זמן לעצמי

חיינו בחינוך ביתי- פרק שני.

בפרק הראשון נרגענו, הילדים לא מבודדים בחדרים חשוכים, ואפילו יש להם די הרבה קשרים חברתיים. עדיין לא רגועים? מוזמנים לרשומה הראשונה בסדרת הג'ירף בחנ"ב- "אבל מה עם חברים?". אז הילדים מסודרים (טוב, מבחינה אחת, מבטיחה שעוד נחזור לעניין הלימודים), אבל מה עם ההורים?

אני חושבת שכאן אפשר לחלק את השאלה הכללית של "אבל איך מסתדרת?!" לשתי שאלות נפרדות (וחצי), דומות אבל מאוד שונות. השאלה הראשונה היא "איך את מוצאת זמן לעצמך?". השנייה היא השאלה המובלעת, זו שלפעמים לא נעים לשאול בקול, אבל לשמחתי, היא נהיית יותר ויותר אפשרית בשיח, והיא "איך את לא משתגעת??"

אני חושבת שבסך הכל, התשובות שלי לשאלות האלו לא כל כך שונות מהתשובות של אמא ממוצעת עם שני (או אחד, או שלושה, או יותר. מתי הן מספיקות?!) ילדים. למרות שזה נשמע כל כך "אחר" ואפילו קצת אקזוטי, גם הורים בחינוך ביתי פשוט לומדים להיות מג'נגלים מיומנים כמו שלהורים אין ברירה אלא להיות. בעזרת הרבה דברים קטנים, די פשוטים וטריוואליים, אבל כאלו שלוקח זמן להבין בעצמך, שלמדתי לאורך הדרך.

מתי יש לך זמן לעצמך?

יש אמא אחת בחינוך ביתי, שרית זיק-חייט, שמצליחה לכתוב את כל התהיות, הדילמות והמחשבות יותר טוב מכולן. לצערי אין לה בלוג (טוב, לא מדוייק. יש לה בלוג שהוא בעצם עיתון משותף של כותבים בנושא חינוך ביתי. הנה, כאן- תוצרת בית), אבל יש ציטוטים שלה שמלווים אותי לאורך כל הדרך. בהקשר הזה, היא כתבה בתוך כתבה מלאת תובנות: "באופן מודע או שלא החלפתי קריירה אחת באחרת, והתחלתי לעבוד באמהות ובחינוך ביתי".

קצת מחוץ להקשר של הכתבה, המשפט הזה נחקק אצלי גם בתחום של ה"זמן לעצמי". כי אם העבודה שלי היא להיות אמא בחינוך ביתי (ולא, זאת לא עבודה, ממש כמו בכתבה, אבל בהקשר הזה- זה דווקא עוזר), אז חייבים להיות לי גם "חיים" מחוץ ל"עבודה". היה לי קשה להתייחס לזה ככה בהתחלה, כי באמת, להיות עם הילדים שלי זה הכי "חיים" שאפשר, וזה גם כיף.

החיים עצמם

אבל למדתי שגם מזה חייבים הפסקה, ולמדתי לקחת אותה לעצמי.

נכון להיום יש לי בוקר אחד בשבוע שהילדים מבלים אצל מרתה (עליה סיפרתי ברשומה הקודמת) ואני פנויה לסידורים, זמן בלוג, עשייה לעצמי או קפה חם ושקט. זה התחיל מבוקר של עבודה- המשכתי לעבוד בוקר בשבוע בבית הספר בו עבדתי לפני המעבר לחינוך הביתי. בהמשך החלטתי לעזוב את העבודה, אבל להמשיך את הבוקר החופשי. אחת ההחלטות המוצלחות.

קפה חם. והשראה

בנוסף, אחר הצהריים, כשבח"ל חוזר מהעבודה, לרוב הוא תופס פיקוד.

לאט לאט, ככל שהילדים גדלים, זה נעשה יותר קל. בשנה האחרונה הצלחתי לחזור לקרוא ספרים, ואפילו ללכת לשיעורי פילאטיס אחה"צ פעמיים בשבוע, ומידי פעם לצאת בערב עם חברות, וגם ללמוד, ולכתוב בלוג. וכל זה עם בנזוג שהוא רופא מתמחה, כלומר, לא נמצא בממוצע שני לילות בשבוע (תורנות לילה היא 26 שעות רצופות, אחריהן הולכים לישון).

לומדת. באחת ההרצאות הטובות

ככל שהם גדלים אני גם מצליחה לעשות יותר דברים כשאני עם הילדים, דבר שפעם היה לגמרי בלתי אפשרי. לדבר עם חברה בזמן שהילדים משחקים, לכתוב ביומן השמח שלי בזמן שהילדים עסוקים במשחק, לתכנן תוכניות לבלוג ועוד.

דברים שקורים כשאמא עסוקה

ועוד דבר, שאני יודעת שלא נפוץ בקרב משפחות חינוך ביתי אחרות בהן נתקלתי- הילדים שלנו הולכים לישון מוקדם. הם גם קמים יחסית מוקדם (במיוחד אמיתי), אבל בערב יש לנו שקט. אני לא אמא "זורמת" בנושא השינה (ובעוד נושאים, אבל במיוחד בנושא הזה), כי הזמן הזה הוא האוויר לנשימה שלי, והוא בהחלט מאפשר לי להיות אמא טובה יותר. יש כאלו שמעדיפים שכולם ילכו לישון מאוחר ולקום לבד מוקדם בבוקר, יש כאלו שמצליחים לתפקד כשהילדים נחים בצהריים (אם הם נחים בצהריים)- אצלנו הערב הוא שלנו. לפחות עד שהילדים יגדלו…

ומה עם הקריירה?

זאת ה"חצי שאלה", שתמיד מתחבאת בין השאלות האחרות. כרגע אני לא אתייחס אליה מהפן הכלכלי (למרות שאני יודעת שגם הוא מסקרן, אולי בהזדמנות אחרת). אבל מפן האמהות וההגשמה העצמית- כן, זה אומר שנכון לעכשיו, החינוך הביתי הוא ה"עבודה" היחידה שלי. אני לא עובדת בעבודה נוספת שמקבלים עליה משכורת. נכון להיום, אני מאוד שלמה עם ההחלטה הזו ולא מחפשת הזדמנויות לחזור לעבוד בעבודה הקודמת שלי. מאמינה שיום יבוא וזה ישתנה במידה מסויימת, אבל עד אז, לנו זה מתאים.

ומה לגבי הורים אחרים בחינוך ביתי? כמו שהתחלתי לרמוז ברשומה הקודמת, אצל כל משפחה זה אחרת. אין מודל אחד נכון לחינוך ביתי. כל משפחה מוצאת את התמהיל הנכון לה. יש אמהות עובדות בחינוך ביתי. יש אפילו הרבה כאלה. יש גם אבות שנמצאים עם הילדים בחינוך הביתי לאורך רוב היום, או בחלק מהשבוע. יש עצמאים שעובדים יחד עם הילדים לידם, יש שכירים שעובדים במשרות חלקיות ומוצאים פתרונות בשאר בזמן- סבתות, עזרה בתשלום, ברטרים עם משפחות אחרות בחינוך ביתי ועוד. הורים בחינוך ביתי מוכיחים לי בכל מפגש מחדש את הפתגם הידוע "כשיש רצון, ישנה גם דרך".

סבתא. אין כמו סבתא

איך את לא משתגעת כל היום?

זו כבר שאלת אחרת. בשבועות הראשונים אחרי שיעלה יצאה מהגן ונשארה בבית, קרה לנו דבר שקורה הרבה פעמים בחופש הגדול- היה לנו קשה. היה כיף, אבל היה ממש קשה. עם הזמן גיליתי שזו תופעה מוכרת. הרגלים הם דבר שקשה לשנות. לאט לאט, כשבנינו לעצמנו שיגרה, גם אם סוג מאוד דינמי של שיגרה, בנינו לעצמנו גם הרגלים חדשים. וזה נהיה קצת יותר קל. יש לנו ימים קשים. יש רגעים שאני לגמרי משתגעת. יש גם ימים שאני משתגעת כל היום. אבל לרוב- לא. לרוב אני נהנית מהשגרה הלא שגרתית שלנו, ומהזמן שלנו יחד. יש דברים שעוזרים לי בזה:

• הכי הכי חשוב- לעשות יחד דברים שגם אני אוהבת. אני כל הזמן מנסה לשים לב לדברים שמעניינים את הילדים, להיות קשובה, לראות לאיזה נושא הם פנויים עכשיו, לזהות את הזמן הנכון לכל דבר. גיליתי שאם בתוך כל זה אני שוכחת להקשיב לעצמי, אני בהחלט כן משתגעת. קלישאה, אני יודעת, אבל האמת היא שזה פשוט עובד. אני משתדלת למצוא פעילויות שהן באמת כיף גם בשבילי. אני לא מדברת רק על פעילויות היצירה (שרובן כיפיות מאוד עבורי. אני אוהבת יצירה. ממש :), אלא גם על פעילויות שהן פחות בתוך "אזור הנוחות" שלי. נניח, אני לא אוהבת ללכת לבריכה עם הילדים (מתה. מפחד. היסטרית ברמות בנושא המים. אין לי מושג למה, אבל זה המקום היחידי שאני ממש ממש בלחץ עם הילדים. ואני דווקא אוהבת לשחות. מאוד. באמת שאין לי הסבר לסיפור הזה). אז אני בוחרת מתי ללכת, עם מי, ומה לקחת כדי שיהיה לי יותר קל, נוח וכיף.

בבריכה, ואפילו נהנית מזה

כנ"ל לגבי פעילויות הוצאת אנרגיה או משחק באמא ובבובה. אני לא חייבת לאהוב כל משחק שהם אוהבים, אבל אני כן מנסה למצוא את התנאים בהם זה יהיה כיף גם לי. ולפעמים אני גם אומרת לא, ומשתדלת גם לא להרגיש אשמה לגבי זה. לא, לא מתחשק לי להיות סבתא של הבובה-תינוקת שלך ב-7:00 בוקר. פשוט לא. וזה בסדר.

• להבין את המניעים שלי. אחד הכלים החזקים שלמדתי מהתקשורת המקרבת. יש רגעים שאנחנו עושים משהו יחד, זה יכול להיות משהו שגרתי כמו להאריך קצת את טיול הבוקר או לעצור באיזו נקודה להתעמק במשהו. ופתאום, בלי סיבה נראית לעין, אני מתעצבנת. אותו אירוע בדיוק, בבוקר אחר, היה עובר בכיף, אבל פתאום- משהו לא עובד. למדתי לעצור ולנסות לזהות את הטריגר. למדתי שאם יוצאים לטיול בוקר (של הלו, שמחייב אותנו לצאת לטיול בוקר כל בוקר, לא משנה על איזה צד קמתי) משעה מסויימת, אני פשוט צריכה לקחת איתי כוס קפה TO GO, וכל הטיול נראה אחרת. למדתי כשחם מידי לא להתקרב לאזורים אטרקטיביים מידי. כשאני מקבלת החלטות בדרך (לא בהכרח מילולית, בדרך…טיול הבוקר הוא פשוט דוגמה ממש קלה ומועדת לפורענות עבורי, כל כך לא טיפוס של בוקר), למדתי לשאול את עצמי למה. לא תמיד תוך כדי, הרבה פעמים בדיעבד, אבל זה כן משפר את הפעמים הבאות. למה הרשיתי לילדים היום לטפס על המקלט למרות שבדרך כלל אני לא מרשה? ולמה התמרמרתי על עצמי אחר כך? כשאני מודעת יותר לצרכים שלי בתוך הסיטואציה, קל יותר למנוע את המשברים לפני שהם קורים. כמובן שזה לא תמיד עובד, אבל לשפר את הסטטיסטיקה זה גם משהו.

להבין מה מפעיל אותי

• להסתכל על התמונה הגדולה. בתוך השגרה הכל כך כל כך עמוסה, מאוד מאוד קל לשכוח למה בעצם אנחנו עושים את זה. למה זה טוב, כל האינטנסיביות הזאת? גילינו שכדי לשמור על השפיות, אנחנו חייבים לזכור מידי פעם לעצור ולשאול את עצמנו למה. להזכיר למה בחרנו בחינוך הביתי, למה אנחנו מאמינים שזה נכון לנו וכמובן שלהם. מהם הדברים שחשובים לנו בחינוך? איזה מן הורים אנחנו רוצים להיות? איפה נכון לנו להתגמש עכשיו (נניח, קצת יותר זמן טלוויזיה בשעות החמות של הקיץ) ועל מה אנחנו לא מוכנים להתפשר. כשהמטרה ברורה, הרבה יותר קל להאמין גם בדרך. ובכלל, כשמאמינים בדרך, הכל יותר קל. המשברים שמבפנים, השאלות שמבחוץ.
• לא לוותר על עצמי. כמו שכתבתי קודם- למצוא זמן לדברים שהם נטו שלי, זה הכרח מבחינתי. בתקופות מאוד עמוסות, כשאני לא מצליחה להגיע מספיק לדברים "שלי", הפתיל שלי מתקצר פלאים. כשיש דברים שאני מאוד רוצה לעשות ולא מצליחה או מספיקה, אני מתוסכלת, וזה בהחלט מקרין על הילדים. כשאני באמצע תהליך עם עצמי וצריכה להפסיק אותו באמצע- יש לי הרבה פחות ממני לתת לילדים. שילוב של להכיר את הצרכים שלי, לזהות את נקודות השבירה לפני שהן מתפוצצות ולמצוא פתרונות זמינים, מאפשרים לי להקטין את הפעמים שזה קורה, כל פעם קצת.

מקום משלי- קיר ההשראה שלי בבית הישן

מסתבר שיש לי הרבה מה להגיד על הנושא הזה, על אמהות, חינוך ביתי, ומה שביניהם. אבל נראה לי שזה מספיק לפעם אחת, לא?! מה אתן עושות כדי לא להשתגע? מה עוזר לכן לשמור על ה"אני" בתוך כל טירוף האמהות, השגרה, החום הזה? מחשבות, הצעות ושיתופים יתקבלו בהרבה אהבה.

בשבוע הבא ממשיכים עם הסדרה "ג'ירף בחנ"ב", עם קצת-הרבה-מאוד מחשבות על למידה. תיבת התגובות והמייל שלי פתוחות לעוד שאלות, בקשות והצעות, בנושא החינוך הביתי ובכלל. ימים קרירים!