פעילויות קטנות לחג. וחשיבה

על מנת לקבל את אישורו של משרד החינוך להשאיר ילד בגיל גן חובה בחינוך ביתי, צריך לשלוח מסמך מפורט, שכולל, בין היתר, גם תוכנית לימודים שנתית. התוכנית הזו, כמו שתוכניות לימודים הן בדרך כלל, היא תיאור של מה שאנחנו עושים, במבט על. במילים גבוהות, אבל מדוייקות, מתמצתים את הלמידה היומיומית שלנו לכמה משפטים. כחלק מהמכתב שכתבנו השנה, כתבנו: "עיקר הלמידה המתוכננת בנויה סביב מעגל השנה הישראלי- עונות השנה, חגים, אירועים אישיים. חומרי הלמידה משתנים בהתאם למעגל, "מקצועות הלימוד" משתלבים במעגל באופן   וגם נושאי העומק, בהם אנחנו בוחרים להתעמק יחד או בנפרד, נגזרים ממעגל השנה." ממש כפי שהיה אצלנו בשנה שעברה, וזו שלפניה.

יש אתגר בבחירה למקד את הלמידה שלנו סביב מעגל השנה. מעגל השנה, כשמו כן הוא, מעגלי. הבחירה הזו (או ההצהרה הזו) מחייבות אותנו בכל שנה להסתכל על המעגל מחדש, ולבדוק איך הוא מתחבר למקום בו אנחנו, ובעיקר הילדים, נמצאים היום. כי ראש השנה הראשון שלנו בחינוך ביתי, עם ילדה בת רבע לשלוש ותינוק בן חודשיים, לא יכול להיות דומה לראש השנה הנוכחי, עם ילד בן שלוש וקצת ועוד ילדה שכבר בת רבע לשש (!). הצרכים שלהם משתנים. ההעדפות שלהם משתנות. תחומי הענין משתנים. וגם אני. מתפתחת, לומדת, משנה גישה.

כבר סיפרתי על שתי פעילויות משמעותיות שעשינו סביב ראש השנה, כאלו שמתאימות לילדים בוגרים יותר- סיכום של "מה למדתי היום" ולוח השראה. שתיהן יועדו בעיקר ליעלה. אבל ברמת מדפי הפעילויות שלנו, התקשתי לוותר על ההרגל ופתחתי את ההכנות לחג בקופסה תחושתית קטנה:

בשנים קודמות, הקופסה התחושתית הייתה מרכז הפעילות שלנו לקראת החג. השנה כבר קצת פחות. אמיתי לגמרי נכנס לתוך עולם הדמיון, והעולם התחושתי כרגע נמצא במקום שני (תיכף נגיע גם לשילוב מוצלח יותר בין השניים). בכל זאת- קופסה קטנה, מלאה בפסטה ללא גלוטן שפג תוקפה וכך התגלגלה אלינו. הפסטה מזכירה חרוזי גיהוץ בצורה, ויש לה צבע צהוב עז ונהדר, ממש כוורתי. כמה אביזרים מקופסת החגים שלנו, והקופסה מוכנה לעבודה:

הסתבר שהלהיט הגדול ביותר הוא לאכול את הפסטה הלא מבושלת בשלמותה. נו, גם זו חוויה תחושתית, לא?! ובכל זאת הייתה כאן קצת מזיגה, העברה, גריפה, ועוד פעילויות תחושתיות-שימושיות שאמיתי עדיין אוהב ונהנה מהן.

המשכנו בחוויה תחושתית שמתאימה יותר להעדפות של אמיתי היום. על בסיס מתכון המיסטוק המופלא שלנו מהשנה שעברה. הפעם אמיתי היה שותף מלא ופעיל בהכנה. יחד הכנו את המצרכים הדרושים:

ואז הכנו אותם שוב, כי אמיתי נזכר כמה הוא אוהב לאכול רסק תפוחים:

שבעים יותר, חזרנו להכנה:

בהתאם לתחומי העניין של אמיתי השנה, הפעם זה לא היה "סתם מיסטוק", אלא ביצה, בית לתנינים האהובים שלו ולעוד דמויות נבחרות:

כמה שהם נהנו מהחוויה:

הם טבלו, שקעו, נשפכו, התרחצו ובסוף אפילו הצליחו לצאת מהתערובת הדביקה:

אמיתי מצידו היה בעננים מהתחושה המשונה, הנוזלית-מוצקה, הטובענית, הריחנית והכל כך כל כך נעימה:

מבחינת יעלה, ניסינו להתחבר למטרות שהיא הציבה לעצמה השנה. הרצון שלה להבין מספרים הוביל אותנו ליצירת המגש הבא:

מגש חשבון מגנטי ותפוחי לראש השנה. היא מצליחה לפתור תרגילי חיבור עד 10, כשהיא זקוקה להם בחיי היומיום. הזמנתי אותה להיפגש עם הצורה הכתובה שלהם, ולהכיר את סימן ה"ועוד" וה"שווה". בנינו יחד לא מעט תרגילים, היא לי ואני לה:

החלקים הקטנים (עדיין לא מצאתי את התרגום המושלם למושג loose parts שאני כל כך אוהבת. רעיונות יתקבלו ממש ממש בברכה) שימשו להמחשת המשמעות של התרגיל. מילולית, לקחנו ארבעה תפוחים ועוד שישה, ואז ספרנו וגילינו שהם עשרה:

המשכנו קצת להעלות את הרמה עם כיוון הפוך של תרגילים:

בסך הכל המגש היה הצלחה, אבל שימש אותנו רק לתקופה קצרה. דברים אחרים העסיקו את יעלה, אז אני מודה שאני לא בטוחה עד כמה המגש הזה שווה את ההשקעה. לא שהיא הייתה כזו גדולה. בסך הכל הדבקתי מגנטים קטנים מחנות יצירה על קעריות התפוחים שקנינו בשנה שעברה (או שעברה שעברה?), וסידרתי את כל האביזרים יפה על מגש אפייה מהסטוק. אז כנראה שבכל זאת זה היה שווה את ההשקעה.

בגזרת היצירה, אנחנו עדיין בשיאה של העבודה. עמדת הכרטיסים, כרגיל, הייתה הצלחה ממש גדולה. אספתי כמה קישוטים ב1-2 ש"ח לחבילה מהסטוק הקרוב לביתי, סידרתי יפה בקופסה:

הוספתי כמה בסיסי כרטיסים צבעוניים:

ונתתי לילדים להתפרע. יעלה נהנתה לשלב בין האפשרויות השונות של המגש ושיחקה בשכבות ובגדלים:

אמיתי הכין כרטיס אחד ואחר כך עבר לחקור בצורה קצת אחרת את התפוחים:

באותו ביקור (יחד עם הילדים!) בסטוק קניתי גם צלחות קרטון עם איורים לחג. יחד עם חברה שהתארחה הילדים נהנו מאוד מסשן של צביעה בצבעי מים, וצירפו את הצלחות כחלק מהברכות:

גם בגזרת הספרים נערכנו לחגיגה הקרבה:

הסיפור הקלאסי על מר זוטא ועץ התפוחים אהוב מאוד על יעלה. הספר על הדבורה מספר בצורה חביבה על חיי הדבורים בכוורת, ושני הילדים מחבבים אותו מאוד. הספר על "יחי והידד" לא מתקשר ישירות למוטיבים של ראש השנה, אבל הוא בהחלט מתחבר לאווירת ההחלטות, האיחולים והתקוות לשנה החדשה, והוא ללא ספק הפייבוריט של הילדים מתוך החבורה. ו"ספר הגו'נגל"? הוא שם פשוט כי הוא הוכתר בביתנו כסיפור השנה…ומבחינת אמיתי אין סיכוי להזיז אותו מהמדף המרכזי…

ואחרון אחרון חביב, לא וויתרנו והספקנו לפני החג לבקר גם בשדה כותנה (שהייתה מוקד החגיגות שלנו בשנה שעברה):

ההערכות שלנו לחג השנה הייתה שונה משציפיתי. לאט לאט תחומי העניין של הילדים תופסים יותר ויותר מזמנם ומזמננו. תוך כדי תנועה הבנתי שאני צריכה רגע לעצור ולהבהיר לעצמי, שוב, למה. האם מעגל השנה כעוגן, הוא אמצעי או מטרה. מה הדברים שחשוב לי שהם לפחות יחשפו אליהם, ומה הדברים שאני עושה מתוך הרגל או אפילו מתוך סיבה שאני לא לגמרי מבינה. בתוך העומס והשגרה, קשה לי למצוא את הזמן לעצור ולעשות כזו חשיבה. לשמחתי, כמו תמיד, הילדים שלי הם המורים הטובים ביותר, והם הזכירו לי שהזמן לעשות את זה הוא בדיוק בראש השנה. גם בתחום הזה, לקבל החלטות לשנה החדשה.

חשוב לי שהם יהיו חלק מארוחת החג ויבינו על מה מדברים- רימון, תפוח, דבש, דגים ושופרות. לא חשוב לי שהם יבינו לעומק את משמעות הסמלים האלו, אלא רק ידעו לקשר אותם לחג (ובכלל, הייתי מעדיפה למשל שאת  הדג יקשרו לים או אפילו למשאלות ולא לאכילת הראש שלו…). חשוב לי שהם (ובשלב הזה, בעיקר יעלה), ירכשו כלים של עצירה, התבוננות קדימה ואחורה, מחשבה והחלטה. חשוב לי שהם ידעו שלבחירות שלהם יש מקום בתוך חיי היומיום שלנו כמשפחה- כחלק מהם ולא ליד, ולכן האהבות הגדולות שלהם חייבות להיות חלק מהפעילויות, וגם חייבת להיות להם זכות בחירה, האם לקחת חלק ואיזה חלק, בכל פעילות או משימה. חשוב לי להציע להם אפשרויות וגירויים שמעניינים אותם ונוגעים במה שהם אוהבים וגם במה שהם עוד לא ממש מכירים. חשוב לי שהם יהיו בטוחים, סקרנים וכמובן מאושרים.

אז פעילויות החג ה"קלאסיות" שלנו השנה דלות יחסית לבדרך כלל, אבל אני מרגישה שאנחנו דווקא לגמרי מוכנים לשנה החדשה. כנראה שההתייחסות שלנו למעגל השנה תהיה אחרת השנה, וזה בסדר. זה אפילו נפלא. אם היינו ממשיכים בדיוק כמו בשנה שעברה, נראה לי שזו הייתה סיבה לדאגה…והאמת שהעצירה הזו גם סיפקה לי עוד שלל רעיונות מדוייקים יותר לפעילויות. מזל שתשרי הוא חודש שלם שעוסק בעניינים התחלה חדשה! אז כנראה שעוד נחזור בדרך כזו או אחרת לענייני ראש השנה, אבל בינתיים-

אני מאחלת לכולנו חג שמח, עטוף באהבה, שמחה ותקווה.

מודעות פרסומת

לוח השראה- לאמא ולילדה

יש משהו בקולאז' של גזירי עיתון שעושה לי קסמים. אני אוהבת לדפדף בעיתונים ישנים, ולראות כל תמונה, כל טקסט ואפילו כל אות מחוץ להקשר. לפרק דפים שלמים בעקבות חלקיק של רעיון, ולחבר הכל יחד למשהו חדש. במהלך השנה, כמעט ולא יוצא לי להגיע לקולאז'ים. אבל יש חלק אחד בשנה, כבר כמה שנים, שמוקדש לקולאז'ים. רגע לפני סוף השנה, רגע לפני תחילת השנה, זה הזמן ללוח השראה וחזון לשנה החדשה.

חכמים ממני כבר דיברו על הכוח של לוח ההשראה. שילוב של שתי תכונות הופך אותו לכלי מוצלח לפתוח איתו את השנה- הכוח של להגיד דברים בקול רם והכוח של התמונה, ששווה אלף מילים. פעם לימדו אותנו שמשאלות יש להביע בשקט, בלב. כשנופל ריס או כשמכבים את הנרות על העוגה- לבקש משאלה ושאף אחד לא ישמע.

עם השנים, גילינו, שזה לא תמיד עובד ככה. גם הגישה בעולם שסביבנו השתנתה. גילינו שלפעמים הרבה יותר יעיל לצעוק את החלומות שלנו. (ליובל אברמוביץ', ול"רשימה" שלו יש חלק גדול בשינוי התפיסה הזה, למרות ש-גילוי נאות- מעולם לא קראתי את הספר). ואם לא לצעוק, אז לפחות להגיד בקול רם. לפעמים האדם הנכון, שיכול לעזור לנו, שומע. לפעמים רק בעצם האמירה אנחנו מתחייבים ומתקדמים שלב. ולפעמים, למרות שאני אדם של מילים, בתמונות הרבה יותר קל לנו להצהיר על החלומות שלנו. יותר קל לדייק, יותר קל להביע דברים שאנחנו אפילו לא בטוחים מה שמם. תמונות הופכים את החלום להרבה יותר מוחשי. יש לו צורה, צבעים ומודל להשראה.

אז זה לוח השראה- אוסף של תמונות (או דימויים ויזואליים אחרים) שצועק את החלומות שלנו.

אלו לא חייבים להיות חלומות גדולים. אפשר לחלום על טיסה ליעד אקזוטי, בית החלומות או עבודה חדשה. אבל חלומות לשנה החדשה הם גם בדברים הקטנים- איזה תכונות היינו רוצים להעצים בעצמנו ואיזה לשים על אש קטנה, איזה נושא חדש היינו רוצה ללמוד השנה, איזה הורים אנחנו רוצים להיות, ובני זוג, ילדים או חברים, איזה בגדים נרצה ללבוש, איזה שינויים קטנים נרצה להכניס לחיינו- בעיצוב הבית, בהרגלים, בבילויים. לפעמים נרצה להזכיר לנו גם דברים שלא נרצה לשנות. הישגים שהשגנו והיינו רוצים לזכור לשמר אותם בשנה החדשה, או להמשיך ולהעמיק בהם. לוח השראה הוא תמונה מוקטנת של איך תראה השנה שלנו, ויותר מזה- של איך אנחנו רוצים להרגיש בסופה של השנה שממש תיכף מתחילה.

בשנים האחרונות, בכל אלול (כלומר, באוגוסט/ספטמבר), אני מקדישה את הזמן ליצירת לוח השראה וחזון, שיתכנן לי את השנה החדשה. היה לי לוח השראה בתוך מגירה (שהכנתי בסדנה נהדרת אצל "למגירה" של רותם כרמי המופלאה),

לוחות השראה קטנים ביומנים השמחים שלי, במחברות ועל הקירות. לא תמיד התוכניות שעל הלוח מתגשמים במלואם. יש תהליכים שלוקחים זמן. יש חלומות שמשתנים במהלך השנה, אבל יש משהו ממכר בדרך האופטימית הזו לפתיחת השנה. אני לא רק מאחלת שהיא תהיה טובה, אלא ממש פורטת לפרטי פרטים, איך נראית ה"טובה" הזה בשבילי.

השנה החלטתי לעשות את הדרך הזו קצת אחרת, ולהזמין לי שותפה. הזמנתי את יעלה להצטרף אליי למסע, ולהכין גם לעצמה לוח השראה לשנה החדשה.

התחלנו לגזור. ולגזור. ולגזור. אספנו עיתונים מכל מי שרק הסכים לתת (ומסתבר שמגזינים זה אחד הדברים שאנשים הכי אוהבים לאסוף. רוב האנשים, אחרי זמן רב, מידי, מבינים שבעצם הם לא יקראו אותם שוב לעולם, ושמחים למסור אותם לכל מי שמוכן לקחת). היו לנו עיתוני טבע לילדים וטבע למבוגרים, עיתוני הורים וילדים, עיתוני נשים, עיתוני מחקר מדעיים, עלונים פרסומיים ועוד מגוון נושאים מעניינים. במשך כמה ימים, כל פעם קצת, ישבנו וגזרנו:

בשלב הראשון פשוט גזרנו כל תמונה (או, במקרה שלי, מילה/משפט) שדיברו אלינו. בלי לחשוב יותר מידי, בלי לתכנן ובלי לנתח. התעכבנו רגע על תמונה? משהו צד את עיננו? העלה לנו חיוך או הרגשה? מיד גזרנו והוספנו לערימה. גם אמיתי מצא כמה תמונות שמצאו חן בעיניו וביקש לגזור אותן, אבל רוב הזמן הוא קרע עיתונים או שיחק לצידנו בדברים אחרים. יעלה לגמרי נכנסה למשימה:

עבדנו במקטעים קצרים. במשך כמה ימים, הקדשנו בכל יום כמה דקות לדפדוף בעיתונים ולגזירה, ועברנו הלאה למשימה הבאה. כעבור בערך שבוע הרגשנו פחות או יותר שמיצינו את ערימת העיתונים, והחלפנו אותה בערימה נאה של גזירים:

היה לי ברור שהשנה אני רוצה שני לוחות השראה. אחד קטן, מדוייק וממוקד, בתוך היומן שלי, שילך איתי לכל מקום ולא יתן לי לרגע לשכוח את הדברים שחשוב לי לזכור. מזל שביומן של ענבל גבור יש כפולה שמיועדת מראש ללוח השראה:

המימדים הקטנים של הלוח מחייבים לברור היטב את התמונות שמכניסים אליו. ממש בכותרות, מה חשוב לי לזכור השנה? מהם הדברים שדורשים ממני תזכורת יומיומית? הכיף בתמונות זה שהן לגמרי פתוחות להשראה. בחרתי כל תמונה וכל מילה בכפולה הזו כי היא סימנה עבורי משמעות מסויימת, אבל המשמעות הזו היא לא קבועה. מישהו אחר כנראה יראה באותה תמונה משהו אחר לגמרי, וגם אני, בעוד כמה חודשים, אולי אראה אותה מזווית לגמרי שונה.

אחרי שסיימתי את הלוח הנייד שלי, עברתי לגרסה המפורטת והגדולה. על קנווס גדול (50*50, בערך. נראה לי. אל תתפסו אותי במילה) פירטתי את הרעיונות שבלוח הקטן, דייקתי, חידדתי, הוספתי והדבקתי. יש כאן עוד מאותו דבר וגם רעיונות חדשים, כאלו שבחרתי לא להכניס ליומן, אבל רציתי שיהיו תלויים לי מול העיניים, לתזכורת נייחת. את הלוח הזה חילקתי, בגסות, לארבעה רבעים, שכל אחד מהם הוקדש לנושא אחר. אני, הורות, בלוג ולמידה. הם מתערבבים ומתחברים, אבל לכל נושא יש מקום ואווירה:

בתקופה שאחרי הגזירה, יעלה קצת איבדה עניין בקולאז' ההשראה. דברים אחרים העסיקו אותנו ובמיוחד אותה, ומגש הגזירים שלה נשאר מיותם על המדף. אחרי שאני סיימתי את לוחות ההשראה שלי, החלטתי להזמין אותה להמשך העבודה. כמו תמיד, ארגנתי את הפרוייקט כהזמנה ליצירה ופשוט הנחתי אותה, כך שיעלה יכולה לבחור אם ומתי לגשת אליה. כרגיל, זה הוכיח את עצמו ומהר מאוד היא התיישבה להשלים את המשימה:

עבורה מיחזרתי מסגרת די גדולה (אבל קטנה יותר מהקנווס שלי). לתוך המסגרת הריקה הכנסתי חתיכה של טפט שקוף הפוך, כלומר החלק הדביק כלפי מעלה (בתמונה רואים את הנייר שמגן על הטפט, לפני הקילוף). זה הטריק האהוב עליי ליצירת קולאז'ים עם ילדים והשתמשנו בו כבר הרבה מאוד פעמים (ליצירה קולאז' ים, ענני סתיו, פרחי אביב, סביבות חיים ועוד). זה חוסך את השימוש המעט מסורבל בדבק על המון המון חתיכות קטנות, ומאפשר להתרכז במלאכת הסידור וההתאמה. לפעמים לעבודה בדבק יש את היתרונות שלה, אבל במקרה של קולאז' השראה, רציתי שהיא תהיה לגמרי פנויה להתרכז בתמונות עצמן ולא בטכניקה. מהרגע שהיא התחילה, כמו בשלב הגזירה, היא הייתה כל כולה בתהליך העבודה:

זה לא לקח לה הרבה זמן, וכעבור קצת יותר מרבע שעה היא הייתה מאושרת כל כך מקולאז' ההשראה שלה. היא ישבה והסבירה (ביוזמתה. זו ממש לא המטרה) מה מסמלת עבורה כל תמונה ותמונה:

כמובן שבגיל חמש וחצי, הסמליות מאחורי כל תמונה די ברורה. הבחירה בתמונה די קונקרטית ולא מופשטת ובלתי ניתנת להבנה כמו אצלי. אבל התמונה הו והשיחה שבעקבותיה עזרו לי להבין בדיוק מה יעלה רוצה. מה היא מאחלת לעצמה, מה מעניין אותה ובמה היא הייתה רוצה לעסוק בשנה הקרובה. וגם מה משמח אותה, מה היא רוצה לראות מול העיניים שלה בכל בוקר כשהיא פוקחת את העיניים.

מזהים מה הנושא המרכזי שמעסיק אותה!?

עוד שבוע נשאר לראש השנה, וזה בדיוק הזמן לדייק לעצמנו, וגם לילדים שלנו, את החלומות, המטרות והמשאלות מהשנה החדשה.

רוצות גם? אספתי כמה מחשבות וטיפים מהנסיון שלי עם עצמי ועם יעלה. לא ממש מדגם מייצג, אבל בהחלט יצאו מזה כמה דברים שנראים לי נכונים:

  •  אני מאוד אוהבת לעבוד עם מגזינים, אבל זו לא האפשרות היחידה. אפשר להדפיס תמונות מהרשת, לפי בחירה. אפשר להשתמש במדבקות. אפשר לבחור ציטוטים מספרים או ממקורות אחרים. אפשר לאייר בעצמנו. אפשר להוסיף גם חומרים תלת מימדיים (בלוח ההשראה במגירה שלי, הייתה, כמובן, ג'ירפה גדולה :).
  • אם הילדים מצטרפים, מומלץ להוסיף לפחות כמה מגזינים מתחומים שקרובים ללבם במיוחד. במקרה של יעלה היה מדובר במגזינים של הורים וילדים. אלו יכולים להיות עיתוני טבע, עיתוני ספורט, מכוניות, קומיקס…כל ילד והעדפותיו. כמובן שזה לא במקום מגוון של אפשרויות, אלא תוספת.
  • אני אוהבת לבחור תמונות אינטואיטיבית, בלי לחשוב (תגזרו, תשמרו, תנעצו- בכל מדיה שתבחרו), רק אחר כך אני מצמידה לכל תמונה משמעות במילים או לפחות כוונה.
  • בין בחירת התמונות להדבקתן, אני אוהבת לקחת הפסקה. אפילו לא ממש קטנה. לפחות של לילה. לתת לדברים לשקוע, לחשוב על הדברים, להיות בהם קצת, לפני שעוברים לשלב הבא. בשבילי, ההפסקה הזו משנה את הדרך בה בסופו של דבר אני בוחרת לסדר את התמונה הגדולה.
  • הבסיס ללוח ההשראה יכול להיות יכול להיות קנווס, או מסגרת לתמונה. זו יכולה להיות כפולת עמודים ביומן או במחברת, בריסטול גדול, או מגירה. זה יכול להיות גם לוח ווירטואלי (בפינטרסט, כמובן, אבל גם בקולאז' של פיקאסה או במצגת של פאואר פוינט יכולים להיווצר יופי של לוחות השראה. בעיקר לאנשים שלא מתחברים למספריים ודבק-אמא שלי למשל :). יש אינספור דרכים ללוח השראה, פינטרסט היא לא רק כלי נהדר ליצירת לוחות השראה, אלא גם לקבל השראה לגבי לוחות השראה. האפשרויות הן אינסופיות.. הנה אחת שאהבתי במיוחד, לגמרי אחרת משלי. לחיצה על התמונה תוביל למקורה:
אינספור דרכים ללוח השראה
  • ביומן הדבקתי את התמונות בדבק ג'ל. על הקנווס השתמשתי בדבק סטיק. תנסו בצד ותבחרו מה נוח לכן. גם השיטה של הטפט הדביק מאוד נוחה לעבודה, בעיקר אם עובדים עם ילדים, אבל מאפשרת פחות גמישות בהחלפה או בהזזה של התמונה תוך כדי עבודה.
  • כשמסיימים, חוזרים, מוסיפים, משפרים, מרוצים ומלאים השראה- תולים במקום מרכזי בבית, וזוכרים כל בוקר לעצור לרגע, להסתכל על לוח ההשראה לפני שיוצאים ולצאת לדרך חדורי מטרה (רעיון מדליק שאימצתי בעבר: לצלם את לוח ההשראה ולהפוך אותו לרקע בפלאפון. ככה הוא הולך איתנו ממש לכל מקום).

אז מה אתן אומרות על הרעיון של לוח השראה? איך תרצו שתראה אצלכם השנה החדשה? אם יצרתן לוח בהשראת הרשומה, ועוד יותר מזה- אם הזמנתן את הילדים ליצור לוח השראה, אשמח מאוד לשיתופים מהחוויה!

 

מה למדתי בתשע"ז

האמת, שתכננתי לפתוח את חודש ספטמבר עם שתי רשומות שנדחו כל אוגוסט. שתי רשומות שאני ממש אוהבת, על המשחק הדמיוני הנהדר שממלא את רוב זמננו בבית (וגם מחוצה לו) בתקופה האחרונה. אבל כשהתקרבתי לפרסום הרשומה, פתאום הבנתי שראש השנה, כרגיל, קרוב משציפיתי. עוד שבועיים הוא כאן. שבועיים! אז שוב, רשומות המשחק הדמיוני יחכו עוד טיפ-טיפה לתורן, ורשומות ראש השנה מקודמות לראש התור.

קודם כל אני מזמינה אתכן לשאוב השראה מעמוד ראש השנה כאן בבלוג, שמרכז את פעילויות החג התחושתיות, הדמיוניות והלימודיות שעשינו בשנים הקודמות לקראת החג. אני אוהבת במיוחד את המתכונים התחושתיים שלנו לחג הזה, והכי הכי- מתכוני בצק המשחק: בצק התפוחים, בצק הדבש והמיסטוק הנהדר כל כך, שהוא לא בדיוק בצק, אלא יותר "ניסוי תחושתי-מדעי", אבל הכי כיף מכולם.

רגע לפני שנצלול לפעילויות של השנה, שכבר עברו להילוך גבוה, רציתי לשתף בכלי נהדר ממש שאימצתי לי במהלך השנה שמתקרבת לסיומה, ממשיך איתי גם לשנה החדשה, ומאוד מאוד מתאים לרוח הבלוג. כבר כמה שנים אני מנהלת את חיי ב"פרוייקט היומן השמח", שהתחלתי לפני כמה שנים (יחד עם קבוצת פייסבוק שנושאת את אותו שם). מדובר ביומן, של נייר ועט ושל פעם. בתוך היומן הזה אני מתכננת ומתעדת את היומיום שלנו, עם עיצובים משמחים וגם כלים שמשפרים לי את היומיום.

בשנה האחרונה השתמשתי ביומן השבועי הנהדר של ענבל גבור, שבנוסף לעיצוב משמח וצבעוני, מכיל גם כלים אימוניים לחיים שמחים ומלאי חשיבה חיובית.

לא ממש איזור הנוחות שלי, ובדיוק בגלל זה אני צריכה את זה.

הכלי המשמעותי ביותר שהיומן הזה נתן לי מופיע בסיכומו של כל שבוע ושבוע ביומן. הזמנה לכתוב, שחור (או כתום, או צבעוני. היומן שלי ממש צבעוני. מפתיע, אני יודעת) על גבי לבן-

"מה למדתי השבוע"

כמה פשוט, ככה מעולה. עוד מעט אסביר למה זה כל כך מעולה, אבל נתחיל מכמה דוגמאות.

במהלך השנה הצטברו לי ביומן רשימות נהדרות של דברים חדשים שלמדתי השנה. דברים שממש חשוב לי לקחת איתי הלאה, לשנה הבאה ולשנים שיבואו אחריה.

למדתי דברים מאוד פרקטיים, כמו:

  • "יש גזר לבן"
  • "קרציות אכן עוקצות אנשים. וזה כואב ולא נעים"
  • "חטמית זיפנית, איזה פרח מגניב"

  • "אין מילה בעברית לגורת אריות"
  • "להכין עוף בקארי. טעים!"

וגם דברים יותר עמוקים, לא ממש ידע, אלא תובנות, הבנות, מחשבות ומסקנות-

תובנות חשובות מחיי ההורות:

  • "להתערב פחות"

  • "שליטה זה לא צורך. זו אסטרטגיה" (תובנה מקורס התקשורת המקרבת הנהדר)
  • "מחמאות אמיתיות עושות שינוי"
  • "מאחורי שאלות "חטטניות" של יעלה עומד צורך אמיתי לחקור כדי להבין את עולם המבוגרים"
  • "יכולות הריכוז של אמיתי גדלות, והוא באמת רגוע יותר כשהוא מועסק ומרוכז. מונטסורי כל כך נכון לו"
  • "להקשיב לילדים שלי, באמת וביסודיות. הם חכמים"

תובנות שעזרו לנו בבניית השגרה שלנו:

  • "ימים רגועים של זרימה מידי פעם עושים לכולנו טוב"
  • "פעילויות בבית, חקירה ולמידה עושים לנו טוב"

  • "להפסיק לקבוע תוכניות לאחה"צ נקודה."
  • "תרגול חשיבה חיובית עובד גם עם ילדים"
  • "אמא, אני כל כך אוהבת את העולם, שאני לא רוצה להירדם ושהוא ימשיך. בא לי שהעולם יפסיק וימשיך בבוקר" (יעלה. כמובן. מי עוד יכול להגיד כזה משפט מופלא?!)

ותובנות אישיות משמעותיות:

  • "לפחות פעם בשבוע לעשות משהו למרות שאין לי כוח"
  • "לשמוח בשבילי"
  • "יצירתיות והמצאות תמיד מספקים אותי" (ובמקום אחר "יצירה נותנת לי אנרגיות")

  • "שאני גאה ומאושרת בהחלטות הגדולות שלקחנו"
  • "כמה כוח יש בשאלות מדוייקות"

דברים קטנים, שעושים שינויים גדולים. דברים קטנים שכל כך להתעלם מהם במהלך היומיום. ידע, הבנות, מחשבות, שכל כך מלהיבים ומרגשים ברגע ההכרה, וכל כך מהר נשכחים. אז אני עוצרת רגע, בתחילתו או בסופו של יום, נזכרת ב-24 השעות האחרונות, כותבת לי מה עשינו ומנסה לדלות מהרשימה לפחות דבר אחד חדש שלמדתי. כל יום. יש גם דברים טריוואליים שסתם כיף להיזכר בהם. יש גם דברים שכתבתי כמה וכמה פעמים, כי שוב שכחתי ושוב למדתי אותם. יש הרבה ווריאציות שונות על אותו הדבר (כמובן, שזה רק מחזק את המסקנה שהלמידה הזו נכונה). יש דברים שהשתנו במהלך השנה- שלמדתי בתחילתה וכבר לא היו רלוונטיים בסופה, או אפילו התהפכו לגמרי. כשאני מסתכלת אחורה, על כל תיבות ה"מה למדתי השבוע" של היומן שלי, כמכלול, אני מבינה עד כמה זו הייתה שנה של למידה.

ובדיוק כמו שהבלוג טוען (כן, כן, זה הוא טוען, לא אני. כבר יש לו ישות משל עצמו, מסתבר לי. אחת מהתובנות של השנה בנושא הבלוג. אולי להן מגיע מקום משל עצמן, מתישהו), אני נהנית מהתזכורת היומיומית הזו- שממש כל דבר בדרך, הוא הזדמנות ללמידה.

המקום בו אני היום הוא מקום אחר מהמקום בו הייתי בתחילת השנה. גם אם השנה לא עשיתי קורסים גדולים, לא למדתי במסגרת מסודרת, לא עשיתי שינויים מרחיקי לכת מבחוץ (אם לא מחשיבים את מעבר הדירה המינימלי שלנו)- כיף ומספק להתסכל אחורה, ולגלות שזזתי. הרבה. התקדמתי. צמחתי. התפתחתי. השתנתי. דייקתי. למדתי. ועכשיו אני שונה.

ומה שכל כך נהדר בכלי הזה, שאפשר בקלות רבה לאמץ אותו, לא רק ככלי לחיים או להתפתחות אישית גדולה, אלא ככלי להורות. כדי למפות את הלמידה שלנו כהורים, אבל יותר מזה- כדי לעזור לילדים שלנו להפוך ללומדים תמידיים ומודעים. וזו, כנראה, אחת העזרות המשמעותיות ביותר שאנחנו יכולים להעניק להם בדרכם לקראת העולם החדש שמשתנה סביבנו בלי הרף, וכל כך שונה מהעולם בו אנחנו גדלנו. בהתחלה רק לשתף אותם בדבר קטן חדש שלמדנו היום. אולי לציין גם משהו חדש שראינו שהם למדו היום (היום, למשל, אמיתי למד לעשות גלגול. לפנים! זו למידה חדשה ומרגשת עבורו). זה יכול לבוא יחד עם שיתוף בחוויה טובה מהיום, ו/או בחווית הצלחה, ו/או בהכרת תודה (גם אלו כלים שמופיעים ביומן), וזה יכול להיות טקס בפני עצמו. לאט לאט הילדים מתחילים להבחין בזה בעצמם. מן הסתם, ילדים קטנים יותר יבחינו בלמידות הפרקטיות, הנראות לעין- מילה חדשה שלא הכרנו, טכניקה חדשה, כלי חדש, אפילו שם של חבר חדש הוא למידה. עם הגיל והגדילה, יגיעו גם הלמידות הקטנות, הפנימיות יותר. ההבנות והתובנות. בלי לחץ- לא תמיד מצליחים לשים את האצבע על הלמידה ברגע התרחשותה. לא תמיד מתאים לשתף בה. אנחנו כאן רק כדי להציע את הכלי, להציע לפקוח את העיניים ולזהות בכל פינה אפשרויות והזדמנויות ללמידה.

בלי לשים לב, יצאה לי סוג של רשומת-סיכום-שנה, שמתכתבת מאוד בבירור עם רשומת הסיכום של השנה שעברה. מסתבר שתהליכים שהתחלתי אז, צברו עוד ועוד תאוצה. גם השנה אני מאחלת לי, לבני ביתי, למשפחה, למכרי ולקוראי שנה של בריאות ושל המון למידה.

אל דאגה, זה לא אומר שנגמרו רשומות ראש השנה…נתראה בקרוב, מבטיחה.

 

מה יהיה כשהם יגדלו?

בקבוצות החינוך הביתי השונות בהן אני חברה סוף אוגוסט נשמע פחות או יותר כמו בית ספר למשחק. "בערוץ X מחפשים משפחה שרוצה להתראיין", "בעיתון y מחפשים משפחה שמוכנה להצטלם". מסתבר שב-1.9, בכל שנה מחדש, משפחות החינוך הביתי הופכות לסנציה חדשנית ומעניינת. אז ממש בשניה האחרונה, רגע לפני שזה מגיע, סדרת "ג'ירף בחנ"ב" על החינוך הביתי שלנו, מגיעה לסיומה ברשומת אורח חגיגית. מה היה לנו עד עכשיו?

והיום, רשומה אחרונה בסדרה, עם מבט קדימה. השאלה הבאה בסדרה, בדרך כלל, אחרי כל הנ"ל, היא "אבל מה עם בית הספר?". כרגיל, יש ווריאציות: "מה יהיה כשהם יגדלו?", "את תלמדי אותם את כל החומר של בית הספר?", "עד מתי מותר להמשיך עם זה?". ועוד. כמובן שעל השאלות האלו אני לא יכולה לענות מנסיון אישי, ולכן הזמנתי אורחת מיוחדת מאוד עבורי, כדי לענות על השאלות מנקודת המבט המיוחד שלה, קבלו אותה במחיאות כפיים:

עינבל ויסמן

צילום: עינבל ויסמן

כמו את מתן ורעות, עליהם סיפרתי ברשומה הקודמת, גם את עינבל הכרתי מזמן, ממש מזמן. איפשהו בתחילת דרכי בעולם הסקראפ, בערך לפני 10 שנים (פלוס מינוס, אל תתפסו אותי במילה). עינבל הייתה יוצרת רב תחומית ופעילה בפורומים השונים של עולם היצירה. בהמשך גיליתי שהיא גרה ממש ליד משפחתו של בח"ל (כלומר, ממש ליד ביתנו הנוכחי…אבל אז גרנו רחוק מכאן) ונפגשנו מידי פעם ליצור יחד. כשיעלה נולדה, קיבלנו מעינבל את רוב הציוד הגדול שהיה דרוש לנו כהורים לילדה ראשונה- עגלה, אוניברסיטה ועוד מציאות.

עגלה גיבורה, אחרי שני ילדים של עינבל ושניים שלי

לא שיערתי אז עד כמה ההכרות עם עינבל עתידה להשפיע על ההורות שלי. עינבל הייתה האמא הראשונה שהכרתי באופן אישי, שגידלה את ילדיה בחינוך ביתי. ילדיה היו ילדי החינוך הביתי הראשונים שפגשתי, והבית שלה הוא בית החינוך הביתי הראשון שביקרתי בו. בשנת 2010 עינבל התראיינה בנושא החינוך הביתי שלה ואני זוכרת עד כמה מוזר היה לקרוא את הכתבה הזו, עד כמה מוזר, שונה וכמעט קיקיוני היה נראה לי הרעיון הזה.

נו, הרבה מים עברו בנהר מאז. לקח לי שנתיים וחצי של הורות, מתוכן שנתיים במערכת החינוך, כדי להתקרב בעצמי לעולם החינוך הביתי. בשנים שחלפו מאז, אנחנו התקרבנו לאזור, ועינבל התרחקה ממנו. אנחנו לא שכנות, אבל היא עדיין מהווה מודל והשראה בתחום החינוך הביתי. עם בת 15 ובן 12, יש מאחוריה הרבה שנות ניסיון והרבה שנות פרספקטיבה. כשהתחלתי לכתוב את סדרת החינוך הביתי בבלוג, עינבל הייתה הכתובת הטבעית. הזמנתי אותה לכתוב רשומת אורח על החינוך הביתי מעיניים של אמא לילדים "גדולים".

ככה עינבל מתארת את עצמה בבלוג הוותיק והנהדר שלה, "תופרת החלומות":

"בחינוך ביתי כהגשמה עצמית מאז 2003, אמא לשני ילדים שצומחים על תפוחי אדמה ושוקולד, לחתולה אחת בבית (ושניים מקסימים בחצר תחת האדמה) ולכלבה אחת שמנקזת אליה את רוב החיבוקים.
בהכשרתי אני ביולוגית, מורה למדעים ורכזת לחינוך חברתי, שמאנית של צמחי מרפא ורפואה טבעית ישראלית ועוד.
בהווייתי אני יוצרת, חולמת ומגשימה, ומתחזקת קבוע את הבלוג "תופרת חלומות" בוורדפרס ובתפוז.
במהותי אני אוהבת.
ואוהבת לכתוב ולשתף, ולכן כותבת בלוג."

ביקשתי מעינבל לענות על אותן שאלות נפוצות שהתייחסתי אליהן בשאר הסדרה, אבל מזווית ראייה של אמא מנוסה.

עינבל בחרה לענות על השאלות פעמיים, פעם לכל ילד- קודם כל התשובות של ליה, ומיד אחריהן התשובות של אדם. ומכאן רשות הדיבור עוברת לעינבל:

"השאלה העיקרית היא מה עם חברים. השאלה הזו עופפה כמו ערפל סמיך מעל ליה, כשהיתה בת 9 ועברנו לקיבוץ. בקיבוץ קטן יש יתרונות וחסרונות. היתרון- קטן, הילדים והכלבים מטיילים חופשי ללא השגחה הורית אבל כולם נוכחים. אם ילד נופל, תמיד יהיה מבוגר שיטפל בו. ילדים מרגישים את זה. כולם קצת נוכחים עבורם. מצד שני, יכולה להיות שכבת גיל שיש בה 5 ילדים סהכ, ועם אף אחד מהם אין קשר. במקרה של הבכורה, ככה זה היה, אבל היא נשארה בקשר יומיומי רצוף (יחי הוטספ וההנגאאוט ואימייל) עם חברתה הטובה ביותר. 'מה עם חברים' עדיין ישב מסביב ועשה פרצופים. בחגיגת בת המצווה שלה, היה לה שולחן חברות. ישבו שם 9 בנות שהן חברותיה וחגגו איתה. 'מה עם חברים' מיצמץ בהפתעה, איחל מזל טוב והלך למקום אחר. מאז, כבר שנתיים וחצי, שולחן החברים שלה גדל מאוד. אם היום הייתי רוצה להושיב את כל חבריה וחברותיה סביב שולחן, היו צריכים להיות לו כ50 כסאות. החברויות מגיעות מתחומי העניין שלה. היא פעילה בתיאטרון הברווז, וכל כמה חודשים (עכשיו למשל) יש להם מחנה תיאטרון של כמה ימים, ונוצרות חברויות והתחזקות של חברויות. היא פעילה בכנסי מדע בדיוני, אנימה ופנטזיה. בזכות כנס דורות בחיפה, שהיינו חלק מהיוזמים שלו, הכרנו משפחה (בחינוך רגיל) שבה הילדים התחברו עם ילדיי. ניסים שכאלו. אז הבת שלהם והבת שלנו חברות טובות טובות, וכך הבן שלהם והבן שלנו. הבת ממשיכה לנסוע לכנסים. כנס שירופסט, אניפסט, אייקון, עולמות, הארוקון, כאמי ועוד. היא נעשתה מומחית בתחום הקוספלי והקימה שני קאסטים. קוספלי זה לא תחפושת כמו פורים. זו כניסה לדמות. תיאטרון אמיתי, כולל כל האביזרים (פרופס) והדקויות. וקאסט, זה כמו קבוצת תיאטרון שמציגה סדרה כלשהי למשל קאסט של אטאק און טייטן, תציג את כל הגיבורים של הסדרה ותעלה קטע תיאטרלי משותף. כשכל המשתתפים בקוספלי.

החשבון של ליה באינסטגרם, עם הרבה קוספלי. כן. כולן/כולם היא. התגובות הן לגבי הדמות.
לוקח לה בין שבוע לחודשים לסיים דמות. היא עובדת כבר כמה חודשים על ג׳ק ספארו משודדי הקאריבים. היא ליבדה מעל חודש את הראסטות מהזקן שלו. ככה, לאט לאט, היא מתכננת קדימה. מבחינת סמכות הורית, היא רוב הזמן עושה מה שמבקשים ממנה. הן בתחזוקת הבית והן בתחזוקה אישית. רוב הזמן, לא כל הזמן. כנראה שנה הבאה היא תתחיל ללמוד באוניבסיטה הפתוחה (מגיל 14 אפשר) בכיון של מתימטיקה. היא סיימה קורס אונליין של אנגלית אקדמאית שלהם. אני לא לוחצת בעניין הלימודים כי היא לומדת עצמאית מה שמעניין אותה. היא דוברת אנגלית וקוראת ברמה אקדמאית, ובעיני אנגלית זה הכי חשוב. כי רוב החומר ברוב התחומים זמין יותר באנגלית. זו החכה לדוג איתה עבורה. אנגלית.
בגרויות לא על הפרק בכלל. הרעיון הוא שעד גיל 18 יהיה לה תואר ראשון ביד. ועם תואר 1 את לא צריכה כבר בגרויות. כשיש תואר, מסתכלים על התואר ולא על הבגרויות שהן רק אמצעי מיון בשביל להכנס ללימודים אקדמאיים.
אם היא תירצה ללכת לביצפר, היא תלך.
 
הבן הצעיר, שחוגג 12, זכה בשכבה מצוינת בקיבוץ(כ12 ילדים) והתחבר מאוד. הוא כבר 6 שנים במסגרת הבלתי פורמלית כל יום מימי הלימודים, מ14 עד 17. המסגרת הזו נתנה לו את הכלים להנות מקשר רציף עם בני הגיל שלו. בקיבוץ זו לא רק השכבה שלך בחינוך הבלתי פורמלי. אלו 3 שכבות. א ב ג. ד ה ו. ואז הנעורים שמחולקים ל ז ח ט והלאה. אז מבחינה חברתית, כשאתה בתוך החינוך הבלתי פורמלי וטוב לך, אתה מרוויח קשר חברתי עם רוב ילדי הקיבוץ. אדם גם מתנדב הרבה בגנים, אז ילדי הגנים מכירים אותו. בחינוך ביתי, ילדים בוחרים את חבריהם לאו דווקא מבני הגיל השווה. ככה גם בקיבוץ, ואדם נהנה מחברים בגילאים שונים, אבל עדיין החברים הכי טובים שלו הם בני השכבה שלו.
'מה אם הוא ירצה ללכת לבית הספר'? נו, אז הוא רוצה. רשמנו אותו לחטב המצוינת לבקשתו. הוא יהיה בכתה עם כל חבריו הטובים. הם מתחילים בספטמבר, וזה יהיה הספטמבר הראשון שאני אתרגש בו כמו שצריך מאז שהם נולדו. כתה ז.
הכלים שנתנו לו בחינוך הביתי אמורים לעזור לו בנתיב הזה. וכמובן שנהיה כאן לעזור.
משמעת עצמית יש לו בשפע, וגם משמעת לחוקים וכללים בסביבה, והוא משמש כמדריך עוזר (סנפאי) כבר 5 שנים בקראטה.
בטוח יהיה לו מאתגר לשבת 45 דקות ולהקשיב למשהו משעמם. אני מקווה שלא יהיה להם משעמם. הם 60 ילדים בכל השכבה, 3 כיתות. וחלק גדול מהשיעורים בפורמט של 11 ילדים גג בקבוצה. הרבה למידה עצמית. יהיה מעניין
אני לא יודעת מה אתכן, אבל אני ממש ממש נהניתי לקרוא (וגם "לשמוע" בעיני רוחי) את התשובות של עינבל. איכשהו, כשהיא מתארת את זה, אני מאמינה שחינוך ביתי הוא באמת זורם ואפשרי עד מתי שרוצים. מעבר לכל מה שסיפרתי בהתחלה, ולכל מה שעינבל סיפרה בתשובות שלה, עינבל נותנת לי גם המון תקווה. בזכות זה שאנחנו מכירות כבר כל כך הרבה שנים, אני רואה את השינויים שהיא עצמה עברה. איך היא תמיד הצליחה לשמור על זמן לעצמה, תמיד מצאה לה את פינות השקט שלה. ואיך עם השנים המקום שלה ללמוד, לצמוח ולהתפתח בעצמה, לא רק כאמא, אלא כעינבל, גדל וגדל. איך כל תקופה יש לה אהבה חדשה, אליה היא מתמסרת בהתלהבות מדבקת, ואיך האהבות נשארות לצידה, ומוצאות את מקומן בשגרה יחד עם האהבות של כל המשפחה- בנוסף לתחומים השונים של היצירה, גם בישול בריא, צילום, קראטה (עינבל מתאמנת קבועה ומתמידה בעמותת שוטוקאן קיו נהריה)- לא מפסיקה להפתיע. מבחינתי, זו תקווה והשראה עצומה ללמידה מתמדת.
הכנה וצילום: עינבל ויסמן

מוזמנות לבקר את עינבל גם בבלוג הנהדר שלה- תופרת החלומות ובעמוד הפייסבוק הרב תחומי שלה.

כמובן שאתן מוזמנות להשאיר לה תגובות לרשומת האורח גם כאן בתחתית, עם עוד מחשבות, שאלות ותהיות בעקבות הרשומה.

נכון, סדרת החינוך הביתי בבלוג נגמרה באופן רשמי, אבל החינוך הביתי שלנו כאן כדי להישאר, והוא עוד ידובר פה בבלוג בשנה הקרובה. אם יש לכן שאלות, מחשבות או רעיונות בנושא, אתן תמיד מוזמנות לכתוב לי בתגובות או, אם מעדיפים את האופציה הפרטית- ממש כאן בטופס הזה, שמגיע לעיני בלבד:

מאחלת לכולנו שנת לימודים מוצלחת, פוריה, מלאה בהתלהבות, הנאה ולמידה בשמחה!

דע בקופסה, מתנה והגרלה

אחד הדברים המדוייקים ביותר שקראתי לגבי החינוך הביתי הוא הטענה שלא רק הילדים נמצאים בחינוך ביתי, אלא גם אנחנו ההורים. יש משהו בחינוך הביתי שמחייב גם אותי להיות כל הזמן בלמידה מתמדת. וכמו שהילדים פוגשים, בזכות החינוך הביתי, מגוון מעניין כל כך של אנשים, גם אני זוכה לפגוש דרכו אנשים מרתקים. שתי הרשומות האחרונות בסדרת "ג'ירף בחנ"ב" יוקדשו ל(א)נשים מעניינות שפגשתי בדרך החנ"ב שלנו. את שתיהן (על בני ביתן) הכרתי עוד לפני המעבר שלנו לחינוך הביתי, אבל הפעם הן כאן כדי להאיר עוד צדדים של החינוך הביתי.

קודם כל, מה כבר היה לנו בסדרה? פחות או יותר על פי תדירות השאלות הנשאלות על ידי המכר הממוצע:

  1. ומה עם חברים?
  2. ומה איתך?
  3. איך לומדים?
  4. איך היא תלמד חשבון?

ועכשיו, אחרי שדיברתי כל כך הרבה עליי, עלינו, ועל הבית שלנו- אני רוצה לספר קצת על רעות ומתן, שהסיפור שלהם עונה קצת על כל אחת מהשאלות שלמעלה, ויותר. ויש גם צ'ופר שווה בסוף וגם הגרלה!!

את רעות ומתן אני מכירה הרבה זמן. ממש הרבה זמן. כשהכרתי את בח"לי, אי אז לפני מיליון שנה, הכרתי, כמו שנהוג, גם את חבריו. היינו אז בצבא, ולבח"ל היה חדר בקיבוץ. בדלת שלידו היה החדר של רעות ומתן. מאז זרמו הרבה מים בנהר, ועברנו הרבה דברים ביחד. הרבה מאוד דברים.

בין היתר, רעות ואני למדנו יחד הפרעות בתקשורת, והפכנו (כמעט) יחד לקלינאיות תקשורת. כמעט ביחד הפכנו להורים- קודם מתן ורעות הפכו להורים לשקד, אחר כך אנחנו ליעלה, הם שוב לבארי, אנחנו לאמיתי ואחרונה חביבה- עיינה. כמעט במקביל עברנו תהליך של מעבר מהעיר בחזרה לקיבוץ, ומהחינוך הקיבוצי אל החינוך הביתי.

שקד ויעלה, אוקטובר 2012
מתן ורעות, כמו הורי חינוך ביתי רבים, עברו גם הם מסע בנבכי עולם הלמידה. השילוב של מורה-מחנך-לפיזיקה-ולמתמטיקה, יחד עם קלינאית תקשורת בעלת היסטוריה מדעית לתפארת, הולידו, בנוסף לשלושה ילדים חובבי מדע (איך לא?!) גם תינוק חדש דנדש ומתוק במיוחד:
הרעיון פשוט בגאוניותו, או גאוני בפשטותו- קופסה (כבר התחלה טובה, לא?! יש מעט מאוד דברים שאני אוהבת יותר מקופסאות…) ובתוכה עולם שלם של מדע. כל קופסה עוסקת בנושא מדעי אחר, מעין נקודת מוצא לחקירה, ומכילה בתוכה את כל הציוד הדרוש לביצוע אוסף של ניסויים ביתיים, קלילים ומותאמים בול לילדים. מה למשל מכילה כזו ערכה?
מתן ורעות, שניהם, מאמינים, באמת ובתמים, שמדע זה כיף. עבורם, זו פשוט דרך מהנה לבלות זמן ביחד עם הילדים שלהם, בבית. אצלנו למשל, ניסויים מדעיים לרוב מסתכמים בערבובים של חומרי מטבח מהנים (וזה כיף. כמה שזה כיף! סודה וחומץ, חלב וסבון כלים, קורנפלור ורסק תפוחים). אני לא מדענית. אני לא מבינה בצלחות פטרי, מטושים או אבקות אגר. אלו לא חומרים שאני אלך לחנות ואקנה בעצמי (באיזה חנות, באמת, קונים אבקת אגר!?!?). ולמה בעצם אני צריכה את זה?
קודם כל, כי זה באמת מגניב. בחיי שהניסויים האלו, אם מורידים מהם רגע את כל ההסברים המדעיים, פשוט פשוט מגניבים. וניסויים מגניבים זה כיף. דבר שני, הניסויים האלו מאפשרים להסביר דברים יומיומיים, טריוויאליים, שמעסיקים באמת ילדים, בצורה שהם מבינים. לא הסברים כאלו, ערטילאיים וחלקיים. הסברים מדעיים מדוייקים, עם עורך מדעי רציני שבאמת מבין ילדים. והאמת?! גם אני למדתי לא מעט דברים חדשים. לא נעים לי להודות, אבל אפילו די הרבה דברים חדשים.
הרווחנו עוד זווית ראייה, נקודת מבט קצת אחרת להסתכל דרכה על הדברים הקטנים שמסביב:
מעבר לכל זה לראות חברים קרובים מגשימים חלום, זו פשוט חוויה מדהימה. עבורי, ועבור הילדים. חוויה מלאת השראה. רעות ומתן חולמים את הרעיון הזה כבר תקופה. הם גיששו, הם בדקו, הם צללו, הם עשו מחקר מדעי גדול יותר מכל מה שמדע יכול לעשות והם הרימו פרוייקט הדסטארט מטורף. מטורף באמת. ב-48 השעות הראשונות הם גייסו 100% מהיעד שלהם. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, הם עומדים על שיעור תמיכה של 314%. מטורף. באמת.
נכון, אני לא הכי אובייקטיבית בעולם, אבל אני באמת ובתמים מאמינה שזה כל כך מטורף, כי הם פשוט מציעים דבר שווה. ממש. במחירי השקה חד פעמיים, עם התלהבות מטורפת בעיניים ואמונה אמיתית שסקרנות היא החיים, פשוט ברור מאוד שהם יודעים על מה הם מדברים. ועמוק עמוק בפנים, כנראה שהם לא היחידים שמאמינים שלא חיביים לגדל בבית מדענים, אבל כדי לגדל אנשים חוקרים וסקרנים, בכל תחום שהוא, כדאי לשמור על מה שמגיע בתוכם בילט-אין, ולתת להם בבית מקום ללמוד בו מה ואיך שהם רוצים.
ובמיוחד לקוראי הג'ירף, רעות ומתן מציעים לאלו שיצטרפו אליהם למסע, בנוסף לתשורות הנהדרת באמת שמוצעות בעמוד ההדסטארט שלהם, גם צ'ופר מיוחד- אבקה להכנת בועות סבון ענקיות, לניצול מירבי של רגעים אחרונים של קיץ.
מה צריך לעשות?
1. לספר לי כאן בתגובות במחשבות שלכן על הפרוייקט הנהדר הזה, ועל כוונתכן לתמוך בו.
2. להכנס לעמוד ההדסטארט, לבחור מדרגת תמיכה שמתאימה לכן ולכתוב בהערות שהגעתן דרך הבלוג.
 אני מודה שהפרויקט של מתן ורעות הלהיב אותי וגרם לדמיון שלי (שגם ככה די פעיל), לעבוד שעות נוספות ולחשוב על המון רעיונות-המשך לקופסאות "דע במדע". המון ערכות פעילויות מגניבות בקופסה. החלטתי שזו הזדמנות נהדרת לאתגר קצת את גלגלי היצירתיות שלי, ועל הדרך לפנק מישהי מקוראות הבלוג לקראת השנה החדשה-
מה דעתכן? באיזה נושא הייתן חולמות לקבל ערכת פעילויות בקופסה? מעין קופסה מלאת הפתעות שתגיע אליכן עד הדלת ותאפשר לכן זמן איכות כיפי ומרתק, בלי יותר מידי הכנה? הרעיון המדליק ביותר יזכה לגרסת נסיון ביתית שאכין בהתאמה אישית למציעת הרעיון ובני ביתה (או מקבל אחר לפי בחירתה).
 
מחכה לרעיונות היצירתיים שלכן, ולתמונות שלכן מבלות עם בועות סבון ענקיות וערכות "דע בקופסה". סופשבוע נפלא!!

יעלה בארץ המספרים

ג'ירף בחנ"ב- רשומה רביעית.

חודש אוגוסט, שהוכרז כ"חודש החינוך הביתי" הרשמי כאן אצל הג'ירף מתקרב לסיומו. על מה דיברנו עד עכשיו?

ברשומה הקודמת דיברתי הרבה בתיאוריה, והבטחתי הפעם דוגמה מפורטת מאוד לכל הסיפור הזה של ה"unschooling", מתוך המסע של יעלה לעבר עולם המספרים. מסע שהתחיל פחות או יותר בנקודת ההתחלה שתיארתי בתחילת הרשומה הקודמת- בשלב בו האמנתי שאני חייבת ללמד אותה והיא חייבת לדעת עכשיו, ונמשך גם היום, אבל אחרת.

כשיעלה הייתה בערך בת 3.5, התחלתי לשמוע מסביב קולות. חלקם באו מבחוץ, חלקם באו מבפנים. קולות שאמרו לי שיעלה צריכה להתחיל להכיר מספרים. לא הייתי לחוצה, אבל התחלתי להקשיב לקולות. גם בשלב ההוא, שהיה יחסית בתחילת דרכנו, לוח, גיר או דפי עבודה לא היו נפוצים בביתנו. באופן "מפתיע", הצגתי ליעלה את המספרים בתוך מגשי הפעילות שלנו, שהיא כל כך אהבה:

לקחתי פעילות שהעסיקה אותה רבות- העברת פונפונים, יחד עם כלים שהיא אהבה- מגש מאפינס וכף מדידה, ונתתי לה לשחק עם המספרים, להכיר אותם. היו כמה וכמה גרסאות לפעילות הזו:

לא מעט גרסאות. כמעט בכולן יעלה מאוד אהבה לשחק, בחלקן היא אהבה מאוד לשחק. האם היא למדה להכיר את המספרים? כמובן שלא. זה ממש לא עניין אותה. אפילו לא קצת. היא ידעה לספור, אבל מעבר לזה- לזהות את הספרות, להתאים מספר לכמות או איזשהו שלב ברכישת מושג המספר (הנה הסבר כללי על השלבים, ומשהו קצת יותר מדעי, מחיפוש קצר בגוגל. זה דווקא נושא די מעניין, באופן כללי)- היה רחוק ממנה לפחות כרחוק מזרח ממערב (ובתור מי שגרה במזרחו של הצפון, תאמינו לי, זה רחוק).

לקח לי די הרבה זמן, אבל בסוף הבנתי את הרמז. המספרים המשיכו להיות נוכחים בחיינו, אבל בצורה הכי טבעית שיש, ולא בצורה מאולצת:

הזמן עבר, המספרים המשיכו להסתובב בסביבתנו. קצת יותר משנה עברה, עד שיעלה התחילה להתעניין במספרים. היא התחילה להתעניין, באמת, במספרים. היא הייתה זקוקה להם כדי לפתור עניינים שהעסיקו אותה בחיי היומיום שלה. מי יותר גבוה? מי יותר גדול? מה אפשר לקנות בכלבו? כמה בקבוקים היא צריכה למלא כדי להאכיל את כל התינוקות שלה? זה עניין אותה, אבל בניגוד לכל התיאוריות, זה לא הספיק. היא התעניינה, היא רצתה לדעת. היא ממש רצתה לדעת, אבל לא הצליחה להבין. לשמחתי, בשלב הזה שתינו כבר היינו חכמות יותר- אני ידעתי להבחין בצורך, ולא להפריע לו. היא ידעה לבקש. התלבטנו יחד מה לעשות והחלטנו להקדיש מגש לכל מספר. לאט לאט:

הפעם עבדנו לגמרי ביחד. יעלה ביקשה "ללמוד ממש". התחלנו מלמידה מאוד בסיסית. כמה דפי צביעה וכתיבה שנתלשו מחוברת קנויה (ישנן מוצלחות ממנה. לגמרי), עפרונות וצבעים לבחירתה, שהיוו גם הזדמנות נהדרת ללמוד לחדד במחדד:

והמון המון דוגמאות של הספרה המדוברת בהקשרים שונים, מחומרים שונים ובצורות קצת שונות:

בהתחלה אני הצגתי לה את המספרים. בהמשך היא בחרה אותם מתוך "קופסת המספרים הגדולה" שהכנו למטרה זו:

בפעם הראשונה עם סיוע צמוד, בהמשך כבר לבד:

התרגול הזה, של לזהות את הספרה בתוך בליל של ספרות, היה מאוד נכון ליעלה. היא אמנם נהנתה מאוד מ"דפי העבודה", אבל אני חושבת שדווקא הפעילות הזה, שכוללת המון חזרה על הספרה, הדגשת המאפיינים הוויזואליים והבחנה בינה לבין הספרות האחרות, עזרו לה להגיע למטרה שהיא רצתה. כל מגש שהה על המדפים שלנו לתקופה של שבועיים-שלושה, והתלוו אליו פעילויות צדדיות לבקשתה של יעלה, כמו דפי עבודה אינטראקטיבים מהרשת, או פאזל שמציץ באחת התמונות למעלה:

כשהכירה היטב כמה ספרות, תרגלנו אותן יחד באמצעים שונים.

בחנוכה למשל הכנתי לה דפי עבודה קלילים עם סמלי החג ומדבקות. למרות שדפי עבודה הם מאוד לא "מונטסורי" ובשלב מסויים היה לי באופן אישי קצת קשה איתם, יעלה מאוד מאוד אוהבת אותם ומבקשת תמיד עוד. מכיוון שזו הלמידה שלה ולא שלי- אני זורמת איתה. כמובן שלא במקום פעילויות "hands-on", שהן גם בשבילי (:

משחק מגנטים קליל שהכנו יחד לקראת איזו נסיעה כיכב על המדף שלה תקופה ארוכה. זה היה בשלב שהיא זיהתה בקלילות 1-2-3, אבל 4 עוד איתגר אותה. אז הכנו עוד פעילות להמחשה:

כמה פשוט, ככה שעות של הנאה:

סך הכל הכנו חמישה מגשים, לספרות 1-5. את ההמשך היא כבר למדה לבד. "למדה", כלומר- לזהות ולהתאים ספרה לכמות. משחקי מספרים המשיכו ללוות אותנו מסביב, ועדיין מככבים:

כשצלחנו את חמש הספרות הראשונות, יעלה נחשפה למשחק "רמיקוב" והתאהבה. תקופה ארוכה היא התאמנה בלהרכיב רק סדרות של ספרות זהות וצבעוניות. ואפילו מידי פעם ניצחה. על הדרך היא התאמנה גם ברצף המספרים:

גם משחק המספרים השימושי הזה מספק לנו לא מעט רגעי למידה והנאה:

משחקי מגנטים עוזרים ליעלה במאמציה העצמאיים לעלות לשלב הבא:

לזהות מספרים בעיניים עצומות, לאתר מי חסר ברצף המספרים, לזהות ספרות שהתבלבלו, לבחור את הספרה הגדולה יותר וכיום גם לפתור בקלילות תרגילי חיבור בסיסיים, כולם ממש ממש מהנים עם כלי בסיסי של לוח מגנטי ומגנטים של מספרים.

הנושא של כתיבת הספרות היה ועודנו מאתגר יותר עבור יעלה, ומקור ללא מעט תסכולים. למרות התסכולים הכל כך רבים, היא כבר יודעת שהיא יכולה. היא כבר יודעת להיות נחושה. יש לה משברים בדרך. יש צעקות, והתפרצויות זעם ולפעמים אפילו חפצים נזרקים. יעלה אוהבת להבין. יש לה צורך גדול לדעת וצורך גדול עוד יותר להרגיש גדולה, להיות חלק מעולם המבוגרים. אז היא לומדת, כי היא רוצה לדעת. כי היא צריכה את הידע הזה בשביל החיים האמיתיים, הספציפיים, שלה, ברגע זה ממש. היא עובדת קשה בשביל זה, היא גם מעבידה אותנו אותנו קשה כדי לעזור, וזה שווה כל רגע, כי היא מצליחה. בעצמה.

היום, בעידן גוגל, וויקיפדיה ואין סוף הידע שבעולם, אני לא מודאגת בשאלה האם יעלה תצליח בסופו של דבר ללמוד דבר מסויים, "חשוב" או "נחשב" ככל שיהיה. התפקיד שלי הוא ללוות מהצד ולשמור על שני הדברים החשובים ביותר שכבר יש לה- הרצון ללמוד, והאמונה שהיא יכולה ללמוד כל דבר שהיא רק תרצה.

תכננתי לתת עוד דוגמה קטנה ללמידה של יעלה, דוגמה לגמרי הפוכה. איך נושא יומיומי שמעסיק את יעלה מספק לה ולנו שפע הזדמנויות ללמידה. הרשומה הזו יצאה מספיק ארוכה, אז לדוגמה הזו אקדיש רשומה נפרדת, בהזדמנות. בינתיים, נותרו לנו שתי רשומות לסדרה- אחת על דרך קצת אחרת שמצאנו ללמוד בבית מדע, והשנייה- רשומת אורח חגיגית על חינוך ביתי לילדים גדולים.

איך לומדים אצלכם דברים מעניינים? ומה דעתכם על העיקרון הזה, שלומדים רק כשרוצים? רק כשמוכנים? כשהעניין מגיע מבפנים? כמובן שגם תגובות ושאלות נוספות בנושא החינוך הביתי יתקבלו בברכה רבה, כאן למטה בתגובות, או במייל (karindi@gmail.com).

ובינתיים, עוד שבוע וחצי אוגוסט נגמר. אנחנו נהנים משטף אורחים-חופשים, ומתחילים לאתר סימנים מאוד מאוד משמחים לימים סתויים וקרירים שמתקרבים!

לומדים בבית

חיינו בחינוך הביתי- פרק שלישי.

לילדים יש חברים, ההורים (לרוב) לא משתגעים. אבל…איך הם לומדים?!!? איך הם ידעו לקרוא? לכתוב? חשבון? ומה עם בגרויות? אוניברסיטה? ואיך הם בכלל יהיו מוכנים לחיים אם את שומרת אותם בתוך בועה?

אני חייבת להודות שבתחום הזה החינוך הביתי הוביל אותי לשינוי כל כך עמוק בחשיבה שלי, שלפעמים קצת קשה לי לתאר אותו במילים. ולפעמים, קשה לי לעצור כשאני מתארת אותו במילים. כתבתי על הנושא כמה וכמה פעמים פה בבלוג, בהקשרים שונים. עדיין, אין לי ספק שבתוך סדרת החינוך הביתי שלנו, לנושא הלימודים יש מקום נכבד.

כמו השאלות הקודמות בסדרה, גם כאן, שאלת הלימודים מגיעה בנוסחים שונים: "אבל איך הם ילמדו לקרוא?", "אבל איך תדעי ללמד אותם דברים שאת לא יודעת?", "נו, טוב, לך יש ניסיון בללמד, אבל לא כולם יכולים".

באמת, כשהתחלנו את החינוך הביתי, ראיתי בהוראה חלק חשוב מהתפקיד שלי כאמא בחינוך ביתי. הרגשתי שאני צריכה ללמד את הילדים שלי הכל, לפחות כמו חבריהם שבגן. אני מכירה די טוב את הנורמות, והיה לי מאוד חשוב שהילדים שלי יהיו לפחות בטופ שלהן, אם לא מעל. כמובן שכדי שיגיעו לשם, היה לי ברור שאני צריכה ללמד אותם את זה.

ואז…אז החיים קרו. פתאום גיליתי שיעלה ואמיתי יודעים דברים שאני לא לימדתי אותם. פתאום פגשתי עוד ועוד הורים לילדים גדולים יותר שסיפרו לי שהם לא מלמדים את הילדים. פתאום קראתי דברים שערערו את כל תפיסת הלמידה שלי.

"הלמידה מתבצעת על ידי הלומד. הלומד הוא שיוצר את הלמידה…ילדים לומדים מכל מה שהם רואים. הם לומדים בכל מקום שהם נמצאים, לא רק במקומות לימוד מיוחדים. הם לומדים הרבה יותר מדברים אמיתיים ומשמעותיים בעולם בזכות עצמם…מאשר מאלה שנוצרו רק כדי לעזור לילדים ללמוד…אנחנו יכולים לעזור לילדים ללמוד בדרך הטובה ביותר- לא בכך שנחליט מה הם צריכים ללמוד ונמציא דרכים מתוחכמות ללמד אותם את זה, אלא בכך שנעשה את העולם נגיש להם עד כמה שנוכל, שנקדיש תשומת לב רצינית למה שהם עושים, שנענה לשאלות שלהם- אם יש להם- ושנעזור להם לחקור את הדברים שהם הכי מתעניינים בהם." (מתוך הספר "בלמידה מתמדת", ג'ון הולט)

בחלוקה מאוד גסה, משפחות החינוך ביתי מתחלקות לשתי אסכולות. בעברית אין להן שמות הולמים (יש שמות, אבל לא כאלו שאני מתחברת אליהם). באנגלית קוראים לזה- HomeSchooling ו- UnSchooling.

HomeSchooling, כשמו כן הוא- בית ספר בבית. הגישה הזו מאוד נפוצה בחו"ל, בעיקר בקרב משפחות נוצריות אדוקות בארה"ב, אבל בהחלט גם בקהילות אחרות. הילדים לומדים על פי מערכת שעות, בחדר שמיועד ללמידה, כאשר אחד ההורים ו/או אנשים חיצוניים מתפקדים על תקן מורים. משפחות כאלו בוחרות על פי רוב תוכנית לימודים (קוריקולום) מתוך היצע שקיים בשוק המקומי (לרוב מפותח על ידי אנשים פרטיים, על פי עקרונות של בתי הספר במדינה) ומלמדות על פיו. האמצעים במקרים רבים מגוונים, יצירתיים ומשחקיים יותר ממערכת החינוך הקיימת, אבל תוכנית הלימודים נקבעת מבחוץ והלמידה מוסדרת ורשמית.

UnSchooling- גם כאן, השם די קולע למהות השיטה. לא-בית-ספר. אין מערכת שעות, אין כיתות, אין יחסים של מורים ותלמידים ואין תוכנית לימודים מוכתבת מראש. הלמידה מתבצעת בהובלת הילדים, באופן חופשי ובהתבסס על הסביבה המציאותית המקיפה אותם בחיי היומיום בבית. ההורים שם כדי לסייע, לתמוך ולכוון אם מתבקשים.

כמו ברוב המקרים בהם מדובר על שני קצוות מנוגדים, בינהם יש רצף גדול ומשחק גדול של מינונים. רוב המשפחות שאני מכירה בארץ נמצאות קרוב יותר לקצה ה- unschooling, אבל איפשהו על הטווח, ולא בקצה.

אחרי שלוש שנים של חיפוש מתמשך אחרי מקומנו על הרצף, אני יכולה להגיד שגם בנושא הזה, כמו בעניין השגרה והחברים, החיים שלנו דינמיים. נכון להיום, גם אנחנו קרובים יותר לצד ה- unschooling שעל הרצף. רחוק מאוד מהמקום בו התחלנו את דרכינו.

כמובן שכשרק התחלנו את דרכנו בחינוך הביתי, עם ילדונת בת שנתיים וחצי ותינוק בן פחות מחודש, לא היו לנו שיעורים, מחברות או ספרים. ההבדל המרכזי נעוץ עמוק עמוק בתפיסת האחריות. בתקופה ההיא היה לי ברור שאני אחראית על הלמידה. שאני צריכה להתלבט, לחשוב ולבחור מה הם הדברים שראוי ו/או נחוץ להם לדעת. היה לי ברור שאני אלמד והם ילמדו. ואם אני לא אדע? אמצא מישהו אחר שיודע, והוא ילמד. דבר אחד כל כך חשוב לא הבנתי. למידה והוראה הם שני דברים שונים. לגמרי. זה שאני רוצה, מתכוונת או אפילו יודעת ללמד, ממש לא רלוונטי. כי למידה מתרחשת בפנים. היא חייבת לבוא מפנים, לעבור תהליך בפנים ולפעמים, רק לפעמים, בסופו של דבר היא גם תצא החוצה. כי כולנו רוצים לדעת. סקרנות, צמא לידע ולהבנה, הם צרכים אנושיים בסיסיים להפליא. כמו הצורך ללמוד ללכת או לדבר.

האמת שאת המידע המפתיע הזה, הבנתי כשחזרתי ללמוד בעצמי. הילדים היו עוד קטנים, ואני הייתי כל כך רגילה לדפוסי החשיבה החינוכיים שהכרתי, שגם את השיעור הזה לא יכולתי ללמוד מבחוץ. הייתי חייבת ללמוד אותו על בשרי. עם הזמן גם מצאתי לו עוד ועוד תימוכין מחקריים (והספר הזה, ממנו ציטטתי, הוא רק קצה קצהו של הקרחון).

בתוך התהליך הזה, הילדים שלי מוסיפים לי כל יום עוד ועוד שיעורים. איך ניסיתי ללמד אותם משהו ושומדבר לא נכנס, וכמה חודשים אחר כך הם באו, שאלו משהו, שיחקו במשהו, ופתאום ידעו? איך הם שואלים על דברים שבכלל לא עלה על דעתי שיעניינו אותם? איך הם מוצאים מורה כשיש משהו שמעניין אותם מספיק? איך פתאום כשהם צריכים ידע מסויים לחיי היומיום שלהם, הם מוצאים דרך ללמוד אותו? היום אני בטוחה יותר מאי פעם שהילדים שלי ילמדו לקרוא, לכתוב, חשבון, מדע ועוד המון המון דברים גם בלי שאני אשכנע אותם, בלי שאני אזום את זה, בלי שאני אהפוך את זה לאטרקטיבי. כי ללמוד, לדעת משהו חדש, להצליח משהו שלפני רגע לא הצלחת, זה אטרקטיבי. פשוט ככה.

אני מאמינה מכל הלב שמכל דבר בעולם אפשר ללמוד. מתוך תחומי העניין הספציפיים שלהם, יעלה ואמיתי לומדים חשבון, עברית, אוריינות, ביולוגיה, כימיה, פיזיקה, כישורי חיים, גיאוגרפיה, היסטוריה, ספרות וכל "מקצוע" אחר שקיים במערכת השעות המקובלת.

אז בעצם, אם הלמידה היא שלהם- אני לא חלק מהלמידה?

גם כאן, התפקיד שלי במערכת הזו הוא מאוד דינמי. היום אני רואה את התפקיד שלי כמתווכת. אני עוקבת באדיקות, בעניין רב ובהמון הנאה אחרי תחומי העניין של הילדים, אחרי דרכי הלמידה שלהם, אחרי ההעדפות והבחירות שלהם. אני מנסה להתאים את הסביבה הביתית (וגם החיצונית, לפעמים) ככל האפשר כך שתאפשר להם להפיק את המקסימום ממה שמעניין אותם. אני מחפשת חומרים רלונטיים (משחקים, ספרים, מצגות, סרטים, אביזרים) ומציגה אותם בצורה נגישה, זמינה ומזמינה, אני מציעה להם לחפש איתי. אני תמיד זמינה לענות על שאלות, ואם אני לא יודעת לענות עליהן- לחפש יחד איתם את התשובות (על ידי פניה לאדם נוסף, חיפוש בספרים או ברשת וכו'). אני משתדלת ככל האפשר להוות עבורם דוגמה ומודל ללמידה מתמדת ולחקירה עצמאית.

הרבה מילים גבוהות ודיבורים באוויר יש ברשומה הזו. כבר כתבתי בהתחלה שזה נושא שמאתגר אותי לדבר עליו. כי זה כל כך בוער לי בעצמות. ברשומה הבאה אני מבטיחה להוריד את הדברים קצת יותר לקרקע. עם דוגמאות מאוד מבוססות על חיי היומיום שלנו, שמלאים בלמידה כזו בדיוק, מזדמנת. אחריה עוד שתי רשומות נותרו לסוף חודש החינוך הביתי בבלוג- רשומה על פרוייקט למידה מעניין של משפחת חינוך ביתי, ועוד רשומת אורח נהדרת במיוחד על חינוך ביתי בגילאים גדולים יותר, ממקור ראשון.

אתן נהנות מהסדרה בינתיים? יש עוד נושאים שהייתן רוצות לקרוא עליהן בתחום של החינוך הביתי? עוד שאלות או בקשות? אשמח מאוד לקרוא, במייל או בתגובות!

מאחלת לכולנו לצלוח בשלום את השבועיים האחרונים של אוגוסט, שאפילו בתוך החינוך הביתי, מרגישים לגמרי לגמרי משוגעים…

זמן לעצמי

חיינו בחינוך ביתי- פרק שני.

בפרק הראשון נרגענו, הילדים לא מבודדים בחדרים חשוכים, ואפילו יש להם די הרבה קשרים חברתיים. עדיין לא רגועים? מוזמנים לרשומה הראשונה בסדרת הג'ירף בחנ"ב- "אבל מה עם חברים?". אז הילדים מסודרים (טוב, מבחינה אחת, מבטיחה שעוד נחזור לעניין הלימודים), אבל מה עם ההורים?

אני חושבת שכאן אפשר לחלק את השאלה הכללית של "אבל איך מסתדרת?!" לשתי שאלות נפרדות (וחצי), דומות אבל מאוד שונות. השאלה הראשונה היא "איך את מוצאת זמן לעצמך?". השנייה היא השאלה המובלעת, זו שלפעמים לא נעים לשאול בקול, אבל לשמחתי, היא נהיית יותר ויותר אפשרית בשיח, והיא "איך את לא משתגעת??"

אני חושבת שבסך הכל, התשובות שלי לשאלות האלו לא כל כך שונות מהתשובות של אמא ממוצעת עם שני (או אחד, או שלושה, או יותר. מתי הן מספיקות?!) ילדים. למרות שזה נשמע כל כך "אחר" ואפילו קצת אקזוטי, גם הורים בחינוך ביתי פשוט לומדים להיות מג'נגלים מיומנים כמו שלהורים אין ברירה אלא להיות. בעזרת הרבה דברים קטנים, די פשוטים וטריוואליים, אבל כאלו שלוקח זמן להבין בעצמך, שלמדתי לאורך הדרך.

מתי יש לך זמן לעצמך?

יש אמא אחת בחינוך ביתי, שרית זיק-חייט, שמצליחה לכתוב את כל התהיות, הדילמות והמחשבות יותר טוב מכולן. לצערי אין לה בלוג (טוב, לא מדוייק. יש לה בלוג שהוא בעצם עיתון משותף של כותבים בנושא חינוך ביתי. הנה, כאן- תוצרת בית), אבל יש ציטוטים שלה שמלווים אותי לאורך כל הדרך. בהקשר הזה, היא כתבה בתוך כתבה מלאת תובנות: "באופן מודע או שלא החלפתי קריירה אחת באחרת, והתחלתי לעבוד באמהות ובחינוך ביתי".

קצת מחוץ להקשר של הכתבה, המשפט הזה נחקק אצלי גם בתחום של ה"זמן לעצמי". כי אם העבודה שלי היא להיות אמא בחינוך ביתי (ולא, זאת לא עבודה, ממש כמו בכתבה, אבל בהקשר הזה- זה דווקא עוזר), אז חייבים להיות לי גם "חיים" מחוץ ל"עבודה". היה לי קשה להתייחס לזה ככה בהתחלה, כי באמת, להיות עם הילדים שלי זה הכי "חיים" שאפשר, וזה גם כיף.

החיים עצמם

אבל למדתי שגם מזה חייבים הפסקה, ולמדתי לקחת אותה לעצמי.

נכון להיום יש לי בוקר אחד בשבוע שהילדים מבלים אצל מרתה (עליה סיפרתי ברשומה הקודמת) ואני פנויה לסידורים, זמן בלוג, עשייה לעצמי או קפה חם ושקט. זה התחיל מבוקר של עבודה- המשכתי לעבוד בוקר בשבוע בבית הספר בו עבדתי לפני המעבר לחינוך הביתי. בהמשך החלטתי לעזוב את העבודה, אבל להמשיך את הבוקר החופשי. אחת ההחלטות המוצלחות.

קפה חם. והשראה

בנוסף, אחר הצהריים, כשבח"ל חוזר מהעבודה, לרוב הוא תופס פיקוד.

לאט לאט, ככל שהילדים גדלים, זה נעשה יותר קל. בשנה האחרונה הצלחתי לחזור לקרוא ספרים, ואפילו ללכת לשיעורי פילאטיס אחה"צ פעמיים בשבוע, ומידי פעם לצאת בערב עם חברות, וגם ללמוד, ולכתוב בלוג. וכל זה עם בנזוג שהוא רופא מתמחה, כלומר, לא נמצא בממוצע שני לילות בשבוע (תורנות לילה היא 26 שעות רצופות, אחריהן הולכים לישון).

לומדת. באחת ההרצאות הטובות

ככל שהם גדלים אני גם מצליחה לעשות יותר דברים כשאני עם הילדים, דבר שפעם היה לגמרי בלתי אפשרי. לדבר עם חברה בזמן שהילדים משחקים, לכתוב ביומן השמח שלי בזמן שהילדים עסוקים במשחק, לתכנן תוכניות לבלוג ועוד.

דברים שקורים כשאמא עסוקה

ועוד דבר, שאני יודעת שלא נפוץ בקרב משפחות חינוך ביתי אחרות בהן נתקלתי- הילדים שלנו הולכים לישון מוקדם. הם גם קמים יחסית מוקדם (במיוחד אמיתי), אבל בערב יש לנו שקט. אני לא אמא "זורמת" בנושא השינה (ובעוד נושאים, אבל במיוחד בנושא הזה), כי הזמן הזה הוא האוויר לנשימה שלי, והוא בהחלט מאפשר לי להיות אמא טובה יותר. יש כאלו שמעדיפים שכולם ילכו לישון מאוחר ולקום לבד מוקדם בבוקר, יש כאלו שמצליחים לתפקד כשהילדים נחים בצהריים (אם הם נחים בצהריים)- אצלנו הערב הוא שלנו. לפחות עד שהילדים יגדלו…

ומה עם הקריירה?

זאת ה"חצי שאלה", שתמיד מתחבאת בין השאלות האחרות. כרגע אני לא אתייחס אליה מהפן הכלכלי (למרות שאני יודעת שגם הוא מסקרן, אולי בהזדמנות אחרת). אבל מפן האמהות וההגשמה העצמית- כן, זה אומר שנכון לעכשיו, החינוך הביתי הוא ה"עבודה" היחידה שלי. אני לא עובדת בעבודה נוספת שמקבלים עליה משכורת. נכון להיום, אני מאוד שלמה עם ההחלטה הזו ולא מחפשת הזדמנויות לחזור לעבוד בעבודה הקודמת שלי. מאמינה שיום יבוא וזה ישתנה במידה מסויימת, אבל עד אז, לנו זה מתאים.

ומה לגבי הורים אחרים בחינוך ביתי? כמו שהתחלתי לרמוז ברשומה הקודמת, אצל כל משפחה זה אחרת. אין מודל אחד נכון לחינוך ביתי. כל משפחה מוצאת את התמהיל הנכון לה. יש אמהות עובדות בחינוך ביתי. יש אפילו הרבה כאלה. יש גם אבות שנמצאים עם הילדים בחינוך הביתי לאורך רוב היום, או בחלק מהשבוע. יש עצמאים שעובדים יחד עם הילדים לידם, יש שכירים שעובדים במשרות חלקיות ומוצאים פתרונות בשאר בזמן- סבתות, עזרה בתשלום, ברטרים עם משפחות אחרות בחינוך ביתי ועוד. הורים בחינוך ביתי מוכיחים לי בכל מפגש מחדש את הפתגם הידוע "כשיש רצון, ישנה גם דרך".

סבתא. אין כמו סבתא

איך את לא משתגעת כל היום?

זו כבר שאלת אחרת. בשבועות הראשונים אחרי שיעלה יצאה מהגן ונשארה בבית, קרה לנו דבר שקורה הרבה פעמים בחופש הגדול- היה לנו קשה. היה כיף, אבל היה ממש קשה. עם הזמן גיליתי שזו תופעה מוכרת. הרגלים הם דבר שקשה לשנות. לאט לאט, כשבנינו לעצמנו שיגרה, גם אם סוג מאוד דינמי של שיגרה, בנינו לעצמנו גם הרגלים חדשים. וזה נהיה קצת יותר קל. יש לנו ימים קשים. יש רגעים שאני לגמרי משתגעת. יש גם ימים שאני משתגעת כל היום. אבל לרוב- לא. לרוב אני נהנית מהשגרה הלא שגרתית שלנו, ומהזמן שלנו יחד. יש דברים שעוזרים לי בזה:

  • הכי הכי חשוב- לעשות יחד דברים שגם אני אוהבת. אני כל הזמן מנסה לשים לב לדברים שמעניינים את הילדים, להיות קשובה, לראות לאיזה נושא הם פנויים עכשיו, לזהות את הזמן הנכון לכל דבר. גיליתי שאם בתוך כל זה אני שוכחת להקשיב לעצמי, אני בהחלט כן משתגעת. קלישאה, אני יודעת, אבל האמת היא שזה פשוט עובד. אני משתדלת למצוא פעילויות שהן באמת כיף גם בשבילי. אני לא מדברת רק על פעילויות היצירה (שרובן כיפיות מאוד עבורי. אני אוהבת יצירה. ממש :), אלא גם על פעילויות שהן פחות בתוך "אזור הנוחות" שלי. נניח, אני לא אוהבת ללכת לבריכה עם הילדים (מתה. מפחד. היסטרית ברמות בנושא המים. אין לי מושג למה, אבל זה המקום היחידי שאני ממש ממש בלחץ עם הילדים. ואני דווקא אוהבת לשחות. מאוד. באמת שאין לי הסבר לסיפור הזה). אז אני בוחרת מתי ללכת, עם מי, ומה לקחת כדי שיהיה לי יותר קל, נוח וכיף.
בבריכה, ואפילו נהנית מזה

כנ"ל לגבי פעילויות הוצאת אנרגיה או משחק באמא ובבובה. אני לא חייבת לאהוב כל משחק שהם אוהבים, אבל אני כן מנסה למצוא את התנאים בהם זה יהיה כיף גם לי. ולפעמים אני גם אומרת לא, ומשתדלת גם לא להרגיש אשמה לגבי זה. לא, לא מתחשק לי להיות סבתא של הבובה-תינוקת שלך ב-7:00 בוקר. פשוט לא. וזה בסדר.

  • להבין את המניעים שלי. אחד הכלים החזקים שלמדתי מהתקשורת המקרבת. יש רגעים שאנחנו עושים משהו יחד, זה יכול להיות משהו שגרתי כמו להאריך קצת את טיול הבוקר או לעצור באיזו נקודה להתעמק במשהו. ופתאום, בלי סיבה נראית לעין, אני מתעצבנת. אותו אירוע בדיוק, בבוקר אחר, היה עובר בכיף, אבל פתאום- משהו לא עובד. למדתי לעצור ולנסות לזהות את הטריגר. למדתי שאם יוצאים לטיול בוקר (של הלו, שמחייב אותנו לצאת לטיול בוקר כל בוקר, לא משנה על איזה צד קמתי) משעה מסויימת, אני פשוט צריכה לקחת איתי כוס קפה TO GO, וכל הטיול נראה אחרת. למדתי כשחם מידי לא להתקרב לאזורים אטרקטיביים מידי. כשאני מקבלת החלטות בדרך (לא בהכרח מילולית, בדרך…טיול הבוקר הוא פשוט דוגמה ממש קלה ומועדת לפורענות עבורי, כל כך לא טיפוס של בוקר), למדתי לשאול את עצמי למה. לא תמיד תוך כדי, הרבה פעמים בדיעבד, אבל זה כן משפר את הפעמים הבאות. למה הרשיתי לילדים היום לטפס על המקלט למרות שבדרך כלל אני לא מרשה? ולמה התמרמרתי על עצמי אחר כך? כשאני מודעת יותר לצרכים שלי בתוך הסיטואציה, קל יותר למנוע את המשברים לפני שהם קורים. כמובן שזה לא תמיד עובד, אבל לשפר את הסטטיסטיקה זה גם משהו.
להבין מה מפעיל אותי
  • להסתכל על התמונה הגדולה. בתוך השגרה הכל כך כל כך עמוסה, מאוד מאוד קל לשכוח למה בעצם אנחנו עושים את זה. למה זה טוב, כל האינטנסיביות הזאת? גילינו שכדי לשמור על השפיות, אנחנו חייבים לזכור מידי פעם לעצור ולשאול את עצמנו למה. להזכיר למה בחרנו בחינוך הביתי, למה אנחנו מאמינים שזה נכון לנו וכמובן שלהם. מהם הדברים שחשובים לנו בחינוך? איזה מן הורים אנחנו רוצים להיות? איפה נכון לנו להתגמש עכשיו (נניח, קצת יותר זמן טלוויזיה בשעות החמות של הקיץ) ועל מה אנחנו לא מוכנים להתפשר. כשהמטרה ברורה, הרבה יותר קל להאמין גם בדרך. ובכלל, כשמאמינים בדרך, הכל יותר קל. המשברים שמבפנים, השאלות שמבחוץ.
  • לא לוותר על עצמי. כמו שכתבתי קודם- למצוא זמן לדברים שהם נטו שלי, זה הכרח מבחינתי. בתקופות מאוד עמוסות, כשאני לא מצליחה להגיע מספיק לדברים "שלי", הפתיל שלי מתקצר פלאים. כשיש דברים שאני מאוד רוצה לעשות ולא מצליחה או מספיקה, אני מתוסכלת, וזה בהחלט מקרין על הילדים. כשאני באמצע תהליך עם עצמי וצריכה להפסיק אותו באמצע- יש לי הרבה פחות ממני לתת לילדים. שילוב של להכיר את הצרכים שלי, לזהות את נקודות השבירה לפני שהן מתפוצצות ולמצוא פתרונות זמינים, מאפשרים לי להקטין את הפעמים שזה קורה, כל פעם קצת.
מקום משלי- קיר ההשראה שלי בבית הישן

מסתבר שיש לי הרבה מה להגיד על הנושא הזה, על אמהות, חינוך ביתי, ומה שביניהם. אבל נראה לי שזה מספיק לפעם אחת, לא?! מה אתן עושות כדי לא להשתגע? מה עוזר לכן לשמור על ה"אני" בתוך כל טירוף האמהות, השגרה, החום הזה? מחשבות, הצעות ושיתופים יתקבלו בהרבה אהבה.

בשבוע הבא ממשיכים עם הסדרה "ג'ירף בחנ"ב", עם קצת-הרבה-מאוד מחשבות על למידה. תיבת התגובות והמייל שלי פתוחות לעוד שאלות, בקשות והצעות, בנושא החינוך הביתי ובכלל. ימים קרירים!

אבל מה עם חברים?

בתקופה האחרונה הגיעו אליי, מכל מיני מקומות, הרבה שאלות בנושא החינוך הביתי שלנו. בסדנת בלוגרים (נהדרת!) שהשתתפתי בה, התבקשנו לכתוב אחד לשני שאלות שקשורות לנושא הבלוגים שלנו. מתוך 10 שאלות, נשאלתי 10 שאלות שעוסקות בחינוך הביתי. מחיפוש קצר בבלוג, כתבתי עד היום שתי (!!) רשומות שעוסקות נטו בנושא החינוך הביתי, ועוד מספר פוסטים שמזכירים את הנושא "על הדרך". אז שתי הרשומות האלו הן בהחלט מקום נחמד להתחיל להבין על מה מדובר-

הראשונה על המסע שלנו לעבר החינוך הביתי

והשנייה על השגרה החנ"בית שלנו אי אז (הרשומה פורסמה בתאריך 24/8/15, יום השנה הראשון שלנו למעבר לחינוך ביתי)

אבל החלטתי שלאור כל השאלות, יחד עם התקרבותו של יום השנה השלישי שלנו למעבר לחינוך ביתי (כלומר, היום בו נתחיל את שנתנו הרביעית בבית)- חודש אוגוסט בבלוג יוקדש כולו לרשומות על החינוך הביתי שלנו. לא על עקרונות ותיאוריות של החינוך הביתי (בשביל זה גוגל מספיק), אלא על החוויות, המחשבות, הפתרונות והתובנות שלנו. כמו שכתבתי בסוף הרשומה הקודמת- אשמח לקבל עוד שאלות שמעניין אתכן לקרוא עליהן, בתגובות או במייל. מבטיחה להשתדל להתייחס לכל שאלה. ועכשיו- מתחילים!

השאלה הראשונה ששואל אותי כמעט כל אדם ששומע לראשונה על החינוך ביתי היא "אבל מה עם חברים!???!". ממש ככה, עם כל סימני השאלה וסימני הקריאה שאחרי השאלה. כמובן שיש לשאלה מגוון ניסוחים, כמו למשל "את מבודדת אותם", "לא משעמם להם בבית כל היום?", "אני חושב שילד צריך חברים", "איך הם ילמדו להסתדר בעולם האמיתי?" ועוד דרכים שונות להגיד את אותו הדבר. כל השואלים מדמיינים את החינוך הביתי פחות או יותר באותה צורה, קצת כמו בסרט הנורא "האחרים" (לצערי, סצנת החנ"ב הקולנועית הזכורה לי ביותר), אנחנו נוטים לדמיין ילד אחד, שניים או שלושה אחים, לומדים בחדר סגור, עם ווילונות מוגפים, עם משמעת נוקשה וכמובן שללא חברים.

במציאות, התמונה, כמובן, שונה.

*חלק מהתמונות ברשומה מטושטשות, בכוונה, על מנת לשמור על פרטיות המצולמים שאינם ילדי הפרטיים. עמכן הסליחה.

ילדי חינוך ביתי, כמו כל ילד, כמו כל בנאדם (וגם רוב בעלי החיים האחרים) זקוקים לחברה. על העובדה הזו אין וויכוח. במציאות שלנו, לפעמים, הייתי שמחה לקצת יותר "לבד". כי רוב הזמן, אנחנו מוקפים באנשים.

קודם כל, יש לנו אחד את השני:

משפחה היא 'יחד' גדול ומשמעותי מאוד. ליעלה ולאמיתי יש עולם משלהם, שמתרחשים בו דברים מופלאים, לגמרי ביניהם. הם רבים, ה-מ-ו-ן, הם הולכים מכות, הם משלימים, הם ממציאים, הם מדברים, הם חולקים חוויות וחפצים וגם תשומת לב של אנשים אחרים. גם אם אין אחים (בתשובה לקוראת היקרה ששאלה אותי אם לדעתי אפשר לעשות חינוך ביתי רק עם ילד אחד)- הורים הם בני אדם. הורים הם חברה משמעותית. אנחנו גם חברים למשחק, פרטנרים לתרגול כישורים חברתיים ובני אדם שלפעמים כיף להיות איתם, באופן כללי. וכלב. כמובן. החברה הכי טובה שיש. כפרעליו.

מעבר למשפחה הגרעינית, אנחנו מוקפים במשפחה מורחבת. יש לנו זכות גדולה. אנחנו נפגשים עם המשפחה המורחבת בכל הזדמנות, גם באמצע שבוע, גם בשעות הבוקר, בימים חופשיים אקראיים או בחופשות מתוכננות. כשלמישהו יש זמן, אנחנו זמינים, וזוכים ככה להרבה יותר משפחה מלפני זה. הדודים, בני הדודים, הסבים וגם קרובי משפחה קצת יותר רחוקים, כולם דמויות מאוד משמעותיות בחיים של הילדים. כמובן ש"המשפחה" הזו כוללת טווח גדול מאוד של גילאים- מתינוקות קטנטנים, דרך "קבוצת השווים", צעירים, מבוגרים וגם זקנים:

החיים מבטיחים גם לא מעט מפגשים עם מבוגרים אחרים. שכנים, בעלי מקצוע ובעלי תפקידים הם חלק משגרת יומם של הילדים. ליעלה יש חיבה מיוחדת לסבתות, והיא מכירה את כל הנשים בקיבוץ על שמן, מקום מגוריהן, הקשרן המשפחתי והעדפותיהן. אמיתי מכיר מקרוב את כל בעלי המקצוע, ומוכן להחליף בכל רגע נתון את הגנן, האינסטלטור או הדוורית של הקיבוץ, שרק יתנו לו הזדמנות.

כמובן שכל הנ"ל לא מחליף חברים. לכל אחד מהילדים יש את החברים הקרובים:

איתם אנחנו נפגשים (עם חלקם אחרי הצהריים, ועם חלקם, המחנ"בים, גם בבקרים) לעיתים קרובות ומבלים יחד שעות ארוכות. בין החברים האלו יש חברים שמבלים את בקריהם בגנים, וכאלו שנשארים בבית:

בהתאם לעונה (כלומר- בקיץ מעט, בשאר השנה הרבה), אנחנו נפגשים גם בקבוצות יותר גדולות, במה שמכונה "מפגשי חינוך ביתי". לרוב, קבוצות חינוך ביתי מתקבצות סביב איזור גיאוגרפי מסויים, נפגשות בקביעות ומארגנות יחד פעילויות. כמעט בכל הארץ יש התארגנויות קבועות של הורים וילדים במגוון גילאים. התמזל מזלנו להיות חלק מקבוצת חינוך ביתי נפלאה ממש באזורנו, ואנחנו מבלים יחד המון. במהלך השנה התארגן חוג יוגה שבועי משותף:

שהמשיך למפגש קבוע ביער הסמוך:

בנוסף נפגשנו באופן קבוע בוקר נוסף במיקום משתנה- משק החי של הקיבוץ שלנו, ספריה אזורית, מעיין נבחר, ולפעמים אפילו באחד הבתים:

עוד הרבה דברים קורים בקבוצות החינוך הביתי שלנו ומסביבנו. סיורים, מפגשי נושא, חוגים, טיולים, חיבורים מיוחדים של ילדים והורים, קהילות שנוצרות. עם כל החברה שיש מסביב (וכמו שרואים ברשומה הזו, יש הרבה), אין ספק שקבוצות המפגש הן הבסיס החברתי של החינוך הביתי, לילדים וגם להורים. במפגשים עצמם קורים דברים מדהימים באמת. חבורה של ילדים שמתרוצצת ביער, עם שילוב מדוייק ככל האפשר (שכל מפגש מתכווננן ומתדייק עוד קצת) של השגחה וחופש פעולה. הילדים יוזמים פרוייקטים (לפעמים גם ההורים), מקימים עולמות, פותרים קונפליקטים ובעיות טכניות. הרבה מאוד מהרעיונות שלי על למידה מגיעים בתצפיות במפגשים האלה:

וחזרה ללו"ז שלנו- עוד בוקר אחד בשבוע הוקדש לחוג קרמיקה, שבו בילינו לרוב עם ילדים קצת יותר גדולים, וגם קיבלנו טיפול תחושתי מושלם לאמיתי ולאתגרי הוויסות הגדולים שלו:

בסביבות אמצע השנה, המורה שלנו לקרמיקה פתחה קבוצת אחה"צ לבני ובנות שכבת הגיל של יעלה, והיא עברה לחוג אחה"צ, בעוד אמיתי ואני המשכנו לבקר בחוג הבוקר. בזמן שאנחנו היינו בחוג, היא בילתה עם דודה בחוג תנועה לפנסיונריות של הקיבוץ ונהנתה מכל רגע.

במקביל לחוג הקרמיקה, יעלה הצטרפה בשעות אחר הצהריים גם לחוג אמנות, וזו ללא ספק הייתה השעה הכי הכי אהובה עליה לאורך כל השבוע. יצירה חופשית אבל עם הכוונה ועזרה כאוות נפשה, בחברת ילדות בנות גילה ובוגרות יותר, עם מורה שהיא מעריצה.

פעילות קבועה אחרונה נוספת שליוותה אותנו לאורך השנה היא הבוקר של הילדים עם מרתה. מרתה היא מטפלת, שמטפלת בילדים במסירות ובאהבה כבר שנתיים, בוקר אחד בשבוע, 5 שעות של כיף, של טיולים, של גישה קצת אחרת משל אמא, ובחלק מהזמן, גם של זמן משותף עם ילדים אחרים.

בוקר יוגה, בוקר קרמיקה, בוקר מפגש, בוקר מטפלת, כך יצא שהשנה היה לנו במהלך השבוע רק בוקר אחד לגמרי נטול תוכניות, שיכולנו לתכנן בספונטניות, לתמרן בין סידורים הכרחיים, פעילויות בית מפתות ומפגשי חברים מצומצמים.

האמת? זה היה לי קצת עמוס מידי. לקראת תכנון הלו"ז לשנה הבאה, הבטחתי לעצמי לצמצם קצת, ולהשאיר לעצמנו קצת יותר זמן חופשי מתוכניות. אבל נראה לי שהתיאור השבוע הזה, שהתרחש ממש ככה כמעט כל שבוע לאורך השנה החולפת (מלבד, כמובן, מחלות ואירועים מיוחדים), ממחיש די טוב את הרעיון המרכזי- לילדי חינוך ביתי יש חברה. יש להם הרבה חברה, מגוונת, רב-גילאית (עקרון קריטי בעיני בחיים בכלל, וגם על פי עקרונות המונטסורי) ומתווכת. המפגשים בעלי מסגרת קבועה פחות או יותר של זמן ושל אנשים, אבל גמישים מאוד בתוכן, במשך (בהתאם לבחירה של כל משפחה. כבר קרה שבילינו במפגש חצי שעה וקרה שבילינו במפגש 6 שעות רצופות, בהתאם לצרכים המשתנים של כל אחד מבני המשפחה) ובחוויה. כל אחד מהמפגשים הללו בפני עצמו הוא כר נרחב ללמידה מזדמנת, מעשירה ומרחיבת אופקים.

ולמי שתוהה לגבי ההמשך, אני כמובן לא יכולה להעיד מנסיוננו האישי, אבל מהמתרחש סביבנו, לקראת גיל ההתבגרות, ילדי החינוך הביתי מתחילים להפגש במפגשים נפרדים מההורים ומהאחים הקטנים, במקביל לקשר עם הקהילה (חוגים וקבוצות על פי תחומי עניין, כמו אצל בני נוער "רגילים"), ויוצרים לעצמם בסיס איתן ל"קבוצת השווים", שלה תפקיד משמעותי כל כך בגיל ההתבגרות.

זה לא אומר שאין קשיים. הבטחתי בסדרה הזו להיות כנה, ולדבר על האמת כמו שהיא, בשבילנו. אז האמת כוללת גם קשיים.

לבחור בחינוך ביתי, במיוחד בגילאים הצעירים, אומר לקחת אחריות כמעט בלעדית על חיי החברה של הילדים. אני (כלומר אנחנו, אבל לצורך נוחות הכתיבה- "אני") אחראית למצוא את קבוצת החינוך הביתי האזורית שלנו, אני אחראית לנסוע ולהסיע, לפעמים נסיעות ארוכות למדי (חלק מהחיים בפריפריה…), אני אחראית לטפח ולהשקיע בקשרים עם החברים שבבוקר הולכים לגן, כי המפגשים לא נרקמים מעצמם בזמן החצר, אני אחראית לזהות את הצרכים החברתיים של כל אחד מהילדים בכל תקופה נתונה ולנסות למצוא להם מענה.

האתגר הזה, של זיהוי הצרכים ואיזון הצרכים השונים של בני הבית, הוא, באופן כללי, האתגר הגדול ביותר בחינוך הביתי בשבילי. יש ימים שאמיתי צריך לבלות בשקט עם ספרים ומוזיקה, ויעלה משוועת לבילוי עם חברים. יש ימים שאני רק רוצה להיות בבית ואמיתי משתוקק למשחק השתוללות בחוץ עם חברים. ויש ויש. הסוד הוא בזיהוי ובאיזון. וזה בכלל לא כל כך קל.

ויש גם את הספקות. אולי הוא 'ככה וככה' בגלל שהוא לא בגן? אולי היא לא עושה 'את זה' בגלל החינוך הביתי? היתרון שיש לי, בגלל שיעלה הייתה בגן בעבר, הוא שאני יודעת שיש הרבה דברים שהם פשוט שלה. הם משתנים עם הגיל, אבל בבסיס- יש לה אופי. והאופי הזה נשמר גם בגן וגם בבית. ואחרי שנוכחתי בזה במו עיני עם יעלה, אני מספיק בטוחה בזה גם לגבי אמיתי. כמו ב"דלתות מסתובבות", אני אף פעם לא אוכל לדעת "מה היה קורה אילו", אבל אני כן יכולה לדעת בוודאות שבמקום שבו אנחנו נמצאים היום לשניהם יש בהחלט מספיק חברה, חברויות עמוקות ואמיצות וגם חברויות שטחיות ומהנות, מגוון גדול של אנשים להאמין בהם וללמוד מהם על העולם, ובעיקר- ששניהם בסך הכל הכללי, צומחים, מתפתחים ומאושרים.

אז מה אתם אומרים? מה זה באמת "מספיק חברה"? עלו לכן עוד שאלות בעקבות קריאת הרשומה? מחשבות? אשמח מאוד לקרוא ולהתייחס להכל בהמשך הסדרה- "ג'ירף בחנ"ב". ברשומות הבאות אספר קצת על איפה אני בתוך כל החינוך הביתי הזה, איך אני אלמד את הילדים שלי משוואות בשני נעלמים (ספוילר- אני לא) ואיך הם ילמדו באוניברסיטה. יהיה מעניין…