אבל מה עם חברים?

בתקופה האחרונה הגיעו אליי, מכל מיני מקומות, הרבה שאלות בנושא החינוך הביתי שלנו. בסדנת בלוגרים (נהדרת!) שהשתתפתי בה, התבקשנו לכתוב אחד לשני שאלות שקשורות לנושא הבלוגים שלנו. מתוך 10 שאלות, נשאלתי 10 שאלות שעוסקות בחינוך הביתי. מחיפוש קצר בבלוג, כתבתי עד היום שתי (!!) רשומות שעוסקות נטו בנושא החינוך הביתי, ועוד מספר פוסטים שמזכירים את הנושא "על הדרך". אז שתי הרשומות האלו הן בהחלט מקום נחמד להתחיל להבין על מה מדובר-

הראשונה על המסע שלנו לעבר החינוך הביתי

והשנייה על השגרה החנ"בית שלנו אי אז (הרשומה פורסמה בתאריך 24/8/15, יום השנה הראשון שלנו למעבר לחינוך ביתי)

אבל החלטתי שלאור כל השאלות, יחד עם התקרבותו של יום השנה השלישי שלנו למעבר לחינוך ביתי (כלומר, היום בו נתחיל את שנתנו הרביעית בבית)- חודש אוגוסט בבלוג יוקדש כולו לרשומות על החינוך הביתי שלנו. לא על עקרונות ותיאוריות של החינוך הביתי (בשביל זה גוגל מספיק), אלא על החוויות, המחשבות, הפתרונות והתובנות שלנו. כמו שכתבתי בסוף הרשומה הקודמת- אשמח לקבל עוד שאלות שמעניין אתכן לקרוא עליהן, בתגובות או במייל. מבטיחה להשתדל להתייחס לכל שאלה. ועכשיו- מתחילים!

השאלה הראשונה ששואל אותי כמעט כל אדם ששומע לראשונה על החינוך ביתי היא "אבל מה עם חברים!???!". ממש ככה, עם כל סימני השאלה וסימני הקריאה שאחרי השאלה. כמובן שיש לשאלה מגוון ניסוחים, כמו למשל "את מבודדת אותם", "לא משעמם להם בבית כל היום?", "אני חושב שילד צריך חברים", "איך הם ילמדו להסתדר בעולם האמיתי?" ועוד דרכים שונות להגיד את אותו הדבר. כל השואלים מדמיינים את החינוך הביתי פחות או יותר באותה צורה, קצת כמו בסרט הנורא "האחרים" (לצערי, סצנת החנ"ב הקולנועית הזכורה לי ביותר), אנחנו נוטים לדמיין ילד אחד, שניים או שלושה אחים, לומדים בחדר סגור, עם ווילונות מוגפים, עם משמעת נוקשה וכמובן שללא חברים.

במציאות, התמונה, כמובן, שונה.

*חלק מהתמונות ברשומה מטושטשות, בכוונה, על מנת לשמור על פרטיות המצולמים שאינם ילדי הפרטיים. עמכן הסליחה.

ילדי חינוך ביתי, כמו כל ילד, כמו כל בנאדם (וגם רוב בעלי החיים האחרים) זקוקים לחברה. על העובדה הזו אין וויכוח. במציאות שלנו, לפעמים, הייתי שמחה לקצת יותר "לבד". כי רוב הזמן, אנחנו מוקפים באנשים.

קודם כל, יש לנו אחד את השני:

משפחה היא 'יחד' גדול ומשמעותי מאוד. ליעלה ולאמיתי יש עולם משלהם, שמתרחשים בו דברים מופלאים, לגמרי ביניהם. הם רבים, ה-מ-ו-ן, הם הולכים מכות, הם משלימים, הם ממציאים, הם מדברים, הם חולקים חוויות וחפצים וגם תשומת לב של אנשים אחרים. גם אם אין אחים (בתשובה לקוראת היקרה ששאלה אותי אם לדעתי אפשר לעשות חינוך ביתי רק עם ילד אחד)- הורים הם בני אדם. הורים הם חברה משמעותית. אנחנו גם חברים למשחק, פרטנרים לתרגול כישורים חברתיים ובני אדם שלפעמים כיף להיות איתם, באופן כללי. וכלב. כמובן. החברה הכי טובה שיש. כפרעליו.

מעבר למשפחה הגרעינית, אנחנו מוקפים במשפחה מורחבת. יש לנו זכות גדולה. אנחנו נפגשים עם המשפחה המורחבת בכל הזדמנות, גם באמצע שבוע, גם בשעות הבוקר, בימים חופשיים אקראיים או בחופשות מתוכננות. כשלמישהו יש זמן, אנחנו זמינים, וזוכים ככה להרבה יותר משפחה מלפני זה. הדודים, בני הדודים, הסבים וגם קרובי משפחה קצת יותר רחוקים, כולם דמויות מאוד משמעותיות בחיים של הילדים. כמובן ש"המשפחה" הזו כוללת טווח גדול מאוד של גילאים- מתינוקות קטנטנים, דרך "קבוצת השווים", צעירים, מבוגרים וגם זקנים:

החיים מבטיחים גם לא מעט מפגשים עם מבוגרים אחרים. שכנים, בעלי מקצוע ובעלי תפקידים הם חלק משגרת יומם של הילדים. ליעלה יש חיבה מיוחדת לסבתות, והיא מכירה את כל הנשים בקיבוץ על שמן, מקום מגוריהן, הקשרן המשפחתי והעדפותיהן. אמיתי מכיר מקרוב את כל בעלי המקצוע, ומוכן להחליף בכל רגע נתון את הגנן, האינסטלטור או הדוורית של הקיבוץ, שרק יתנו לו הזדמנות.

כמובן שכל הנ"ל לא מחליף חברים. לכל אחד מהילדים יש את החברים הקרובים:

איתם אנחנו נפגשים (עם חלקם אחרי הצהריים, ועם חלקם, המחנ"בים, גם בבקרים) לעיתים קרובות ומבלים יחד שעות ארוכות. בין החברים האלו יש חברים שמבלים את בקריהם בגנים, וכאלו שנשארים בבית:

בהתאם לעונה (כלומר- בקיץ מעט, בשאר השנה הרבה), אנחנו נפגשים גם בקבוצות יותר גדולות, במה שמכונה "מפגשי חינוך ביתי". לרוב, קבוצות חינוך ביתי מתקבצות סביב איזור גיאוגרפי מסויים, נפגשות בקביעות ומארגנות יחד פעילויות. כמעט בכל הארץ יש התארגנויות קבועות של הורים וילדים במגוון גילאים. התמזל מזלנו להיות חלק מקבוצת חינוך ביתי נפלאה ממש באזורנו, ואנחנו מבלים יחד המון. במהלך השנה התארגן חוג יוגה שבועי משותף:

שהמשיך למפגש קבוע ביער הסמוך:

בנוסף נפגשנו באופן קבוע בוקר נוסף במיקום משתנה- משק החי של הקיבוץ שלנו, ספריה אזורית, מעיין נבחר, ולפעמים אפילו באחד הבתים:

עוד הרבה דברים קורים בקבוצות החינוך הביתי שלנו ומסביבנו. סיורים, מפגשי נושא, חוגים, טיולים, חיבורים מיוחדים של ילדים והורים, קהילות שנוצרות. עם כל החברה שיש מסביב (וכמו שרואים ברשומה הזו, יש הרבה), אין ספק שקבוצות המפגש הן הבסיס החברתי של החינוך הביתי, לילדים וגם להורים. במפגשים עצמם קורים דברים מדהימים באמת. חבורה של ילדים שמתרוצצת ביער, עם שילוב מדוייק ככל האפשר (שכל מפגש מתכווננן ומתדייק עוד קצת) של השגחה וחופש פעולה. הילדים יוזמים פרוייקטים (לפעמים גם ההורים), מקימים עולמות, פותרים קונפליקטים ובעיות טכניות. הרבה מאוד מהרעיונות שלי על למידה מגיעים בתצפיות במפגשים האלה:

וחזרה ללו"ז שלנו- עוד בוקר אחד בשבוע הוקדש לחוג קרמיקה, שבו בילינו לרוב עם ילדים קצת יותר גדולים, וגם קיבלנו טיפול תחושתי מושלם לאמיתי ולאתגרי הוויסות הגדולים שלו:

בסביבות אמצע השנה, המורה שלנו לקרמיקה פתחה קבוצת אחה"צ לבני ובנות שכבת הגיל של יעלה, והיא עברה לחוג אחה"צ, בעוד אמיתי ואני המשכנו לבקר בחוג הבוקר. בזמן שאנחנו היינו בחוג, היא בילתה עם דודה בחוג תנועה לפנסיונריות של הקיבוץ ונהנתה מכל רגע.

במקביל לחוג הקרמיקה, יעלה הצטרפה בשעות אחר הצהריים גם לחוג אמנות, וזו ללא ספק הייתה השעה הכי הכי אהובה עליה לאורך כל השבוע. יצירה חופשית אבל עם הכוונה ועזרה כאוות נפשה, בחברת ילדות בנות גילה ובוגרות יותר, עם מורה שהיא מעריצה.

פעילות קבועה אחרונה נוספת שליוותה אותנו לאורך השנה היא הבוקר של הילדים עם מרתה. מרתה היא מטפלת, שמטפלת בילדים במסירות ובאהבה כבר שנתיים, בוקר אחד בשבוע, 5 שעות של כיף, של טיולים, של גישה קצת אחרת משל אמא, ובחלק מהזמן, גם של זמן משותף עם ילדים אחרים.

בוקר יוגה, בוקר קרמיקה, בוקר מפגש, בוקר מטפלת, כך יצא שהשנה היה לנו במהלך השבוע רק בוקר אחד לגמרי נטול תוכניות, שיכולנו לתכנן בספונטניות, לתמרן בין סידורים הכרחיים, פעילויות בית מפתות ומפגשי חברים מצומצמים.

האמת? זה היה לי קצת עמוס מידי. לקראת תכנון הלו"ז לשנה הבאה, הבטחתי לעצמי לצמצם קצת, ולהשאיר לעצמנו קצת יותר זמן חופשי מתוכניות. אבל נראה לי שהתיאור השבוע הזה, שהתרחש ממש ככה כמעט כל שבוע לאורך השנה החולפת (מלבד, כמובן, מחלות ואירועים מיוחדים), ממחיש די טוב את הרעיון המרכזי- לילדי חינוך ביתי יש חברה. יש להם הרבה חברה, מגוונת, רב-גילאית (עקרון קריטי בעיני בחיים בכלל, וגם על פי עקרונות המונטסורי) ומתווכת. המפגשים בעלי מסגרת קבועה פחות או יותר של זמן ושל אנשים, אבל גמישים מאוד בתוכן, במשך (בהתאם לבחירה של כל משפחה. כבר קרה שבילינו במפגש חצי שעה וקרה שבילינו במפגש 6 שעות רצופות, בהתאם לצרכים המשתנים של כל אחד מבני המשפחה) ובחוויה. כל אחד מהמפגשים הללו בפני עצמו הוא כר נרחב ללמידה מזדמנת, מעשירה ומרחיבת אופקים.

ולמי שתוהה לגבי ההמשך, אני כמובן לא יכולה להעיד מנסיוננו האישי, אבל מהמתרחש סביבנו, לקראת גיל ההתבגרות, ילדי החינוך הביתי מתחילים להפגש במפגשים נפרדים מההורים ומהאחים הקטנים, במקביל לקשר עם הקהילה (חוגים וקבוצות על פי תחומי עניין, כמו אצל בני נוער "רגילים"), ויוצרים לעצמם בסיס איתן ל"קבוצת השווים", שלה תפקיד משמעותי כל כך בגיל ההתבגרות.

זה לא אומר שאין קשיים. הבטחתי בסדרה הזו להיות כנה, ולדבר על האמת כמו שהיא, בשבילנו. אז האמת כוללת גם קשיים.

לבחור בחינוך ביתי, במיוחד בגילאים הצעירים, אומר לקחת אחריות כמעט בלעדית על חיי החברה של הילדים. אני (כלומר אנחנו, אבל לצורך נוחות הכתיבה- "אני") אחראית למצוא את קבוצת החינוך הביתי האזורית שלנו, אני אחראית לנסוע ולהסיע, לפעמים נסיעות ארוכות למדי (חלק מהחיים בפריפריה…), אני אחראית לטפח ולהשקיע בקשרים עם החברים שבבוקר הולכים לגן, כי המפגשים לא נרקמים מעצמם בזמן החצר, אני אחראית לזהות את הצרכים החברתיים של כל אחד מהילדים בכל תקופה נתונה ולנסות למצוא להם מענה.

האתגר הזה, של זיהוי הצרכים ואיזון הצרכים השונים של בני הבית, הוא, באופן כללי, האתגר הגדול ביותר בחינוך הביתי בשבילי. יש ימים שאמיתי צריך לבלות בשקט עם ספרים ומוזיקה, ויעלה משוועת לבילוי עם חברים. יש ימים שאני רק רוצה להיות בבית ואמיתי משתוקק למשחק השתוללות בחוץ עם חברים. ויש ויש. הסוד הוא בזיהוי ובאיזון. וזה בכלל לא כל כך קל.

ויש גם את הספקות. אולי הוא 'ככה וככה' בגלל שהוא לא בגן? אולי היא לא עושה 'את זה' בגלל החינוך הביתי? היתרון שיש לי, בגלל שיעלה הייתה בגן בעבר, הוא שאני יודעת שיש הרבה דברים שהם פשוט שלה. הם משתנים עם הגיל, אבל בבסיס- יש לה אופי. והאופי הזה נשמר גם בגן וגם בבית. ואחרי שנוכחתי בזה במו עיני עם יעלה, אני מספיק בטוחה בזה גם לגבי אמיתי. כמו ב"דלתות מסתובבות", אני אף פעם לא אוכל לדעת "מה היה קורה אילו", אבל אני כן יכולה לדעת בוודאות שבמקום שבו אנחנו נמצאים היום לשניהם יש בהחלט מספיק חברה, חברויות עמוקות ואמיצות וגם חברויות שטחיות ומהנות, מגוון גדול של אנשים להאמין בהם וללמוד מהם על העולם, ובעיקר- ששניהם בסך הכל הכללי, צומחים, מתפתחים ומאושרים.

אז מה אתם אומרים? מה זה באמת "מספיק חברה"? עלו לכן עוד שאלות בעקבות קריאת הרשומה? מחשבות? אשמח מאוד לקרוא ולהתייחס להכל בהמשך הסדרה- "ג'ירף בחנ"ב". ברשומות הבאות אספר קצת על איפה אני בתוך כל החינוך הביתי הזה, איך אני אלמד את הילדים שלי משוואות בשני נעלמים (ספוילר- אני לא) ואיך הם ילמדו באוניברסיטה. יהיה מעניין…