בידי, לא ממש הייתי בטוחה מה לעשות עם המידע. אני לא יכולה לצוות על הראש שלי להיות במקום אחד, ולא לזוז לשומקום אחר. הו, כמה שהייתי רוצה יכולת כזו, אבל אני פשוט לא יכולה. גם כשניסיתי להתחיל משחק משותף ולהיות לגמרי נוכחת, מהר מאוד מצאתי את עצמי במחוזות אחרים, כמעט מצטערת על כל הדברים החשובים שהייתי יכולה לעשות במקום "לבזבז זמן במשחקים". ממש מצאתי את עצמי מרגישה ככה, שלשחק זה בזבוז של הזמן היוקרתי שלי. ובאמת שבימים רגילים, אני לא משחקת "בכאילו". אני נכנסת לזה, אני אוהבת את זה ואני נהנית ממשחקים (כמובן שלא מכל המשחקים, אבל אני מוכנה לשחק בדרך כלל רק בכאלה בהם שני הצדדים נהנים).

הסתובבתי כמה ימים עם התחושה הזו. התקדמתי, אני לפחות יודעת כבר מה הבעיה (ברור שזו לא כל הבעיה, ואם אהיה נוכחת משבר הגרעין לא יפתר, אבל חלק משמעותי מהבעיה), אבל אין לי מושג איך לפתור אותה.

תוך כדי עבודה על מה שרציתי לעשות באמת, התחילו לצוץ לי אורות קטנים לכיוון קצה המנהרה. אני לא יכולה להיות נוכחת ב-100% כל הזמן. לא בדרך כלל, ובטח לא עכשיו, כשהראש שלי במקום לגמרי אחר. למען האמת, בדרך כלל, הנוכחות שלי נדרשת בחלקים קצרים מדי יום, אבל ברגעים האלו, אני נדרשת לנוכחות מלאה. לרוב, הילדים כל כך עסוקים ואני כל כך מפריעה. הם רוצים שאני אבוא לראות משהו כשהם השיגו משהו, בסוף הבניה, תוך כדי ההופעה, כשהתחפושת מוכנה. הם צריכים שאכנס לעולם שלהם, ואראה באמת את מה שמעניין אותם. הם צריכים שזה יעניין אותי לפחות באותה מידה, רק מתוך המקום של השיתוף, החיבור והאהבה. הם לא מצפים שאוהב את אותם דברים, אלא רק שאתלהב לראות אותם מתלהבים, ואצליח גם לראות מה מלהיב אותם, בתוך כל העשייה. שאעצור רגע להשתאות ממה שהם עשו, מכמה שהם התקדמו, ממי שהם. וגם הם רוצים להיות שותפים להתלהבות שלי, להבין מה כל כך מעניין אותי בתוך הדברים שאני עושה.

החלטנו לנסות תוכנית פעולה קלילה. לא שינוי גישה, לא שינוי סדרי עולם, אלא משהו שאני באמת יכולה לעמוד בו עכשיו, ממש ממש בקטנה. קבענו שלכל אחד מאיתנו ינתנו חמש דקות, מדודות, עם סטופר. בחמש הדקות האלו "בעל השמחה" רשאי להפעיל את האחרים באיזו צורה שהוא רוצה- והאחרים מתחייבים לשתף פעולה. בחמש דקות אפשר להעלות הופעה, אפשר לארגן משחק, אפשר להכנס לדמות, אפשר ליצור יצירה, אפשר להשתולל- כל מה שרוצים. ביום שאחרי הפיילוט, הילדים ביקשו העלאה. אז 10 דקות לכל אחד. סך הכל חצי שעה של נוכחות מלאה- 10 דקות בעולם של  יעלה, 10 דקות בעולם של אמיתי, 10 דקות בעולם שלי. זה לא חייב להיות ברצף. העיקר שכל אחד מאיתנו סמוך ובטוח שהוא יקבל את 10 הדקות שלו, ויזכה בהן להקשבה מוחלטת ולהשתתפות מלאה.

איכשהו, מתוך עשר הדקות האלו, צמחה איזושהי שותפות חדשה. זה לא קסם, הסערה שבתוך הבית עוד לא לגמרי חלפה. אבל אצלי, פנים, אני מרגישה שינוי באווירה. שינוי קטן, בלתי נראה, באיכות החיבור. וגם סקרנות אמיתית, למידה, אחד על השניה (וההפך), ועל תחומי העניין עצמם.

בינתיים היינו 10 דקות מתעמלים אולימפיים

ו-10 דקות גיבורי על (כמה פעמים)

ו-10 דקות אמנים מפורסמים

ו-10 דקות במסיבת ריקודים

ועוד דברים קטנים קטנים. קצרים ומדוייקים. אפילו לא ברצף של ימים, כי לפעמים החיים באמת יותר מידי עמוסים. אבל יש כוונה, וכולנו מרגישים את הכוונה הזו כשהיא נוכחת.

"ילדים זה בשביל לפגוש, והמפגש עושה כל מה שצריך כדי שיגדלו להיות אנשים שלמים וחכמים" (דן לסרי/הורות לחירות)

ואם הנושא הזה של נוכחות, השתתפות וכוונה מעסיק גם אתכן, אני ממליצה בחום כל כך רב על הספר הנהדר הזה של דן לסרי. לא לכולו אני מתחברת ולא עם כולו אני מסכימה, אבל יש בו חשיבה ותובנות שללא ספק הופכים אותי בכל קריאה לאמא טיפטיפה יותר טובה.

הרשומה הזו גרמה לי לחשוב על הטקסים היומיומיים הקטנים שאנחנו עושים יחד או לחוד, שבונים את היומיום שלנו כמשפחה. כמה כוח יש בהרגלים הפשוטים, בעצם זה שאנחנו יודעים שהם יגיעו, שאנחנו בטוחים שיהיה להם מקום ביומיום. כמה משמעותי טקס הערב שלנו, למרות שהוא לא ארוך ולעיתים קרובות גם קצת עצבני, וכמה חשוב לעדכן את הטקסים שלנו יחד עם המציאות שמשתנה…

על אילו טקסים אתם מקפידים כמשפחה? אילו הרגלים יומיומיים מחזקים לכם את הביחד? בתקופה אינטנסיבית כזו, רעיונות ומחשבות יתקבלו בברכה גדולה!

התלמידה המצטיינת של השנה

כמו שסיפרתי ברשומה של סיכום השנה "שלנו", המון דברים חדשים למדתי השנה. כל כך הרבה דברים, אפילו שחלקם כתובים, אני מתקשה לזכור את כולם, לאסוף את כולם לרשימה. אני יודעת שגם אם אני לא זוכרת אותם במודע, ברגע שלמדתי אותם, באמת, הם הפכו לחלק ממני, נמצאים שם איפשהו, צצים ברגע הנכון, בהפתעה. קצת כמו בסדרה המשעשעת "גדולה מהחיים", בה הדמות הראשית מופתעת לגלות כל פעם ידע משפטי חדש שמסתתר בנבכי התודעה, שהיא לא לגמרי שלה.

מתוך כל הלא-ממש-רשימה הזו, של כל הדברים החדשים שנלמדו השנה, איתגרתי אתכן, אבל לא פחות, את עצמי, בשאלה- מה הדבר הכי משמעותי שלמדתי השנה? מה מכל השיעורים, יהיה הלקח החשוב איתו אני אבחר לפתוח את השנה החדשה?

נהניתי לקרוא את התשובות שלכן, וכמו שקורה תמיד, השיעורים של מישהו אחר נוגעים במקומות אחרים אצל כל מי שקורא אותם. עם חלק מהדברים הזדהיתי כמו שהם, חלקם גרמו לי לחשוב איפה זה פוגש אותי, איזו למידה מהשנה שחלפה מתחברת למסקנה שנכתבה? אני לא בנאדם רוחני במיוחד (ומי שמכיר אותי מקרוב יכול אולי לחשוב שזו לשון המעטה בהתגלמותה), אבל איפשהו במהלך השנה שחלפה, למדתי על בשרי שיש הרבה אמת באמירה "כל דבר שאנחנו פוגשים, אנחנו פוגשים עם סיבה" (ולא, זאת לא הלמידה הכי משמעותית שאני לוקחת איתי לשנה הבאה, אבל בהחלט גם לה מגיע מקום של כבוד ברשימה).

מכיוון שחלק מהמגיבות בחרו לשמור על אנונימיות, החלטתי לסכם את התגובות בצורה אנונימית, ולהגיד את התודות לנשים האמיצות שחשפו בפני את מעמקי ליבן באופן אישי. כל כך נהניתי לכתוב את הרשומה הזו.

נהניתי לקרוא על הדברים הפרקטיים שעושים את הג'אגלינג המטורף של החיים לקצת יותר אפשרי וגם נעים, כמו למשל לתת למישהו אחר לטפל בילדים שלי, לפעמים. או לקחת חצי שעה בשביל לעשות משהו בשבילי- בלי ייסורי מצפון. כמה פשוט וטריוואלי, כמה קשה לפעמים ליישם.

נהניתי לקרוא על התובנות שעושות קסמים ליחסים עם הילדים: "היכולת לצמצם את עצמי מעט מולם ולהגדיל את המרחב שלהם"

נהניתי לקרוא על כלים ועל הרגלים, לכאורה קטנים, שמשפרים באופן משמעותי כל כך את החיים. על מדיטציה, על חיבור גוף לנפש, על חשיבה חיובית וחיבור לחושים, שכל כך מובילים אותנו כשאנחנו ילדים, ונוטים קצת להתכהות עם השנים.

ואחרי שקראתי, וכתבתי, וחשבתי, וחיברתי את הנקודות…הגעתי למסקנה שהדבר החשוב ביותר שלמדתי השנה הוא

"לחזק את החוזקות"

הרעיון לא היה חדש לי, כבר נתקלתי בו בעבר, בתלבושות כאלו ואחרות. אבל זה חלק מהקסם הגדול שמפריד בין הוראה לבין למידה- למידה יכולה להתרחש רק כשהקרקע אצלי, אצל הלומד, מוכנה. והשנה, פגשתי את הרעיון הזה שוב ושוב, עד שהצלחתי להקשיב לו באמת. הרעיון הבסיסי, מגובה במיטב מחקרי הפסיכולוגיה והניהול שבעולם, טוען שכדי להצליח (ותהא הפרשנות האישית שלנו למושג הזה אשר תהא) אנחנו צריכים להכיר את החוזקות שלנו, לחזק אותן עוד יותר, להשתמש בהן ולבטא אותן. מה לגבי החולשות שלנו? הן הרבה פחות חשובות. כדאי להכיר גם אותן, אבל לא לתת להן את מרכז הבמה. אם אפשר למקר אותן החוצה (אני די בטוחה שאין פועל כזה, אבל צריך להיות), מה טוב.

כמו שקורה בדרך כלל, ברגע שרעיון חדש מכה בנו שורש, אנחנו נתקלות בו בכל פינה. העיסוק החדש של אמיתי בעניין גיבורי העל עימת אותי שוב ושוב עם השאלה "מה כוח העל שלי?". דילמות החוגים של יעלה אילצו אותי לגבש לעצמי קו מחשבה על הפער בין מה שאני אוהבת לבין המקומות בהם אני טובה. לא רק בחיים הפרטיים, גם ברשת נתקלתי בעוד ועוד ענייני חוזקות וכישורים. התגלגלתי שוב, במקרה לסדרת רשומות ישנה של שירה דרמון, שכותבת בלוג מרגש ומחבר על "אמהות מתוך מודעות", כבר קראתי את הרשומות בעבר, אבל הפעם קראתי אותן אחרת, במיוחד את  הרשומה שעוסקת בשאלות שהנושא מעלה בנו. קראתי עוד כותבות מרתקות שמתייחסות לנושא מזוויות שונות- נויה קומיסר, מיכל פולת ועוד ועוד.ועוד ועוד "צירופי מקרים" כאלו, שברור לי שהיו רק עניין של התכווננות.

שיא הלמידה בתקופה הזו מבחינתי, התבטא במפגש שלי עם אתר VIA. הוא לא היחיד מסוגו, אני אפילו לא בטוחה שהוא הטוב ביותר, אבל עבורי הוא היה במקום הנכון ובזמן הנכון, עד שכמעט התפתיתי להאמין במתנות מהיקום. כמו חברות נוספות (הידועה שבהן היא "גאלופ"), החברה מציעה שאלון אינטרנטי לזיהוי חוזקות. שני יתרונות גדולים לשאלון- הוא בחינם, ויש לו גרסה בעברית.

השאלון די ארוך (100 שאלות אם אני לא טועה), ובסופו מקבלים רשימה. רשימה של חוזקות האישיות שלנו. 24 התכונות האפשריות מסודרות על פי סדר הופעתן אצלנו. נשמע מעט אקראי, אבל כל כך מדוייק. הרשימה נשמרת ואפשר לגשת אליה בכל זמן, וגם לקרוא באתר בפירוט על כל אחת מהחוזקות. אפשר לקבל, בתשלום, גם סיכום מפורט על כל החוזקות שלנו ומשמעותן. לא ניסיתי את הסיכום שלהם, אז אני לא יודעת, אבל בהרגשה שלי, האידיאל הוא לשבת ולכתוב את הסיכום בעצמך. מה המשמעות של כל תכונה בעיניך? איפה היא באה לידי ביטוי בחיים שלך? וחשוב מזה- איך החוזקות המרכזיות (כלומר, הראשונות ברשימה) משתלבות כדי ליצור את כוח העל הייחודי הזה שיש רק לך!?

בנוסף לשאלון, לניתוחים ולרעיונות שבאתר, יש להם גם בלוג מוצלח שמציע דרכים מגוונות ומעניינות להשתמש במידע הזה, על החוזקות שלנו, במצבים שונים ובהקשרים שונים בתוך חיי היומיום. זה אמנם לא בעברית, אבל לרוב די קצר ובעיני ממש שווה את זה.

אחרי שסיימתי את שלב העיכול הראשוני של השאלון הזה, קיבלתי כיוון ודחיפה אדירה קדימה. כמיטב הקלישאות, כל הנקודות הסתדרו לי במקום, ובעקבותיו התחלתי לסלול לי דרך חדשה, איתה אני מקווה להתקדם ולעלות בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה.

כל המחשבות האלו, על שיעורים, תובנות ולמידה, הן חלק משמעותי מהדרך החדשה שלי. אם פספסתן את הדד ליין, ואתן עדיין רוצות להצטרף, להקדיש את הזמן לעצמכן, כדי לסכם את השנה ולהגיע מוכנות יותר לשנה החדשה, אני מזמינה אתכן לסנונית, הצצה ראשונית לקראת השלב הבא במסע שלי- בואו להמשיך את הדיון על השאלה "מה למדתי השנה ואקח איתי לשנה הבאה" גם בתחנה הבאה.

לא, לא, אל תדאגו, לא שכחתי. הזוכה בהגרלה היא…תופים תופים

שירה דרמון

בחיי שההגרלה נערכה רק אחרי שסיימתי לכתוב את כל הרשומה הזו, בה השם של שירה כבר עלה…הנה הוכחה לאתיות ההגרלה:

תודה רבה לכל המשתפות המשתתפות והמרגשות, תודה גם למי שקראה והגיבה בלב או למגירה. מי ייתן ולכולנו תהיה גם שנה לועזית מלאה בלמידה. ואל דאגה, עוד לא סיימנו עם ההכנות לשנה החדשה…

8 דברים לחנוכה

כל שנה מחדש מתבלבלים. נר ראשון של חנוכה וא' חנוכה, זה אותו הדבר או אחרת? את הנר הראשון מדליקים היום או מחר? והחופש? מתי הוא מתחיל? ואת שמונת הימים, מתחילים לספור מהנר הראשון או מהיום הראשון? ובסופו של דבר כולנו נזכרים שבעצם אנחנו כבר יודעים את התשובות משנים קודמות, נושמים עמוק ו-מוכנים לקראת החג הכי מואר בשנה.

לרגל החג, שמונה פריטים פשוטים, זמינים וחגיגיים שישמרו אתכם (כלומר, את הילדים) עסוקים במשך שמונה ימים. לפחות:

1. פלסטלינה– נכון, האינסטינקט הראשוני שלי הוא בצק, ויש סיכוי סביר שגם זה עוד יגיע, אבל זה לא אומר שאין מקום גם לחומרים אחרים…לפלסטלינה יש קסם משלה, קסם אחר לחלוטין, וגם צבעי חג משגעים:

הפלסטלינה היא היא כלי מצויין לילדים ש, כמו אמיתי, צריכים להוציא הרבה כוח בזמן המשחק, וגם לערבב גוונים, לשלב חפצים וליצור עולמות. אנחנו אוהבים לעבוד על משטח יציב, למשל מסגרות לתמונות של איקאה, ובחנוכה- רק על רקע שחור:

2. סביבונים-

לא סתם הם הכוכבים של החג. הרבה קסם יש ב"צעצוע" הזה. כל כך פשוט, בסיסי וממכר. אפשר לסובב אותם ולהסתכל עליהם במשך שעות. אפשר להמר על האותיות או להפוך אותן למשחק "ארץ עיר". אפשר להסתובב כמו סביבונים, לחפש סביבנו עוד "סביבונים מהחיים". אפשר להכין סביבונים ממליון חומרים:

אפילו לסביבונים החשמליים, שבאופן עקרוני אני לא מחבבת במיוחד, יש יתרונות. בעיקר אם אתה ילד עם חושים רגישים במיוחד. לפעמים הם עושים לך חיים קשים, החושים, אבל לפעמים הם הופכים סביבון פשוט לחגיגה של דגדוגים:

3. שולחן אור-

כבר סיפרתי על הרעיון הבסיסי פה בבלוג בעבר, וגם השנה הוא לא מכזיב. קופסת פלסטיק לבנה, אטומה או חלבית, ושרשרת מנורות. זה כל מה שצריך. מניחים את השרשרת, מעליה את הקופסה, הפוכה, מדליקים את האור בפנים, מכבים את האור בחוץ ומתחילים לחגוג עם שלל אפשרויות. הפינטרסט מציע רעיונות נפלאים באמת. אנחנו התחלנו מאבנים שקופות, צלופן ומגנטים שקפקפים. מי יודע לאן נמשיך? הנאה מובטחת:

4. גירי שעווה וגירי שמן–

שני הסוגים קשורים לחנוכה בקשר הדוק. שני החומרים משמשים גם להכנת נרות, שניהם מגיבים לחום וכל אחד מהם מציע חוויה שונה ומעניינת ליצירה ולחקירה. בניגוד לכל ההמלצות, אצלינו בבית דווקא גירי שמן נמצאים בשימוש תדיר יחסית, אז לרגל החנוכה השקענו דווקא בגירי שעווה. קנינו גירים איכותיים יותר מההמונים הזולים שמסתובבים לנו בבית, וניגשנו לחקירה:

כיף לצייר בשני החומרים אחד אחרי השני ולהשוות את הדרך וגם את התוצאה. אפשר גם פשוט לבחור להתמקד בצבעי החנוכה:

אם בחרתם בצבעי שמן, ברשומה שלפני-שעברה המלצתי על גרסה מטאלית משובחת שקנינו לאחרונה, ממליצה שוב על החוויה.

5. נייר כסף. וחושך. וגם שעווה–

בפעילות הזו שילבנו לפחות שלושה רעיונות שיכולים להיות פריטים נפרדים ברשימה. איכשהו, יצא שאנחנו שילבנו את כולם בפעילות רב-חושית משובחת במיוחד. כשיש לפנינו שמונה ימים של חגיגה, אפשר לתת לכל אחד מהפריטים את המקום הראוי לו, לתת לו זמן בנפרד, ובסוף, אם רוצים, גם לשלב. אנחנו סידרנו יחד מגש-מראה עם נרות, משטחי נייר כסף, בריסטולים שחורים, טושים פרמנטטיים וטושים מטאליים:

אחרי שהתארגנו יפה יפה, מיגנו קצת את הסביבה (כי טושים פרמננטים, הם, ובכן…קבועים. כלומר, לעולם לא יורדים), הדלקנו את החושך, מיד אחריו את הנרות, וניגשנו לעבודה. יוצרים בחושך. ההשראה הגיעה מהמורה לאמנות של יעלה:

הציור על נייר כסף הוא חווית חנוכה משובחת בפני עצמה. הוא הזכיר לי רעיון מעניין שקראתי לאחרונה, להשתמש ב"זהבים", בעטיפות השוקולדים שהילדים מקבלים לחנוכה, כבסיס ליצירה. הפעם, השתמשנו בנייר כסף רגיל, מהחנות, כמצע לציור ולצביעה. בחושך. כיף לראות את ההשתקפויות של הנרות על המצע, להרגיש את המצע החלק, ולצייר עם הגוף, בלי לתת לעיניים להוביל:

כשהמשטחים שלנו, הכסופים והשחורים, התחילו להתמלא, הנרות הפכו למרכז החגיגה. אפשר להתבונן בהם שעות, אפשר גם לשחק (בזהירות! ובהשגחה!) בשעווה:

כל אחד בנפרד או כולם ביחד- מבטיחים יופי של תעסוקה.

6. סטיקלייטים–

צריך להוסיף? אם כבר מגרשים את החושך, סטיקלייטים, מקלות האור, עושים יופי של עבודה. אנחנו קנינו חבילה גדולה של מקלות אור דקיקים, עם סוגרים שאמורים להפוך אותם לצמידים. זו אפשרות, כמובן, אבל זו גם הזדמנות. הזדמנות להפוך אותם למשחק בניה. כמו קשקשים, אבל זוהרים בחושך. זה לא נשמע מלהיב, אבל בחיי שזו חוויה מגניבה. הם גם יכולים לשמש "חרבות אור" לקרבות חושך שכמעט לא כואבים, ועוד אינספור שימושים, אבל אני ממליצה בחום לנסות את גרסת ההרכבה. לא הצלחתי לצלם את זה בחושך, תאלצו להאמין לי שהתוצאה הרבה יותר יפה:

7. גיבורי על–

טוב, גיבורי על הם לא ממש פריטים בפני עצמם, אבל חנוכה הוא חג של גיבורים. הרבה התעסקות במלחמות, אור מול חושך, אומץ, גבורה והתמודדות עם פחדים. הנושא הזה, גם מחוץ לגבולות החג, מאוד נוכח בחיינו היומיומיים. תכננתי להקדיש רשומה שלמה לנושא הפחד סביב חנוכה. אולי, כמו הבצק שתכננתי, גם היא עוד תגיע. בינתיים, אצלנו בבית עסוקים בלהיות גיבורים. זה לא ממש פריטים, כי ממש מכל דבר אפשר להפוך לגיבורים. צעיפים שהופכים לגלימות, נייר כסף שהופך לכתרים, סטיקלייטים שהופכים לחרבות ושרביטים. אמיתי ממציא גרסאות משלו לשיר "באנו חושך לגרש, בידינו _______". המילים שהוא משלים מעל הקו הן מצחיקות, שטותיות, חסרות כל הגיון. כמה עומק יש במשחק הקטן הזה שהוא יצר לעצמו. מה אנחנו באמת צריכים שיהיה איתנו כשאנחנו באים לגרש את החושך? מוזמנים להתייעץ עם הילדים. אצלם נמצאות התשובות המפתיעות. ואולי גם הנכונות:

8. סופגניות- 

עדיף שיהיו ביתיות. ועם שוקולד. ואם אפשר, אז גם שמישהו אחר יכין. אבל אני לא בררנית כאן, אני מוכנה להתגמש. לוקח מלא זמן להכין אותה, לא מעט זמן לאכול אותה, והכי הרבה זמן להתנקות ממנה:

והופ, עברו להם שמונת ימי החנוכה. אה, עדיין לא? מוזמנות לקבל עוד רעיונות לחג בעמוד "חנוכה" כאן בבלוג, עם המון רעיונות שנוסו בהצלחה בשנים קודמות. גם שם, כמעט כל הפעילויות מצריכות רק דברים שכבר יש לכן בבית, ומבטיחות שעות (או לפחות הרבה דקות) של הנאה.

אז מה התוכניות שלכן לחג? עוד רעיונות לפעילויות ולשימושים חגיגיים וחנוכה-איים לדברים שכבר יש לנו בבית?

חג שמח, מלא אור, חגיגיות, התרגשות ושמחה!